על הרומן האוטוביוגרפי של עמליה ארגמן-ברנע
"עם סגירת הגיליון"
כתר 2008, 231 עמ'
 
סוד קסמו של הבדיון טמון בצורך הנפשי העמוק של כל אדם לחוות חוויות לרוב, ומאחר שהחיים קצרים, וחוויות מסוימות הן ממש מעבר להישג ידו (מטעמים של מוסר, מוסכמות, סכנות), מתנחם האדם בקריאת סיפורים על חוויותיהם של אחרים (ואין נפקא מינה אם אלו אירעו בעלילוּת או לא), וכך הוא חווה אותן מבלי להסתכן ובמבלי להיענש.
הרומן האוטוביוגרפי של עמליה ארגמן ברנע מספק את התשוקה הזאת של הקורא להתוודע אל התרחשויות וחוויות מרתקות ומפעימות לב. כיוון שמדובר באוטוביוגרפיה של סופרת- משוררת-עיתונאית מן הידועות במילייה, אשר התוודעה אל סודותיהם של אלה המייצרים חדשות, ואשר היא עצמה הייתה עדה לאירועים הרי עולם בארץ ובחו"ל – הרי שמצד העניין מובטחת לקורא תמורה מלאה על עמל הקריאה. אם נוסיף לכך את הלב הרגש, שההווי העיתונאי לא הצליח להקהות, ואת כישרון הכתיבה המוכח ("ללכת שבי", שהיה לרב מכר בארץ ובעולם, וספר השירים המרגש "אמרתי מלאכים" עדיין טריים בלב הקוראים) – הרי שנועד לקורא תענוג צרוף.
הספר בנוי פרקים פרקים, ובכל פרק יש אפיזודה מחוויותיה כנערה, כאישה, כרעיה, כאם, כאשת קריירה. מבחינה כרונולוגית יש קפיצות קדימה ואחורה, אך אלו אינן מפריעות לקורא לבנות תמונה אחידה וברורה של המספרת ושל מושאי כתיבתה. אזכיר כאן רק מעט מן האפיסודות המעניינות, שהספר מלא בהן:
ברגישות מפעימת לב מתוארת משטמתו של זיו יונתן כלפי אביו המשורר, שכל מעייני נפשו נותבו אל השכול על מות בנו האחר – ליאור. הווידוי הכואב של הבן החי – פגע אנושות באביו, והשאיר צלקת במספרת (עמ' 55).
המספרת מוצאת מכתבים קורעי לב של סביה אל אביה, שזנח אותם ועלה לארץ ישראל – הוא יצא אל חיים חדשים בארץ חדשה – והם ניספו בשואה (עמ' 115-108).
הסיפור המדהים על נכד שהיה לראומה ועזר וייצמן, נצר לבנו שנהרג בתאונת דרכים – והסבים לא התוודעו אליו ולא ראוהו מעולם (עמ' 185-180).
החברות הנוגעת ללב בין המספרת ובין רוני קדם, שאבי ילדתה הודיה רצח אותה באכזריות – חברות שנקטעה בעטיה של כניעה לדרישות המקצוע, ואשר לימים התחדשה בצורה בלתי צפויה (עמ' 204-194).
הסיפור שהכי ריגש אותי הוא סיפורה של גברת פרוים, ששכלה את בתה הבריאה בהפצצה במלחמת העולם בבוקרשט, התאלמנה מבעלה בארץ, פירנסה מעבודת כפיהָ את בתה הנכה לילי, השתדלה להגשים את חלומותיה, ודאגה לפני מותה לשלם עבור שירותים עתידיים לסנדלר אשר יכין את הנעליים המיוחדות של לילי עבור רגלה הקצרה; לחשמלאי שיתקן קלקולים, למוכר הנפט... וגם לחברה קדישא שתשמור ללילי אחוזת קבר ליד קברה בבוא יומה (עמ' 231-221).
המספרת חושפת בפני הקורא פיסות חיים אינטימיות, כגון חייה עם שני בעליה, שהיא נושאת את שמותיהם, אהבתה הנואשת לשחקן נשוי, קשריה עם אמריקאי, מסניף קוקאין, שנזקק למעשיו לזכוכית מגדלת, אשר תסייע לימים לאביה המזדקן לקרוא באותיות הקטנות של הגמרא (לא אציין עמודים – אני סמוך ובטוח שהקורא ימצא את האפיזודות האלו בכוחות עצמו...)
המספרת איננה חסה על עצמה ומתארת את הלם השכול שפקד אותה עם מותו של בנה בן הארבע שנדרס על-ידי נהג חסר מצפון בל"ג בעומר (עמ' 39 ואילך).
