לפני שנתיים, כשבני הבכור עמוס היה בר מצווה, ערכתי תיקון ליל שבועות לכל כיתת בר המצווה של אורטל והוריהם. עד אור הבוקר למדנו את עשרת הדברות ופרקי אבות, בהתרוממות רוח גבוהה. יותר מהלימוד עצמו, מה שגרם לתחושת ההתעלות היה המקום בו נערך התיקון – בית הכנסת העתיק בקצרין. לימוד פרקי אבות בבית כנסת שבו התפללו ולמדו בני דורם של החכמים שכתבו את פרקי אבות – אינו כמו לימוד פרקי אבות בכיתה בבית הספר או במועדון הנוער בקיבוץ. התחושה שאנו בניהם של אותם חכמים, יורשיהם הרוחניים, ממשיכי שרשרת הדורות שלהם מתעצמת מאוד, כאשר אנו יושבים ממש באותו מבנה בו הם ישבו, מדברים בשפתם, לומדים את תורתם ובוחנים את משמעות חיינו לאורה. זו חוויה אדירה, בעלת משמעותי קיומית בעבורנו.
טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל של קהילת הגולן, נערך באנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא. אנו יושבים על המצוק, ומול עינינו פרושה תמונת הנוף עוצר הנשימה ובמרכזו העיר גמלא העתיקה. החיבור הזה בינינו לבין אבותינו תושבי הגולן, בין חברינו חללי צה"ל לבין חללי המלחמה הגדולה בכובש הרומאי, מעניקה מימד בעל עוצמה רוחנית ותרבותית אדירה ליום הזה, בקרב כל הנוכחים בטקס; תושבי הגולן, ילדי הגולן, המשפחות השכולות. התחושה שאיננו נמצאים כאן במקרה, אלא אנו חלק משרשרת חיים של אומה בת למעלה מ-3,500 שנה, היא הצידוק העיקרי לישיבתנו בארץ, לבנייתנו אותה ואף למחיר הכבד שאנו נאלצים לשלם בהגנה עליה.
גמלא העתיקה ובית הכנסת העתיק בקצרין, ועוד שני בתי כנסת עתיקים בגולן, באום אל-קנאטיר (סמוך לנטור) ובדיר עזיז (סמוך לכנף), הם ארבעה מתוך כ-150 האתרים שהוכרו בידי הממשלה כאתרי מורשת, והמדינה תיקח אחריות על הכשרתם ככאלה. 150 אתרים, חלקם אתרי המורשת היהודית העתיקה, מימי התנ"ך, מימי בית שני ומתקופת המשנה והתלמוד, חלקם אתרי המורשת הציונית – מורשת התיישבות, מורשת התרבות ומורשת קרב, נועדו לחבר את החברה ובעיקר את הילדים והנוער, אל שורשינו בארץ, לתולדות עמנו ולחזק בהם את הגאווה הלאומית ואת האמונה בצדקת דרכנו.
ראש הממשלה הודיע לראשונה על התוכנית הזאת בנאום הרצליה האחרון. בניגוד לנאומי קודמיו בהרצליה, שזכו לכותרות ענק בעיתונות, התקשורת התעלמה מהנאום הזה והמעט שהוקדש לו היה קיתונות של לעג וציניות. הרי ראש הממשלה אמור לנאום על דברים חשובים, לא על הבלים כמו חינוך. בוודאי לא על שטויות כמו חינוך ציוני.
מאין נובעת התגובה הפאבלובית הזו, הדנה ברותחין כל מה שריח של ציונות ויהדות נודף ממנו? התשובה לשאלה זו – היא-היא ההצדקה של המפעל החשוב הזה. יש מי שמפעל חייהם הוא לטשטש את מהותנו הלאומית ולקעקע את זכותנו על ארץ-ישראל. לכן, כל צעד שנועד לחבר אותנו לשורשינו ולחזק את זיקתנו, מעורר בהם דחייה ורתיעה.
במקום לדאוג לעתיד – ראש הממשלה עוסק בעבר, הם לועגים בציניות. לפני 119 שנים הגיב אחד העם על דברים אלה, במאמרו "עבר ועתיד": "ה'אני' הלאומי, הנצחי של עם ישׂראל... דרכו כבר כבושה ומוגבּלת לפניו על ידי עצמוּתו, ועצמותו – יסודה מעבר וסופה לעתיד." החרה החזיק אחריו יגאל אלון לפני כשלושים שנה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."
