הנתק בין המחנה החרדי בארץ-ישראל לבין היישוב הציוני המאורגן, התחולל ב-1920. הרקע לנתק היה מתן זכות בחירה לנשים בבחירות לכנסת ישראל, המוסד העליון של היישוב היהודי באאץ-ישראל המנדטורית. בעבור החרדים זה היה יהרג ובל יעבור.
והנה, כעבור 28 שנים קמה מדינת ישראל, כמובן שזכות הבחירה בה היא לכול, ולא זו בלבד שהחרדים משתתפים בבחירות, אלא אחוז הנשים המשתתפות בהן עולה לעתים על 100%, שהרי לא זו בלבד שכל הנשים החיות הולכות לקלפי, אלא יש מי שקופצות לביקור מעולם האמת כדי לקיים את המצווה החשובה הזו. מסתבר, שההלכה יודעת לעתים להתגמש. ומה שלפני 90 שנה היה איסור הלכתי גמור, הוא כבר לא איסור כל כך גמור. מה שהיה "יהרג ובל יעבור" – יעבור גם יעבור.
לא רק החרדים התנגדו למתן זכות הצבעה לנשים. גם הרב קוק התנגד לכך ונאבק נגד זכות זו (אם כי לא העלה על דעתו להחרים את המוסד, משדעתו לא נתקבלה, ואף הקים מטעם כנסת ישראל את הרבנות הראשית).
הרב קוק?! הרב הגדול של הציונות הדתית? מי שקיבל וחיבק את החילונים, ראה בהם מקדשי שם שמיים וגילוי של האלוהות באופן שאינו נופל משל שומרי תורה ומצוות – הוא התנגד לזכות הצבעה לנשים?
מסתבר שכן.
לפני שנקפוץ ונגנה אותו רטרואקטיבית כחשוך וקנאי – שיעור קצר בהיסטוריה. המאבק שניהל הרב קוק נגד זכות הבחירה לנשים התקיים ב-1918. בכמה מדינות בעולם כבר היתה לנשים זכות בחירה? שבע מדינות בדיוק. בשנה זו הצטרפו אליהן עוד 8 מדינות. מתי בריטניה העניקה זכות בחירה לנשים? באותה שנה, ב-1918. ארה"ב העניקה זכות בחירה לנשים רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1920. צרפת – רק ב-1944. שוויץ – רק ב-1968. כן, באותה שנה בה התנגד הרב קוק למתן זכות בחירה לנשים, ברוב העולם הדמוקרטי לא הייתה קיימת זכות כזו. (יש לציין לשבח את התנועה הציונית, שמיד עם הקמתה העניקה זכות בחירה לנשים, כאשר זכות זו היתה קיימת במדינה אחת בלבד בעולם – ניו זילנד).
מה הייתה דעתו בנדון של הרב קוק היום? תשובה לשאלות של "מה היה אילו" היא תמיד ספקולציה. ובכל זאת, מתוך היכרותי הצנועה עם גישתו, אני מניח שדעתו היתה שונה לחלוטין. אני אפילו מעיז להעריך שגישתו לפמיניזם היתה חיובית, כפי שהיתה בזמנו גישתו לציונות החילונית.
איך זה יכול להיות? הרי ההלכה היא אותה הלכה. ואם זכות בחירה לנשים מנוגדת להלכה, מה הן 90 שנה שישנו זאת? ומה הקשר בין זכות הבחירה בארה"ב ובצרפת לבין ההלכה?
יש להניח שההלכה אינה מתייחסת לבחירות דמוקרטיות, כיוון שכאשר היא נכתבה עוד לא המציאו את הבחירות הדמוקרטיות. הפרשנות לפיה זכות הבחירה לנשים אסורה, היא תוצר של שמרנות האופיינית לדת, לדבקות במסורת שבה מקומה של האישה היה בבית, ויציאה מן הבית נחשבה כפריצת גדר וכחוסר צניעות. ב-90 השנים הללו חלה מהפיכה אדירה במעמד האישה, וההלכה אינה יכולה שלא להתאים עצמה לכך.
העיסוק האובססיבי בענייני "צניעות", האופייני לגורמים חרדים ולצערי גם לגורמים מתחרדים בקרב הציבור הדתי לאומי, אינו אלא מלחמת מאסף נגד חדירת המודרנה, שאחד ממרכיביה המרכזיים היא שיוויון האישה – לחיינו. כדרכה של מלחמת מאסף, היא באה לידי ביטוי ברגרסיה, אך היא תיכשל.