מלבד האפיזודות המעניינות הללו, יש בספר הזה עוד פן שריתק אותי במיוחד: הביקורת הקשה שמבקרת המספרת את ההווי העיתונאי מבפנים. היא מתארת את העיסוק העיתונאי כ"עיסוק סיטונאי מרוקן ממאמץ שכלי אמיתי" (עמ' 9); הטלוויזיה (המספרת הנחתה תוכנית בערוץ 10), שהיא אלת הידוענים – הופכת שאלות עמוקות לשטחיות (עמ' 95); עיתונאים מנהלים מסחר של תן וקח עם אנשים שמשמשים להם מקורות, הם נגועים בצביעות, שודדים רגשות, משחקים בחיי אדם, חותרים אחרי טובות הנאה ומתגמלים את מי שמעניק אותן (עמ' 137, 168); "כוונותיה של העיתונות, הגלויות והסמויות, לעולם ידלגו על החמלה" (עמ' 198).
אינני מאמין שיש אדם שנזקק לעיתונאי, או שעיתונאי נזקק לו – שלא יצא מהקשר הזה בשן ועין. הרשימה הזאת מתרכזת בספרה של עמליה ארגמן ברנע, ולא בי, אך אני חש צורך להביא שלוש דוגמאות (מתוך עשרות!), לחוויות שלי בתחום:
במלחמת יום הכיפורים סופחה יחידת הסיור שבה שירתי במילואים לפלוגת צנחנים. אחד הסיורים שלנו הותקף ממארב על יד הקומנדו המצרי, ובין הנפגעים היה גם חברי א', שיום קודם מצצנו שנינו את הנוזל המתוק מתוך חור בקופסת שימורי תירס. מ"פ הצנחנים ביקש ממני לזהות את הגופה, ואני השתמטתי (אני מתבייש לספר איך). הרי ראיתי עשרות גופות, שלנו ושלהם, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל חשתי שלא יהיה בי הכוח הנפשי לראות את גופתו מרוסקת של חברי. התייסרתי קשות על התנהגותי הפחדנית, ומאותו הרגע תפקדתי באורח חלקי למדי.
פתאום מגיח אליי איש צעיר (מוכר מאוד!) מחזיק מיקרופון מול פניי: "סיפור! יש לך סיפור? מהר, סיפור!" אני בהיתי אליו, ולא הבנתי מה הוא רוצה. כשהתעשתי, נזכרתי שהנ"ל הוא כתב בטלוויזיה שהיתה אז בחיתוליה, והוא היה זקוק מיידית לסיפור לפני "סגירת הגיליון". הנפש הפצועה שלי עניינה אותו כקליפת השום – הוא רצה סיפור, ומייד! הוא התייאש ממני ופנה ללוחם אחר.
בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת החלטתי לקרוא את כל 23 הכרכים שיצאו עד אז מפרי עטו של ש"י עגנון, וכן את עיקר הספרים, המחקרים והמסות שנכתבו עליו – כדי לחבר את ספרי "עגנון ללא מסווה", שאמור היה לחשוף את פניו הבלתי מחמיאות של גאון הספרות וחתן פרס נובל. הכוונה למסרים של כתביו (דתיות פרימיטיבית, גזענות, פירוש מבהיל של סיבות השואה) ומבחינת המארג האמנותי (מבול של סמלים, מדרשי שמות, פטפטנות, סאטירות חסרות שחר). שמעו של הספר הגיע לאחד מבכירי העיתונאים, והוא ביקש כי אביא את הספר לביתו. מיהרתי למלא את בקשתו (ינואר 1992), מתוך תקווה שאולי יראיין אותי, או למצער, יזכיר את הספר באחת מכתבותיו – מה רבה הייתה פליאתי כאשר כעבור שבועיים אני מוצא במדור שלו בעיתון את עיקרי ספרי בתמצית, מבלי שהוא טרח להזכיר כי אני הוא אביהם מולידם.
בינואר השנה (2010) ראה אור "לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח", ספר שהקדשתי לכתיבתו ועריכתו קרוב לארבע שנים. והנה, עיתון מכובד מואיל להזכיר ספר זה, את תכולתו (1005 עמודים, 1240 ערכים), את היוזמת (אגודת הסופרים), את ההוצאה (דני ספרים), ורק דבר אחד פעוט שכחו – להזכיר שאני המחבר והעורך. כשנזעקתי ושאלתי מדוע – ענו לי שזאת הייתה המעידה של המעצב הגראפי...
