בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ
לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ
אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ
וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים
רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת
וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים
מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל
פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע
הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ
בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת
בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי
נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי
גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר
צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה
וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד
הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי
לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי
בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ
תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ
מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי
יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.
 
נכתב 1959
 
השיר פורסם באחד הגיליונות הראשונים של "פי האתון" בעריכת יגאל עילם, ושכרי היחיד היה חיוך השתאות של הסטודנטית ג.י. שאותה כל-כך אהבתי אז, וזה התרחש בשעה ששמענו יחד הרצאה בחוג לפילוסופיה בבניין לאוטרמן בקמפוס החדש בגבעת רם. אלה ימים שאני מאוד מתגעגע אליהם חרף הסבל שהסבה לי. אגב, בניגוד למסופר בחלק מהרומאנים הנידחים שלי, דוגמת "שלוש אהבות" (אסטרולוג, 2000), מימיי לא למדתי ספרות באוניברסיטה אלא מנשים. השיר לא פורסם מאז "פי האתון" אלא בקובץ השירים "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" (אסטרולוג, 2005) שאזל כליל, וכל עותק שלו שווה כיום מאות שקלים.
זיכרונות פיקאנטיים נוספים מאותה תקופה בירושלים יתקבלו לפרסום בברכה.