בילדותי חיו לידינו דתיים. כשהם הלכו לים, הם הלכו לחוף שאנו התרחצנו בו. הם לא העלו על דעתם להתרחץ בחוף של החרדים. מהו החוף של החרדים? החוף הנפרד, שבו גברים ונשים אינם מתרחצים יחד. והיום, בקרב הציבור הדתי לאומי, לא זו בלבד שרבים מאוד מקפידים על שחייה נפרדת בים ובבריכה, אלא אפילו על איסור נגיעה ואפילו על אי שמיעת שירת נשים, כיוון ש"קול באישה ערווה", לא עלינו.
זוהי רגרסיה זמנית. אי אפשר יהיה להדיר את האישה מהחיים, אי אפשר יהיה להדיר את האישה משירה בציבור, כל גדרי הגדרות הללו של ה"צניעות", הן שלב בדרך לשיוויון לנשים, גם בחברה הדתית. במקביל לרגרסיה הזאת, מתקיימת היום בציבור הדתי האורתודוכסי מהפכה פמיניסטית – נשים לומדות תורה וגמרא, נשים קוראות את מגילת אסתר בציבור, נשים עולות לתורה, נשים אומרות קדיש. את התהליך הזה אי אפשר לעצור, ולא רחוק היום שגם הזרם האורתודוכסי יעניק לנשים שוויון זכויות דתי מלא.
כל תופעת הרגרסיה המתחרדת שאנו נתקלים בה, כמו החרמת טקס לזכר שיירת הל"ה בידי "בני עקיבא" בשל הופעת להקה צבאית שחיילות שרות בה, כמו ההפרדה בין גברים ונשים בהלוויות, וכמו המוטציה החרדית של השלכת נשים לשורות האחרונות באוטובוס, היא תופעה זמנית, מלחמת מאסף חסרת סיכוי של המפחדים מן השינוי שאין מנוס ממנו.
בעידן הפטריאכלי שבו בכל העולם האישה הייתה רכושו של הגבר ואסור היה לה לצאת מן הבית, אישה ששרה בציבור נחשבה כמעט לפרוצה. בימינו, "קול באישה ערווה" – זו שטות אנכרוניסטית שאין כדוגמתה. בעוד שנים לא רבות, גם הדתיים יגחכו כשמישהו יזכיר להם שפעם היה דבר כזה, או שפעם היה איזה איסור נגיעה...
לקראת כניסתם של בני ישראל לא"י, פנו חמש בנות צלפחד למשה, וטענו שעליהן לקבל נחלה בארץ, אף שהחוק המקראי מתיר רק לבן לרשת את נחלת אבותיו – וזאת כיוון שלאביהן לא היו בנים.
משה פנה אל אלוהים, שהצדיק את טענתן "כן, בנות צלפחד דוברות – נתון תתן להם אחוזת נחלה, בתוך אחי אביהם; והעברת את נחלת אביהן להן." (במדבר כ"ז).
מה המסר של פרשת בנות צלפחד לדורנו? דרך אחת להשיב על השאלה, היא התייחסות שמרנית לכתוב כפשוטו. רק הבן ראוי לרשת את נחלת אביו, ורק במקרה שאין בן, יש לחלק את הנחלה בין הבנות. דרך אחרת, היא לומר שאם בתקופה שבה בכל העולם האישה היתה רכוש בעלה, ולא היה אפשר להעלות על הדעת מתן נחלה לאישה, התורה ראתה באישה כמי שראויה לרשת נחלה, המסר של התורה הוא שהאישה שווה לגבר ויש לפרוץ דרך בהכרה בשוויון ערך זה, הרבה לפני המקובל בעולם.
בעידן שבו אנו חיים, מן הראוי שהיהדות על כל זרמיה תכיר בכך, תעניק לנשים שוויון מלא, כולל בחיי הדת, ולא תדיר עוד את האישה והבת בשם ההלכה ובתירוץ ה"צניעות".
