דו-קרב איומי המלחמה בין ישראל לסוריה מאחורינו... דו-קרב מיותר לחלוטין ומזיק. אבל ניתן ללמוד ממנו הרבה ולכן ראוי לנתחו.
היה זה אירוע מתגלגל ככדור שלג. כדור השלג בולט ונראה מאיים כאשר הוא גדול, אחרי כל השלג שאסף בדרך, אבל נקודת הציון המשמעותית יותר היא הנקודה שבה החל הכדור להתגלגל. ובכל זאת, נתחיל מהסוף, מהצהרתו של שר החוץ אביגדור ליברמן.
האיום בהפלת משפחת אסד מהשלטון אם תפרוץ מלחמה, מיותר ואינו מובן. ראשית, למה בכלל להצהיר הצהרות מלחמה? למה לדבר בכלל על מלחמה? למה להגביה את הלהבות? למה לאיים? למה להתלהם? שנית, למה להתערב בענייני השלטון במדינה אחרת? האם אנו מעצמת על המתערבת בסוגיות פוליטיות במדינות אחרות (וגם אז, לא תמיד בחוכמה ולא אחת הנזק גדול מן התועלת)? ואגב, כלל איני בטוח שהפלת שלטון אסד טובה לאינטרס הישראלי. נדמה לי, שדווקא השושלת הזאת טובה לנו יותר מכל חלופה.
הביקורת על דבריו של ליברמן מוצדקת, אלא שיש בה משהו מטריד. יום קודם לכן איימו הנשיא אסד ושר החוץ הסורי ואליד מועלם במלחמה, איימו בהפצצת ערי ישראל, התלהמותם הייה קשה יותר מזו של ליברמן. גם למחרת הצהרתו של ליברמן, כאשר נתניהו עשה כל מאמץ להרגיע את הרוחות, אסד, ראש ממשלתו ושר ההסברה שלו המשיכו לאיים. ומשום מה, אמות הסיפים לא נעו ולא זעו. למה?
הסיבה לכך, היא שרבים מתוכנו מקבלים את האיום על ישראל כדרך הטבע, כמובן מאליו, כדבר שאפשר לחיות איתו ויש להשלים עימו. ומה שחמור יותר, על בסיס קבלה זו נבנתה אידיאולוגיה שלמה, על פיה המלחמה של הערבים בנו היא המצב הנורמלי במזה"ת, וכדי למנוע אותה או לדחות אותה, עלינו לרצות אותם בתשלום של פרוטקשן טריטוריאלי.
כך בדיוק נוצר המשבר הזה. מי שהחל לגלגל את כדור השלג הזה, מי שיצר את המתיחות המיותרת הזו, היה שר הביטחון אהוד ברק. בנאום בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל הוא איים במלחמה. הוא לא איים על סוריה. הוא איים על ישראל. שר הביטחון של מדינת ישראל איים על מדינת ישראל במלחמה קשה עם סוריה – אם ישראל לא תיכנע לדרישות הסוריות ולא תיסוג מהגולן. הוא אף הסביר, שאחרי המלחמה – תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, ישראל תיכנע לאותן דרישות.
וכשהתגובה הישירה והמיידית של הסורים היתה איומי מלחמה, רבים בתוכנו הרימו גבה. הרי ברק לא איים על הסורים, אלא עלינו. למה הם הגיבו כך? בוודאי היתה כאן אי הבנה מצערת. האמת היא, שיש מקום לאי הבנה – האם אפשר להבין את ההיגיון העקום של שר ביטחון המאיים על עמו במלחמה אם לא ייכנע לאוייב?
ובכל זאת, אין כאן אי הבנה. הסורים מכירים אותנו היטב ויודעים שהפוליטיקה הישראלית מספקת לעתים אבסורדים שלא ייתכנו באף מדינה אחרת. איומי המלחמה לא נבעו מאי הבנת דבריו של ברק, אלא אדרבא, דווקא מהבנתם המלאה.
קו פרשת המים במלחמות ישראל-ערב הוא מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו הבינו הערבים שאין ביכולתם לנצח את צה"ל במלחמה כוללת. העובדה שמלחמה, שפרצה בהפתעה רבתי, בתנאי פתיחה נדירים באיכותם מבחינתם, הסתיימה 101 ק"מ מקאהיר ו-40 ק"מ מדמשק, היא הסיבה לכך שמאז הם לא העזו עוד לנסות.
הסורים למדו לקח נוסף בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שהובסו בשדה הקרב, הם גם לא הצליחו להניע תהליך שיסיג את ישראל מהגולן. ישראל נסוגה, אמנם, מהמובלעת שכבשה בתוככי סוריה במלחמה ומהעיירה קונייטרה, אך הגולן נשאר בידי ישראל ואף יישוב לא נעקר. בשנים שלאחר המלחמה קמו יישובים רבים בגולן, 5 שנים אחרי המלחמה קמה קצרין – עיר הגולן ו-8 שנים אחרי המלחמה סופח הגולן לריבונות ישראל.