 
תגובה פאבלובית דומה, עוררה גם היוזמה הברוכה להפגיש מורים ותלמידים עם קציני צה"ל. מנהל הגימנסיה הרצליה ד"ר זאב דגני, הפך לגיבור תרבות, כאשר הגיף את שערי הגימנסיה בפני קציני צה"ל – האיש שחסם בגופו את חדירת המיליטריזם לבית הספר.
בבית הספר "הר וגיא" בקיבוץ דפנה, בו לומדים בנות ובני הקיבוצים בגליל העליון וצפון הגולן, מתקיים מדי שנה, ביום השנה לאסון המסוקים, יום עיון משותף לצה"ל ולבית הספר, בנושאים הנוגעים לצה"ל ולחברה הישראלית. בשנה שעברה השתתפתי ביום העיון הנפלא והחשוב הזה. תלמידים וחיילים, מורים וקצינים ישבו יחד, והעמיקו בשיח וחשיבה בנושאים הנוגעים לחברה הישראלית, לצה"ל ולגיוס.
בית הספר אינו יכול להיות מנותק מן החברה ומי שמנתק אותו אינו מבין חינוך מהו. במדינה כישראל, המצויה תדיר במלחמה על עצם קיומה – אין חברה ואין סביבה, שצה"ל אינו מרכיב מרכזי בהם. יש לחנך את הנוער לשירות משמעותי ביותר בצה"ל. אין זה חינוך למיליטריזם, אלא לפטריוטיות, לאזרחות טובה, לתרומה לכלל, לאיכפתיות. זו התשובה החינוכית לתרבות הקלוקלת של האגואיזם וההדוניזם.
לא בכדי, יש מי שהחינוך הזה מרתיע אותם. לא במקרה, אלה אותם אנשים הסונטים במפעל אתרי המורשת.
 
2. חצר תל חי וקבר רחל
מה ההחלטה שקיבלה הממשלה בישיבתה בחצר תל חי, סמוך לי"א באדר? על פי כותרות העיתונים, החליטה הממשלה להכריז על קבר רחל ומערת המכפלה כאתרי מורשת. אך לא, הממשלה החליטה על כ-150 אתרי מורשת, חלקם אתרי המורשת היהודית העתיקה וחלקם אתרי המורשת הציונית, ההתיישבותית, התרבותית, מורשת הקרב, ובתוכם, כמובן מאליו, גם מערת המכפלה וקבר רחל.
את תוכנית שיקום אתרי המורשת הציג נתניהו לראשונה בנאום הרצליה. בניגוד לנאומים של ראשי הממשלה הקודמים, הנאום הזה כמעט ולא הוזכר בתקשורת, והמעט כשהוזכר – בציניות ולעג. הרי מצופה מראש הממשלה שידבר על "הדברים החשובים" ומה פתאום ראש הממשלה מדבר על זוטות כמו חינוך. ועוד חינוך ציוני, רחמנא לצלן. התוכנית החשובה הזו, נועדה לחזק את הזיקה של הישראלים למורשתם היהודית והציונית. זוהי משימה חינוכית ראשונה במעלה וראש הממשלה ראוי לשבח עליה.
לא מערת המכפלה היא הסיבה להתנגדות לתכנית. עוד בטרם כללה את מערת המכפלה גינו אותה נציגי עמותת "זוכרות" בכתבה ב-ynet, על כך שאינה כוללת אתרי מורשת פלשתינאיים: "זו לא סתם אדישות להיסטוריה הלא ציונית, זו אדישות שמסכנת את חיינו פה." ואכן, הם שמו את האצבע על הנקודה האמיתית – הוויכוח אינו רק על קבר רחל, הוא על חצר תל חי. הסכסוך לא החל כששבנו לקבר רחל במלחמת ששת ימים, ועם שלם הביט בה כחולם, ככתוב בשירו של שמוליק רוזן ("ראי רחל ראי"), ונשבע "שוב לא נלך רחל." הוא החל ב-1920 בתל חי ונמשך מאז ועד היום. הסכסוך הוא על נושא אחד בלבד, ואין בלתו – זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.
