על "ארבעים הימים של מוסה דאג" מאת פרנץ ורפל בתרגום צבי ארד, עם עובד, 2003
אני סבור שבושה צריכה לכסות את פניהם של כל הישראלים, ואולי גם של כל יהודי העולם, על כך שהשכחנו מעצמנו ומהעולם את השואה הארמנית, זאת שהתרחשה בימי מלחמת העולם הראשונה באימפריה העות'מנית. אנחנו זועקים חמס, ובצדק רב, על מכחישי השואה ומשכיחיה, שהולכים ומתרבים מיום ליום, אבל אין בנו העוז להתייצב מאחורי עם אומלל אחר, העם הארמני, אשר חווה זוועות נוראות כ-25 שנה לפני שואת היהודים באירופה. מכעיס ומרגיז, כי העם התורכי, שעליו דמם של 800,000 ארמנים (כמחצית האוכלוסייה הארמנית בתורכיה!) שנרצחו באכזריות מבהילה – העם התורכי הזה שמעולם לא הודה במעשי הזוועה, ובוודאי שלא לקח אחריות עליהם – והוא מעז להצביע עלינו כעל פושעי מלחמה, הם מגרשים אותנו מחנויותיהם, ראש הממשלה שלהם מצטרף אל הגרועים שבאויבינו בהאשמות ובגידופים – ואנחנו שותקים וסופגים, ומייחלים לחידוש הקשרים "הנורמליים"...
ההבדל העיקרי בין שואת היהודים באירופה במלחמת העולם השנייה, ובין שואת הארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא בסדר, בדייקנות ובמשמעת הברזל שהגרמנים הצטיינו בה ברצח העם אותו תיכננו וביצעו – לעומת הבלגן הנורא ששרר באימפריה העות'מנית המנוונת והמתפוררת.
משאר הבחינות יש ממש דמיון מבהיל: הארמנים נחשבו ל"אסון של תורכיה", שלטונות תורכיה חיפשו תירוצים מתחת לאדמה – קודם להתנכל להם (ראשי הקהילה נאסרו ועונו למוות, או נתלו בראש חוצות), ואחר-כך להשמידם. כדי "לפתור את הבעיה הארמנית" – הם הפכו את הארמנים, שהיו אזרחים שווים במדינה הגדולה, לאשמים על עצם היוולדם – הארמנים הוצאו אל מחוץ לחוק: רכושם הוחרם, והם גורשו אל המידבר – "ליישוב מחדש", מהלך שהיה, למעשה, גזר דין מוות איטי: תינוקות, זקנים, חולים, ונשים הרות קרסו ראשונים ומתו מאפיסת כוחות ומרעב. לא היה ניתן לקבור אותם, וגם לא ניתנה רשות לכך, וסרחון הפגרים בחום הנורא של המידבר מילא את החלל. מגיפת טיפוס הבהרות הפילה חללים גם בחזקים שבין המגורשים. אספסוף תורכי זינב בשיירות המגורשים וגזל מהם את מעט המיטלטלים והמזון שהצליחו להציל מכל רכושם. פושעים נטפלו לנשים האומללות ואנסו אותן. מי שפיגר – נורה למוות, וגווייתו נזרקה אל התעלות שבצידי הדרך. לאחר שבעה-שמונה ימים של הליכה – לא נותר כמעט איש חי שניתן "ליישבו מחדש" במידבר ללא מים וללא מזון. את הגברים החזקים הפרידו מהנשים בשלב מוקדם והעבידו אותם בפרך בסלילת כבישים, וכאשר אלה חלו וכשלו – אספו אותם וירו בהם למוות. נכבדי הארמנים וכוהני הדת נתלו, כאמור, ברחובות, ותורכי אשר העז להחביא ארמני – הסתכן בהוצאה להורג. העולם "הנאור" עמד מהצד, וחוץ מאשר לצקצק בלשונו – לא עשה דבר.