הגבול השקט ביותר של ישראל, מזה 36 שנים, הוא הגבול עם סוריה. לפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן, סוריה תשמור על המציאות הזו ולא תתקוף את ישראל.
והנה, קם שר הביטחון של מדינת ישראל, ומאיים על אזרחי ישראל במלחמה עם סוריה, אם ישראל לא תיכנע לדרישות הסוריות. לא זו בלבד, הוא אף מודיע, שאחרי המלחמה הזו ישראל תדון עם סוריה על נסיגה מהגולן.
מה המסר שמקבלים הסורים מדברים אלה? כדאי להם לפתוח במלחמה עם ישראל, כיוון שגם אם יפסידו בה, בעקבותיה ישראל תיסוג מהגולן. זו כמעט הזמנת מלחמה.
תפקידו של שר הביטחון הוא לספק ביטחון למדינת ישראל. בסיס תורת הביטחון של ישראל הוא קודם כל מניעת מלחמה, באמצעות הרתעה. במצב בו הערבים ידעו שאם יתקפו את ישראל – כל שטח שיאבדו במלחמה יאבד להם לצמיתות, לא תהיינה עוד מלחמות. זאת הרתעה.
במקום זאת, אומר שר הביטחון לסורים, שאם יתקפו את ישראל, יקבלו כפרס את הגולן. בכך מועל אהוד ברק בתפקידו. מה הפלא, שכעבור יומיים שר החוץ הסורי מאיים על ישראל במלחמה; איום כמותו לא נשמע שנים רבות? זוהי תוצאה ישירה של דברי ברק. במקום שר הביטחון, ברק הוא שר אי הביטחון. סר הביטחון בשר הביטחון.
בנאומו של ליברמן, הוא אמר גם דברים חשובים, נכונים ונכוחים – על הסורים להתרגל לרעיון שלא יקבלו את הגולן ועליהם להשלים עם המציאות ולוותר על דרישתם לקבל את הגולן, כפי שוויתרו על דרישתם לקבל מהתורכים את אלכסנדרטה.
חבל שאת הדברים החשובים והנכונים האלה, הוא ליווה ברטוריקה צורמנית של איומי מלחמה, במקום ברטוריקה של שלום ובקריאה לשלום אמת – שלום עם הגולן.
2. כה אמר בגין
כאשר בני בגין נכנס לפוליטיקה, בבחירות 88', הושמעה בדיחה בתשדירי התעמולה של מפלגת העבודה: "למה בני בגין אינו חוצה את גשר הירקון? כי הוא לא מגיע לרמת אביו..." למחרת, הגיב בני בגין על ההלצה, באמרו שזו בדיחה ב... רמת גן.
בערב שבת פירסם מגזין "ידיעות אחרונות","7 ימים" – כתבת שער בת שבעה עמודים – לראיון שאפילו לרמת גן אינו מגיע. מין בליל של הבלים וקשקושים קוסמופוליטיים ואנרכיסטיים הזויים – אין עמים, אין ארצות, לא צריך מדינות, "אני לא עומד דום ב'התקווה'", "אני לא יהודי" וכן הלאה וכן הלאה.
גיבוב של שטויות, שאילו סתם טמבל היה מקשקש אותן, לא היו מעניינות איש. אבל לא סתם טמבל קישקש אותן אלא נכדו של מנחם בגין ובנו של בני בגין.
אז... נכון, זה ידוע, "אדם נשך כלב" וכו'. נשך נשך, כלב כלב, רייטינג רייטינג, אבל יש גבול. יש גם עניין של טעם טוב. מן הראוי שעיתונים יתנו קצת יותר קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים ויכבדו אותם קצת יותר.
3. הכל מותר?!
המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך שלמה הרציג אסר על לימוד שיר של יונה וולך, ומיד – מהומה.
בכל פעם שמתקיים "עליהום" צדקני – אני מעדיף לא להיסחף בזרם אלא לשאול שאלות. מהי טענת התוקפים את המפקח ואת החלטתו? אילו התקיים דיון על השיר, האם נכון ללמדו בבית הספר, ומכאן – האם החלטת המפקח נכונה, היה זה דיון ראוי, רציני, משמעותי ולשם שמיים. אולם המתקפה על הרציג לא עסקה בשיר, אלא היתה זו דה-לגיטימציה מוחלטת לעצם הזכות שלו להתערב, לאשר או לא לאשר לימוד שיר.