בדידי הווה עובדא, למעשה, עובדות רבות, והבאתי כאן רק שלוש דוגמאות ליחס שזכיתי לו מצד העיתונאים, ואני מעיד שאלו לאו דווקא הכואבות ביותר שביניהן. כשאיש כמוני זועק חמס על העוול – מיד קמה מקהלה שלימה של מצדדי חופש העיתונות הקדוש, שכאבו של הפרט הוא כאין וכאפס לעומתו.
אלא שבספר הזה של עמליה ארגמן ברנע מדברת עיתונאית מבפנים, ומשום כך יש לדבריה משקל אדיר! הביקורת שלה כלפי העיתונות (ובעיקר כלפי העורכים!) היא קשה ביותר, והקורא חש שהדברים יוצאים מהלב: היא מתארת את העיתונאים כעופות טרף העטים על משפחות שכולות בשעות הנוראות ביותר כדי ללכוד תגובות, כדי להשיג את תמונות ההרוגים – והכול בבהילות כי או טו טו "סוגרים את הגיליון". (עמ' 53, 59). המספרת מתארת בכאב איך נאלצה לרמות כדי להיכנס לבתיהם של יושבי "השבעה" כדי להשיג חומר לכתבה (עמ' 59, 64). העורכים מבקשים תמיד חומר "עם בשר", ליתר דיוק – נוטף דם, שהרי ככל שהחומר זול יותר, נבזי יותר – הרייטניג עולה (עמ' 164).
בעיקר יצא קצפה של המספרת על העורכים, שנדמה כי איבדו צלם אנוש: מבקשים "בכוח" לכתוב 400 מילה על פצועה אנושות, והעובדה שהיא נפטרה בינתיים – אינה משנה כלל את הדרישה (עמ' 59); עורך אחר המבקש לפטר כתב, והוא מציע כביכול, את המשרה לבתו – בדרך זאת הוא מנטרל את כעסו, אבל באמת, בסופו של דבר, הוא מוסר את התפקיד לכתבת אחרת... (עמ' 133-127); עורך קורא לעיתונאי בדחיפות בביפר, זה מתלבט אם להניח לבנו הגוסס ולמלא את חובתו העיתונאית. לבסוף, החובה העיתונאית גברה, והוא יוצא בהול אל העורך, וזה מודיע לו שהוא מפוטר, ומכאן ואילך יהיה לו פנאי לטפל בבנו החולה... (עמ' 143-141).
המספרת מתארת גם כן כיצד העיתונאים מייצרים חדשות כדי שיהיה להם מה לכתוב, כי על מזבח המולך – העיתון שאו טו טו עומד לראות אור – אין קורבן מוסרי שעיתונאי חרוץ איננו מוכן להקריב ((עמ' 63-61, 140-139).
ואלה אינם הרשמים של עיתונאי שרק הציץ ונפגע – מדובר בעיתונאית בכירה שנשמה עיתונות מיום לידתה: אביה, מנחם ברש, היה כתב של ידיעות אחרונות, בן-זוגה, אהרן ברנע, היה עיתונאי ואיש טלוויזיה, בנה ובתה הם דור שלישי למקצוע, והיא עצמה מילאה תפקידים עיתונאיים בכירים ברוב העיתונים המרכזיים, וכאמור, הנחתה גם תוכניות טלוויזיה. היא עצמה נפגעה קשות מהאטימות העיתונאית (עמ' 166), לכן העדות שלה לא תסולא בפז!
ומהן המסקנות?
המסקנה של המספרת היא שהעיתונות היא כמו בגד שאינו מתאים למידותיה (עמ' 60), ועוד: "...למדתי שאין שיעור, אין חומר לימוד – יש רק עיתון של מחר" (עמ' 179).
עד כמה שעמליה ארגמן ברנע צודקת! למרות המידע הברור הזה שבספר – לא ניתן לעשות דבר – ההווי העיתונאי מעצב את האופי העיתונאי המבהיל לעיתים, אך אין מה לעשות בנדון – צריך רק להתנחם בכך שבלי עיתונות חופשית העולם יכול היה להיראות הרבה יותר גרוע. צריך להכיר את המסרים של הספר, להפנים, ולהיזהר!
אני מודה שזמן רב חיכיתי שספר כזה יראה אור.
 
אהוד: מניסיוני – כשאתה זקוק לכיסוי עיתונאי, למשל עם צאתו לאור של ספר חדש, לרוב הם מתעלמים ממך. אבל כשהם זקוקים לך, לרוב בנושא שאינו עיקר עיסוקך, פתאום אתה רצוי ורצוי שתהיה מצוי ובאופן דחוף. הפתרון שאני מצאתי הוא שבדרך-כלל אני מסרב להתראיין אלא אם הראיון קשור לצאתו לאור של ספר חדש שלי. והתוצאה היא לרוב, אפס.