בתוך ים האדישות הזה מופיע סופר יהודי, יליד פראג, לימים תושב וינה, וכותב רומן עב כרס המפרט אחת לאחת את פשעי העם התורכי (לא את כל הפשעים!) כלפי הארמנים – הסופר הזה הוא פרנץ ורפל, והרומן הוא "ארבעים הימים של מוסה דאג". הספר ראה אור ב 1933, זו השנה בה עלה היטלר לשלטון בגרמניה בבחירות דמוקרטיות, האיש שעולל את שואת עמנו ואת אסון העולם כולו. העובדה שיהודי, בן העם הנרדף, היה זה שחשף את הזוועות שביצעו התורכים בעם הארמני – עובדה זאת ממלאה את הלב גאווה, דא עקא שיהודי חכם וכישרוני זה היה מעריץ גדול של הנצרות (ראו ב"ארבעים הימים של מוסה דאג" עמ' 417, 420, 610 ואילך, 614), בדומה לסופר היידי המפורסם – שלום אש – ולא נתן דעתו על כך שהדת הזאת היתה מראשיתה ומהקדומים שבכתביה – אויבתה המרה והנמהרת של היהדות.
"ארבעים הימים של מוסה דאג" הוא סיפור גבורתם של מעטים אל מול רבים, של חמשת אלפים גברים נשים, זקנים וילדים, חולים תשושים ומזי רעב משבעה כפרים ארמניים נידחים שבצפון סוריה – אל מול יחידות הצבא התורכי המאומנות והמצוידות, שמטרתן האחת היתה להשמידם. הגיבור הראשי של האפופיאה הזאת הוא גבריאל באגראדיאן, יליד הכפר יוגהולנולוק, נצר למשפחה עשירה ואצילה שתרמה לקידום כפר זה ועוד שישה כפרים ארמניים שסביבו. הוא חי רוב חייו בפאריס, וראה עצמו בן העולם הנאור. שם הוא נשא לאישה את ז'ילייט, צרפתייה קתולית (הוא ארמני גרגוריאני), ונולד לו בן בשם סטפאן שחונך על ברכי התרבות הצרפתית. גבריאל נקלע לכפר בעקבות פנייתו של אחיו, שעמד על סף מותו ממחלה קשה, ומשום כך – ביקש ממנו להמשיך את שלשלת הדורות בכפר הולדתם. אלא שלהוותו, פורצת מלחמת העולם הראשונה, והארמנים נחשבים מיד על ידי השלטונות ליסודות עוינים (חלקם, בצפון האימפריה, קיבלו בזרועות פתוחות את שחרורם בידי הצבא הרוסי). בעקבות כך נשללים ממנו דרכונו ואישור המסע בתוך תורכיה – כל זה מבוא לקראת גירוש כל הארמנים מיישוביהם ל"יישוב מחדש" במדבר המזרחי של סוריה. העובדה שהתנדב בזמנו לשמש קצין בצבא התורכי, ויש על מדיו אותות הצטיינות – לא רק שלא סייעה לו – אדרבה, עובדה זאת כמעט גרמה לו לסיים את חייו תוך השפלה נוראה מצד שליחי השלטון.
גבריאל באגדראדיאן, אשר ספג חירות והומניזם בצרפת של ראשית המאה, מחליט לא ללכת כצאן לטבח, כמו רוב התושבים הארמניים שבאימפריה העות'מנית, הוא מצליח לשכנע את רוב תושבי שבעת הכפרים הארמניים שבאזור מוסה דאג (הר משה) להתבצר על ההר, ואם צריך למות – למות בקרב בכבוד. הציבור הגדול בוחר מועצה, ובראשה הכומר טר הייגאסון השקול והסמכותי. הכפריים מצליחים להערים על השלטונות ומעלים להר את הרכוש שניתן לטלטול, מזון, עדרי צאן, בקר, סוסים וחמורים. הם מתבצרים על ההר בעמדות, מקימים מערך מלחמה מדוקדק, בונים סוכות למשפחות, בית חולים, מזבח תפילה, בית המועצה וכד', והם מצליחים להדוף שלוש התקפות מתוכננות של הצבא התורכי וגורמים להם אבידות רבות (עמ' 258-250, 305-274, 376-354). התורכים לומדים מכישלונותיהם ומשנים טקטיקות מלחמה, מגבירים את הכוחות, מוסיפים ארטיליריה, וכל פעם מחדש הם נאלצים לסגת, כשהם גוררים אחריהם את מתיהם ופצועיהם.