האם משרד החינוך הוא רק כספומט של מוסדות החינוך? האם אין לו אמירה חינוכית? האין לו סמכות להתערב בתכני הלימוד? האין זו חובתו?
אם יש למשרד אחריות על תכני החינוך, יש לו סמכות להחליט מה ילמדו ילדינו, והצד השני של המטבע הוא סמכות לקבוע מה הם לא ילמדו. מן הראוי שהחלטותיו אלה תהיינה שקופות, נתונות לביקורת ציבורית ולדיון ציבורי. מותר ונכון לחלוק על החלטות המשרד ומותר למשרד לטעות. אולם תפקידו להחליט.
אני בעד "פס רחב" ככל הניתן בתכני הלימוד, בעיקר במקצועות ההומאניסטיים; בעד תוכניות פלורליסטיות החושפות את התלמידים למרחב גדול של גישות, עמדות וערכים. אולם גם למרחב הזה יש להציב גבולות. האם אלה שתקפו את ה"צנזורה", סבורים שהכל מותר? שאין גבול?
האם המשורר מאיר ויזלטיר, הסופר יורם קניוק והמבקרים האחרים של החלטת משרד החינוך, סבורים שיש ללמד בבתי הספר שירה גזענית, שירה המטיפה לשנאת ערבים, למשל? האם יש מקום לשירה אנטישמית, ליצירה ניאו נאצית? האם הם היו מאשרים לימוד שיר התומך ברצח רבין? האם הם היו מאשרים יצירה פדופילית, או שירה המעודדת אונס?
השיר המדובר אינו שייך למקרי הקיצון הללו, רחוק מכך. אולם אני מציג דווקא את מקרי הקיצון הללו, מאחר והדיון לא התמקד בשיר, אלא ב"צנזורה", בזכות משרד החינוך להתערב בתכנים. ברור שאין מקום לתכנים מסוג אלה במערכת החינוך. מכאן, שיש מקום ל"צנזורה", להצבת קווים אדומים ולהתערבות. לא הכל מותר.
נקודת המוצא לדיון על לימוד שירתה של יונה וולך, הוא שלא הכל מותר, לא הכל למיד. באשר ליונה וולך – אני אוהב מאוד את שירתה ורואה בה אחת היוצרות החשובות והמוכשרות שקמו לספרות העברית החדשה. אין לי ספק שיש ללמד את שיריה בשיעורי הספרות. איני יכול לדמיין תכנית לימודים בספרות עברית שאינה כוללת את שירתה של יונה וולך.
ואכן, יונה וולך נמצאת בתוכניות הלימודים ואין על כך כל ערעור. איש לא פסל את יונה וולך. אין זה אומר שכל שיר של יונה וולך ראוי להילמד בבתי הספר.
כל הסערה התחוללה בשל שיר אחד – "אתה חברה שלי". אני מודה, שבתור אב איני משוכנע שאני רוצה, שילדיי ילמדו בשיעורי הספרות בבית הספר שורות כמו: "ביצים מדומות / המסתירות כוס תאוותני / או כוס / המסתיר ביצים," ו"אין כוס בין הרגלים אין זין שם."
המיניות היא חלק מהחיים והיא חלק מהיצירה האמנותית ועליה לבוא לידי ביטוי גם בחינוך בבית הספר. אבל לא הכל מותר, לא הכל ראוי, לא הכל מתאים להילמד בבית הספר. ואם אני במקומו של המפקח על לימודי הספרות – גם אני, כמוהו, לא הייתי מאשר ללמד שיר זה
4. מי מגייס את עמלק?
תגובה למאמריו האחרונים של יוסף חרמוני
המצווה להכרית את עמלק היא אחת הקשות בתורה, שכאן אנו מצווים להשמדת עם טוטאלית. דורות של פרשנים, באלפיים השנים האחרונות, ניסו להתמודד עם הקושי. כיוון שזהותו של עמלק אינה ידוע לנו, חז"ל הציגו את עמלק כביטוי לרע ואת המצווה להשמיד את עמלק כמלחמה ברע הקיים בכל אחד מאיתנו.
מי שמתעלם מכך ומוציא בפינצטה ממורשת היהדות דווקא את סיפור עמלק, ומספר אותו כפשוטו המקראי (בתקופה שבה השמדת עם היתה נורמה במלחמות) ללא הפילטר של אלפיים שנות פרשנות, אינו עושה זאת בידיים נקיות. הוא עושה זאת מתוך מגמה פוליטית.
עושים זאת כהניסטים למיניהם, המגייסים את עמלק כדי להצדיק כל תועבה גזענית, ועושים זאת אנשים כיוסף חרמוני, שיש להם אינטרס, משום מה, לעוות את פני היהדות ואת פני היהודים, ולהציג את העם היהודי באור שקרי ומכוער.
כרגיל, הקצוות הפנאטיים נפגשים.