[אהוד: אני דווקא נהנה מאוד, באוטובוס וגם בלוויות, להידחק אל נשים עומדות ולהשתפשף בהן את הציצים שלהן ולפעמים גם בין הרגליים, שאז הן ממש מפרכסות, ומניסיוני, בהתחככות הזו אין הבדל בין חילוניות לחרדיות ורעולות, גם לובשות הבורקה. להיפך, אצל החרדיות והבורקות הפיתוי להשתשפף בגבר גדול יותר, כי אין להן הזדמנויות אחרות לחטוא וגם לא מספיק פרטיות כדי לאונן].
2. אין להם זמן
משלחת של המכללה לביטחון לאומי בבריטניה ערכה לאחרונה סיור במזה"ת. הסיור החל במצרים, נמשך בירדן, סוריה, הרשות הפלשתינאית והסתיים בישראל.
קצין בכיר בצה"ל אירח את המשלחת החשובה. כאשר סייר איתם ביישוב הדרוזי מסעדה שבגולן, הם הצביעו על הווילות ושאלו "של מי הארמונות הללו?"
"של התושבים הדרוזים," השיב המארח.
"לא, הארמונות האלה," הם שבו והקשו, בהנחה שלא היו ברורים קודם, והמארח שב והשיב – "של הדרוזים."
האורחים התקשו להאמין, הרי בסוריה סיפרו להם שהתושבים "הסורים" בגולן כלואים במחנות הסגר.
הקצינים הללו הגיעו לישראל אחרי שבמשך למעלה משבוע הלעיטו אותם בשקרים גסים אודות ישראל. זו רק דוגמה אחת.
ולמה אני מספר זאת? בכל מדינות ערב, ראשי המדינה והבכירים ביותר בפוליטיקה ובצבא פגשו את המשלחת. בישראל אף מדינאי, אף מנהיג לא התפנה אליהם. אין להם זמן.
זאת, שעה שישראל ניצבת תחת מתקפה קשה ומסוכנת של דה-לגיטימציה, שמרכז העצבים שלה נמצא בלונדון.
זהו רק סימפטום. מה הפלא שישראל מפסידה במערכה על דעת הקהל?
3. לא מילה גסה
בעקבות מאמרי "חלוציות 2010" קיבלתי דוא"ל מחבר, איש חינוך והתיישבות מהנגב – משוב על מאמרי, לחיוב ולשלילה. לחיוב, על עצם העלאתי על נס את המפעל הציוני החלוצי בחולות חלוצה, ואף הוסיף והזכיר מפעלים נוספים המתקיימים היום. אולם, לטענתו, טוב הייתי עושה אילו הייתי מתמקד רק בצד הפוזיטיבי של הקמת התיישבות חדשה, קהילה חדשה, חברה חדשה, ולא נכנס לנושא המאבק עם הבדואים על הקרקעות, ההשתלטות הבלתי חוקית על הקרקעות. לא היה זה נכון מצדי להיכנס לטרמינולוגיה של "ייהוד הנגב".
הטרמינולוגיה של "ייהוד הנגב"... יש בהערה זו דבר מה מעניין – כלל לא השתמשתי במאמרי בצירוף המילים "ייהוד הנגב". אולם את הדברים שכן כתבתי, באשר למהות הציונית של התיישבות יהודית בנגב, ידידי הכניס תחת ההגדרה "ייהוד הנגב". ההגדרה הזאת ממותגת היום כ"לא פוליטיקלי קורקט", וכאשר נאמר לי שדבר מה שכתבתי הוא תחת המותג הזה, מצופה היה שאבין שמדובר בדבר מה שלילי, לא ראוי, לא מקובל; אדם מהוגן צריך להתרחק ממנו.
הדבר המעניין השני בהערה זו, הוא שמי שכתב לי אותה, אינו פוסט או אנטי ציוני; נהפוך הוא, מדובר בציוני לעילא ולעילא. כלומר, הדה-לגיטימציה של מושגים כמו "ייהוד הגליל והנגב" חרג מהשיח הפוסט ציוני, וחדר למיינסטרים הישראלי.
למה, בעצם? מה רע בביטוי הזה?
בעיניי, ייהוד הנגב והגליל אינו מילה גסה. ההיפך הוא הנכון. הורינו עלו לארץ ישראל כדי לייהד אותה. מהי הציונות אם לא הרצון להעלות יהודים לארץ-ישראל וליישב את ארץ-ישראל ביהודים? הציונות תמיד שאפה לרכז רוב יהודי בארץ-ישראל, להבטיח ריבונות יהודית על חלקים רבים ככל האפשר של הארץ. אני מוכן אפילו לוותר על חלקי מולדת, שזכותנו עליהם אינה ניתנת לערעור, כדי להבטיח את יהודיותה של המדינה. מדוע, אם כן, עליי להתבייש באמונתי היוקדת בחזון של ייהוד הארץ? מה לא תקין בביטוי הזה?
