בשעה טובה יצא לאור "פתח תקווה מדריך הרחובות" לאחר שנים של הכנה ועבודת מחקר. המחבר הוא יחיעם פדן; העורך הראשי והמפיק: יוסף אלקוני; המדריך יצא לאור בהוצאת מלוא בע"מ ועיריית פתח תקווה; הייעוץ המדעי של ד"ר מרדכי נאור.
כמוטו לספר בחרו העורכים לתת את הקטע מדבריו של דוד בן גוריון שמופיע גם בראש כל אחד מגיליונותינו:
 
"ישראל לא קמה יש מאין.
מסד המדינה הונח לא בהכרזה,
אלא במפעל התיישבותם של
שלושה דורות של חלוצים
מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
 
ולזכות העורכים ייאמר גם – שחרף העובדה שעיריית פתח תקווה אימצה, מאז חגיגות ה-130, סמל מטופש חדש למושבה המורכב משלושה עיגולים של חריונים משולבים, שחור, אדום וירוק – הביאו העורכים בעמ' 2 למטה את הסמל של "עיריית פתח-תקווה" ההיסטורי, שבו –מתחת לציור של גזע וצמרת עץ [חום וירוק] ובצמרתו – תפוזים [כתום-אדום] על רקע אדמה צהובה ומחרשה בשחור – נכתב המוטו של המושבה מראשיתה: "עובד אדמתו ישבע לחם".
מסורת אצלנו במשפחת ראב, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הציור הראשוני של סמל פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולימים הפך לציור הצבעוני המעובד על בול פתח-תקווה ההיסטורי משנת 1909, שלצערי עד היום לא הצלחתי לרכוש אותו. (מתנות מתקבלות ברצון).
יחיעם פדן הוא עורך מעולה אבל לא היכרתי אותו עד כה כהיסטוריון, ובוודאי שלא כהיסטוריון של פתח תקווה והעלייה הראשונה. לכן אני חולק בעיקר על הפתיחה שלו, בעמ' 11, שחוזרת על הסיפור הלא-מדוייק לפיו "פתח תקווה הוקמה על ידי יהודים חרדים מירושלים, מהם ילידי הארץ ("היישוב הישן", ומהם ילידי אירופה – שבאו לפני העלייה הראשונה)."
פתח תקווה "אם המושבות" היא ראשיתה של העלייה הראשונה, ורוב מייסדיה עלו מהונגריה כדי להקים בארץ ישראל מושבה חקלאית-דתית – חצי היום לעבודת האדמה וחצי היום לתורה, אבל לא מושבה חרדית! – אלא מושבה שבה "עובד אדמתו ישבע לחם"! – והם עשו זאת חרף התנגדותו של המימסד החרדי הירושלמי, המושחת-בחלקו, שלא רצה שכספי ה"חלוקה" מהתרומות בחו"ל יועברו לגאולת הארץ ולעבודת האדמה – אלא ימשיכו לפרנס אברכים עניים המתגרדים בישיבות ירושלים, וכמובן את תקיפי ה"חלוקה" ומשפחותיהם!
עד כאן הביקורת ההיסטורית, שנאמרת חרף החלק הניכר שמקדיש המבוא של פדן לסבי יהודה ראב. ומכאן למדריך עצמו, שעליו מגיעים שבחים רבים ליחיעם פדן ולעורך הראשי יוסי אלקוני [שגם התייעץ איתי רבות בכל הקשור לטקסטים שמעורבים בהם בני משפחתי). אלה השניים, במסירות בלתי רגילה, עסקו בשנים האחרונות בפיענוח מאות השמות ההיסטוריים של רחובות פתח תקווה, וכך הוציאו מתחת ידיהם לא רק מדריך מעולה, עם מפות שמאפשרות טיולים היסטוריים בעיר, אלא גם לקסיקון רב-ערך שאפשר למצוא בו פרטים על שמות רבים ולעיתים נידחים של אישים וגם שמות כלליים – שמופיעים גם בערים אחרות בארץ ועל כך מגיעות להם תודות רבות והערכה למפעלם.
עם זאת אי אפשר שלא להעיר על כמה ערכים תמוהים, זאת בלשון המעטה.
* בערך הקצר-מאוד-יחסית על יהושע שטמפפר (בן דודתו של יהודה ראב), שעלה ארצה ברגל עוד בשנת 1869 – נכתב על אודותיו שהיה "מזכיר הוועד [של המושבה] עד מותו"! – בעוד שהוא היה לא רק הוגה הרעיון של הקמת פתח תקווה אלא גם ראש הוועד שלה עד מותו בגיל 56 בשנת 1908!
* ואילו בערכים שבמדריך על מגיני פתח תקווה, שנהרגו בהתקפה עליה במאורעות חודש מאי 1921, נאמר למשל על זאב אורלוב (1900-1921) שהוא "נפצע במבואות המושבה מקליעי הפורעים..." (עמ' 25) – והמילה "פרעות" חוזרת גם בערכים אחרים הקשורים להגנה על המושבה מפני ההתקפה של שבט אבו-קישק. ובכן, הערבים אכן התכוונו לערוך פרעות בפתח-תקווה כמו שעשו ביפו ובסביבותיה, כאשר רצחו את ברנר וחבריו, אבל בפתח תקווה מעולם לא היו "פרעות" אלא נערך יום קרב (לדעת ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל, יום הקרב הממשי הראשון בתולדות היישוב העברי החדש) – שהסתיים בניצחון מוחץ של המגינים, חלקם משוחררי הגדוד העברי. [ור' על כך את שני הפרקים בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי].
* בעמ' 23, בקטע "סניף קופת חולים בפתח תקווה", צ"ל ברוך פְּרִיבֵר ולא ברוך פרבר. לאחר שברוך פריבר איבד את ידו כתוצאה מתאונה בבית המנוע בפרדס של יעקב קרול בפתח תקווה בקיץ 1911, ולא היתה קרן שתסייע לו, נוסדה קופת חולים למען הפועלים החקלאיים, ובשנים הבאות הוא עצמו פעל רבות למען הפועלים כנציגם, והשתקע בכפר סבא. בנו היה השחקן איתן פריבר. ברוך ואשתו הסופרת אידה פריבר היו ידידים טובים של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, ובילדותי זכיתי לבקר איתה בביתם ולשבת בגינתם הירוקה בעלת העצים הגבוהים בכפר סבא. אם איני טועה, אחיו של ברוך היה הפסל אהרון פריבר.
* אכן, ישנו בפתח תקווה "משעול יוסף פַרְבֵּר" – יליד אוסטריה שלחם כחייל וכקצין אוסטרי נגד הרוסים במלחמת העולם הראשונה, למד רפואה בווינה, עלה בשנת 1921, היה שנים רבות הווטרינר החשוב ביותר של המושבה, ואליו הייתי הולך עם העז שלי חביבה כאשר היתה חולה; הוא גם היה בא לקלמניה לטפל בפרות שמתקשות ללדת או סתם חולות וצריך להכריע בגורלן או לתקוע סכין בקיבתן הנפוחה מגזים כתוצאה מאכילת עשב רטוב. בררר...
אגב, עד היום אין בפתח תקווה רחוב על שמו של יהודה ראב, חופר הבאר הראשונה, חורש התלם הראשון והשומר הראשון של המושבה – משלהי שנת 1878 (עיקר ההתיישבות ועבודתו בה היה כבר בשנת תרל"ט, 1879).