המפלות האלו הן בבחינת כתם על מצחו של "העם התורכי הגיבור", והמוטיבציה למחוק את החרפה הולכת וגוברת מקרב לקרב – וכאמור – לשווא. לפני הקרבות וביניהם קורים לנצורים מספר אסונות שהופכים את ניצחונותיהם לניסים ממש: באותו הלילה שעלו אל ההר ניתך עליהם ברד כבד המשחית את רוב המזון שהביאו ברוב עמל מהעמק (עמ' 240-238), מה שנותר מהאספקה נהרס בהפגזה של התורכים (עמ' 299), עדר הכבשים, שהיה מקור המזון היחיד שנותר להם אחרי שני הפגעים הנ"ל – נגנב על ידי יחידת קומנדו תורכית, והנצורים (מלבד הלוחמים היו על ההר נשים הרות, פעוטות יונקי שדיים, חולים, פצועיי קרבות...) נותרו ללא כל מזון (עמ' 493), והאירוע המבהיל ביותר – קבוצת העריקים מהצבא התורכי, שהצטרפה ללוחמים – מחליטה למרוד בהנהגת הנצורים – הם שודדים את מחסן הנשק, כובלים את המנהיג הרוחני טר הייגאסון, מכים את המצביא גבריאל באגראדיאן, ומעלים באש את כל היישוב שהקימו הנצורים בדי עמל על ההר (עמ' 585-560).
באגראדיאן מצליח להתאושש למרות המכה הנוראה הזאת, למרות שהוא אבל על מות בנו יחידו, שנרצח באכזריות על יד התורכים, ולמרות שהנצורים לא אכלו דבר מזה שלושה ימים, והוא מכין את הלוחמים לקראת הקרב הרביעי (הפעם גנרל עומד בראש היחידות התורכיות הלוחמות נגד הארמנים – עמ' 538 ואילך). אלא שקורה נס, ממש "דאוס אכס מאכינה" – קבוצת אוניות צרפתיות ואנגליות רואה את האש שעל ההר, והן מתקרבות אל החוף הסלעי שבגב ההר, אליו נסוגו הנצורים הרעבים והתשושים, כאשר 700 הלוחמים נשארו עם גבריאל באגראדיאן על ההר ללחום את הקרב האחרון.
120 הפגזים שמטווחות אוניות המלחמה הצרפתיות והאנגליות אל הכפרים התורכיים משכנעים את הגנרל התורכי לוותר על עלייה רביעית אל המוסה דאג, וציבור של 4,500 ארמנים רעבים, תשושים ומרוטים מוצאים ישועה בחיקן החם של אוניות בעלות הברית.
סיום הרומן (וסופו של גבריאל באגראדיאן) נראה בעיניי חסר שחר לחלוטין, בלתי סביר מכל בחינה (וברור שלא אפרטו כאן לטובתם של אלה שטרם קראו), אבל באמת זה הפגם היחיד שאני מוצא ברומן מדהים זה.
אינני יודע מה מכל עלילות הנצורים במוסה דאג מסתמך על עובדות, ומה הוא פרי דימיונו של הסופר – אבל ללא ספק תיאור הזוועות שביצעו התורכים בארמנים (הדברים מובאים ברומן מפי עדים ארמנים ותורכים) מסתמך על עובדות כהווייתם, וברור שהסופר הביא ברומן שלו רק אפס קצה של השואה הנוראה הזאת (עמ, 120, 190-188, 193, 196, 199, 423, 435, 451 ואילך, 457, 469, 552, 597). כדי לכתוב רומן זה נזקק הסופר לתחקיר רחב יריעה ומעמיק (טופוגרפיה של עשרות מקומות בסוריה, תורכיה, גרמניה, פאריס), תורת הלחימה התורכית, המנגנון הצבאי התורכי, המנגנון הביורוקרטי התורכי, מנהגי דת האיסלאם, מנהגי העדות השונות בנצרות וכו' וכו'. רק מי שאי פעם כתב יצירה היסטורית ונזקק לתחקירים מן המין הזה – מסוגל להעריך את העבודה האדירה שפרנץ ורפל השקיע ברומן זה.