קיימת היום תופעה מסוכנת מאוד מבחינה לאומית, של התרוקנות הפריפריה והפיכת המדינה למדינת תל אביב רבתי, בניגוד לכל פיזור אוכלוסין נורמלי של מדינה. ההתמרכזות הזו היא נחלת האזרחים היהודים של המדינה. כתוצאה מכך, הולכת ונוצרת מציאות של אובדן הרוב היהודי בגליל ובנגב, שהם עיקר שטחי המדינה. היווצרות מציאות של רוב ערבי פלשתינאי בגליל ובנגב, ההולך ומקצין בעמדתו כלפי ישראל, עלולה להוות איום אסטרטגי כבד על מדינת ישראל. מיעוט זה עלול לפתוח במאבק לאוטונומיה הולכת וגוברת, להתחברות למדינה הפלשתינאית ועוד.
מתקפת הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל (שחוד החנית שלה היום הוא דו"ח גולדסטון, אך מדובר בתופעה הרבה יותר רחבה ועמוקה), הולכת ומתמקדת יותר ויותר בערביי ישראל. ייתכן שמתוך הנחה שעומדת לקום בעתיד הקרוב מדינה פלשתינאית, הם מכינים את המוקד הבא להמשך המאבק לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל וזכות קיומה. מצב שבו ברוב שטחי המדינה יהיה רוב ערבי, הוא מתכון למאבק טריטוריאלי לוויתור ישראלי על אזורים אלה. לא צריך דמיון פרוע מידי, כדי לראות כיצד מאבק כזה נתמך בקטיושות על הגליל ועל הנגב.
מדוע, אם כן, יש משהו בלתי לגיטימי בחזון של ייהוד הגליל והנגב? אדרבא, מן הראוי שממשלות ישראל יגדירו את ייהוד הגליל והנגב כמשימה לאומית עליונה וישקיעו בכך משאבים רבים.
אז מדוע היה המושג הזה לבלתי פוליטיקלי קורקט? כיוון שהגורמים הפוסט ציונים והאנטי ציונים, שכוחם רב במוקדי השפעה חשובים כמו האקדמיה, התרבות והתקשורת, הצליחו ליצור דה-לגיטימציה לביטוי הזה, כחלק ממאמציהם ליצור דה-לגיטימציה לציונות כולה.
אני לא מתבייש להיות ציוני, והשפה שלי היא שפה ציונית. ובשפה ציונית, המילה "ייהוד" היא מילה נאצלת, הנושאת בחובה חזון, אידיאולוגיה וערכים בהם אני מאמין.
אין בדבריי אלה ולו שמץ של רצון לנשל או לדחוק את רגליו ולו של ערבי אחד. בכל הקשור לזכויות אזרחיות, אני דוגל בשוויון מלא בין אזרחי המדינה היהודים והערבים. חובת מדינת ישראל ליצור את התנאים שיתנו תשובות אמיתיות לצרכי השיכון והפרנסה של האוכלוסייה הערבית, וייתכן שיש היום צורך אפילו בהעדפה מתקנת כדי לתקן עוולות ואפלייה. במקביל, יש לפעול לאכיפת חוקי הבנייה ומניעת השתלטות בלתי חוקית ואלימה על קרקעות הלאום.
יש להבחין בין מימוש זכויותיהם של כל האזרחים, ללא הבדל דת ולאום, לבין מימוש ייעודה הציוני של המדינה בייהוד הגליל והנגב. הקמת התיישבות יהודית, הרחבת היישובים היהודיים, פיתוח שיעודד יהודים לעבור לפריפריה, פעולה לעידוד עלייה לארץ ולעידוד עולים להתיישב בגליל ובנגב וחינוך ציוני שיציג את ייהוד הגליל והנגב כערך לאומי – זאת צריכה לעשות מדינה ציונית. כן, לייהד את הגליל והנגב. בלי להתבייש ובלי להיכנע לעריצות הפוליטיקלי קורקט הפוסט ציונית.
ומה בנוגע לגולן? הגליל הוא חלק בלתי נפרד מן הגולן.