תֵן לַדְּמָמָה לְנַגֵּן, לָעֵשֶׂב לְאַוֵּש, לָאֶבֶן הָעֲיֵפָה
לִצְנֹחַ
בְּחֵיק הָאֲגַמִּים הַמַּרְעִידִים אַדְווֹת עֶרְגָּה
בִּפְרֹט בָּהֶם, כְּאֶצְבָּעוֹת בְּגֵו אִשָּה,
הָרוּחַ. אֱלֹהִים
הָיָה צָעִיר מְאֹד מִן הַסְּתָם
כְּשֶבְּרָאָם אַט-אַט מִכַּוָּנוֹת טוֹבוֹת שֶל תְּכֵלֶת,
מֵשִיט פְּרוּסוֹת אִיִּים, כְּדוּגִיּוֹת-נְיָר, עַל פְּנֵי
שְתִיקוֹת הָאִזְמָרַגְדּ
שֶל הָאוֹקְיָנוֹס.
 
פְּנַאי, פְּנַאי מָתֹק, נוֹהֵר לְהִתְבַּזְבֵּז. מֶשִי כָּחֹל.
וְהַשֶּמֶש, שֶהָיְתָה
אִמָּא שֶלְּךָ, כָּל הַשָּנִים, וְאַתָּה
אַתָּה לֹא יָדַעְתָּ.
 
תֵן לֶהָרִים אֶת אֲשֶר לֶהָרִים, לְשַחֲפֵי הַמִּפְרָץ אֶת מַשַּק הַצְּעָקָה,
לְשוּנִיּוֹת הַדִּמְדּוּמִים אֶת כָּל הַמְּאֹד, אֶת כָּל נִכְאַב-הַיֹּפִי, הַשּוֹתֵת, הַמִּתְיַפֵּחַ.
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, שַוֵּה בְּנַפְשְךָ:
כַּמָּה אַתָּה עָשׂוּי לָתֵת לָהֶם, אִם בִּכְלָל –
וְכַמָּה,
כַּמָּה אַתָּה לוֹקֵחַ.
 
(מתוך "ארצות הצמאון")