"ארבעים הימים של מוסה דאג" הוא אפוס מרתק, לעיתים דרמטי בצורה עוצרת נשימה, ועיצוב הדמויות הוא בבחינת מלאכת מחשבת: בספר מופיעה גלריה עשירה של דמויות מכל השכבות ומכל הרמות – וכולן בנויות בצורה משכנעת ביותר: הזכרתי את גבריאל באגראדיאן, הנאור והאציל, ואת הכומר טר הייגאסון המנהיג שקול והמוערך; מלבדם אזכיר דמויות בודדות אחרות:
ז'ילייט הצרפתייה, המבקשת להתערות בעם הארמני, אך אינה מסוגלת לבטל את חינוכה הצרפתי, והיא שוקעת שלא בטובתה אל הרפתקת אהבים אסורה ומאמללת; סטפאן, בנם היחיד של גבריאל וז'ילייט, שמייחל להיות לוחם ארמני העשוי ללא חת, מסכן את עצמו בקלות דעת, ואף מצליח במעשה גבורה להפוך את תותחי התורכים לשלל הארמנים. התשוקה הבלתי נשלטת שלו להיות מנהיג הכנופייה של נערי מוסה דאג – מובילה למותו הטראגי, כאשר התורכים דוקרים אותו וחובלים בו ארבעים פעם (בהקבלה לארבעים הימים של המצור במוסה דאג ולארבעים הימים שמשה צם על הר סיני, הוא הר משה); פדרוס אלטוני, הרופא היחיד של תושבי שבעת הכפרים, איש מוסרי וחכם הנאלץ להתמודד עם מסה אדירה של פצועים וחולים (טיפוס הבהרות!) באמצעים הפרימיטיביים שבידו; הרוקח קריקור הידען הגדול והפילוסוף, המנטור של מורי הכפרים; הכומר נקודיאן, הסבור שכנוצרי טוב, עליו להישמע להוראות המלכות ולצאת עם עדתו לגירוש, סאטו היתומה הממזרה והמפגרת, נוניק מופלגת השנים, מנהיגת הקבצנים והידעוניות שמשכנן בבית הקברות, סארקיס קאליקיאן העריק הארמני שהזוועות שחווה, ושהיה עד להן, הפכו אותו לדמות אדישה ואטומה, ועוד עשרות דמויות של ארמנים המעוצבים כחיים אל מול עיני הקורא.
מרתקים ביותר הם תיאורי ההמון והתמורות החלות בהם בעקבות אישים היודעים לפרוט על מיתרי נפשם. מי לא התפעל מתיאור התמורה שחלה בקהל שנאסף על מדרגות הסנאט לנוכח נאומים שנשאו ברוטוס ואנטוניוס במחזה "יוליוס קיסר" של ויליאם שקספיר; או מתיאור התמורות שחלו בהמון המבוהל רגע לפני הבריחה ממוסקבה המכותרת על ידי נפוליאון ב"מלחמה ושלום" של לב טולסטוי. שני גאונים אלה נתנו ביטוי ספרותי מרתק להלכי נפש האדם בהיותה חלק מציבור. נדמה לי שבעניין הזה, בתארו את הקהל הארמני על ההר, שמשנה את טעמו מהערצה עיוורת ממש לגבריאל המצביא המושיע אותם מהתקפות התורכים – עד לשנאה עזה כלפי אותו מצביא עצמו הנחשב פתאום ל"זר", שהביא עליהם כביכול אסון – עולה פרנץ ורפל על שני מוריו (עמ' 160, 167, 215-214, 231, 283, 287, 398, 498, 503 ואילך).
בין המבקשים להושיט עזרה לארמנים האומללים מצויים בעיקר אירופים, ובעיקר גרמנים, הלא הם הכומר ד"ר יוהנס לפסיוס המשתדל ללא הצלחה אצל אנוור פחה, שר המלחמה התורכי ואצל שלטונות גרמניה, ואף אוסף כספים כדי לסייע למגורשים; הקונסולים הגרמנים הופמן ורסלר המצילים את שליחי הסתר שנשלחו אליהם מטעם הנצורים על ההר. יש גם צדיקים בסדום התורכית: כפריים תורכים בוכים בראותם את הגירוש, ומתחננים שלא יפגעו בשכניהם הארמנים (עמ' 118), ואגא ריפעת ברקת, הזקן והתשוש, מצליח להגיע להר בסכנת נפשות כדי להציע סיוע לנצורים והצלה לגבריאל באגראדיאן (עמ' 522-509).
בני דורי קראו את יצירת המופת הזאת בתרגומו של י' ליכטנבום (שטיבל 1934), ואני ממליץ לקרוא עתה את התרגום של צבי ארד (1979, 2003), כי מדובר באמת ביצירה שאין כמוה רלוונטית מהרגע שראתה אור בדפוס, ובוודאי עתה, בימים אלה, כאשר הצביעות התורכית שוברת את כל השיאים.