הפלשתינאים מתנפלים על ההחלטה בנוגע למערת המכפלה, ביודעם שייצרו בכך בתוכנו מחלוקת מיותרת וחסרת כל צידוק. אבל התנגדותם אינה נוגעת למערת המכפלה כשלעצמה, אלא כסמל לזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל. את הזכות הזו, את הקשר הזה, הם מנסים לקעקע, בעזרת ישראלים לא מעטים, למרבה הצער והבושה. הם מבינים היטב, שבן גוריון צדק כאשר אמר בנאומו לפני ועידת פיל שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ. מערת המכפלה היא סמל לקושאן הזה, וניסיונם לקעקע את זיקתנו אליו, היא ביטוי לשאיפתם הגדולה, האחת והיחידה, עליה נסבה כל מלחמתם – לדחוק מכאן את רגלינו.
והשאלה הנשאלת היא מדוע רבים כל כך מאיתנו משתפים איתם פעולה.
 
אהוד: התשובה החלקית לשאלתך האחרונה היא – משום שהקרן לישראל החדשה מרפדת אותם בדולרים, ואם איני טועה – גם את עמותת "זוכרות".
 
3. שבוע האנטישמיות הבינלאומי
המגה סלב מדובאי, דאחי חלפן, שהנו מפקד משטרת דובאי וגם מפקד הצבא ומנגנון הביטחון בארצו, הודיע השבוע במסיבת העיתונאים היומית, על איסור כניסת ישראלים לדובאי. גם יהודים עם דרכונים אחרים, שאנחנו יודעים שהם ישראלים, לא יוכלו להיכנס, הוא הסביר. איך תדעו שהם יהודים? נשאל הנ"ל. "אתם חושבים שאנחנו לא מזהים יהודים?" השיב כוכב התקשורת, "אנחנו מזהים יהודי לפי תווי הפנים." כנראה שהוא עיין בגיליונות "דר שטרימר". בעצם, די שיעיין בעיתונות הערבית.
יומיים לפני ההכרזה האנטישמית הזו הופיעו בשאר אסד ואחמדיניג'אד, מנהיגי ציר הרשע, במופע אימים בדמשק. האורח האיראני הבטיח שבקרוב יוגשם חזון המזרח התיכון החדש שלו: מזרח תיכון ללא ציונים. במילים אחרות – טיהור אתני של המזרח התיכון מיהודים.
במצרים פורסם פסק הלכה אסלאמי, המתיר לאנוס נשים ישראליות. פעילה פמיניסטית מצריה שהתראיינה בטלוויזיה, הצדיקה את הפסק. "הכיבוש הישראלי של פלשתין הוא מעשה אונס, ולכן מוצדק לאנוס את הנשים הישראליות," הסבירה (את המידע הזה שמעתי בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, בהתבסס על מכון ממר"י. אין לי עדיין אישוש נוסף לדברים, אך מהיכרותי עם מכון ממר"י, אין לי סיבה כלשהי לפקפק באמינות הדברים).
... ובינתיים, באוניברסיטאות באירופה ובארה"ב מציינים את... שבוע האפרטהייד הישראלי. שבוע של הפגנות ומחאות נגד ישראל.
ישראל, מדינה דמוקרטית הנמצאת במלחמת קיום מיום הקמתה מול מזרח תיכון שכולו דיקטטורות חשוכות, שאינן מכירות את המושגים זכויות האדם, זכויות האזרח, שלא לדבר על זכויות האישה, או חלילה זכויות של הומואים ולסביות רחמנא לצלן – היא מדינת האפרטהייד.
ישראל, שבמשך 62 שנות מלחמה וטרור פלשתינאי, מעניקה לאזרחיה הערבים שוויון זכויות אזרחי מלא – היא מדינת אפרטהייד.
ישראל, המאפשרת לחברי פרלמנט שלה להזדהות בגלוי עם האוייב; אחד מהם – זחאלקה, משתתף באופן פעיל בשבוע האפרטהייד, תופעה שאין לה אח ורע בכל העולם – היא מדינת אפרטהייד.
ישראל, שהבליגה במשך שמונה שנים על פשע מלחמה מתמשך של ירי טילים על אזרחיה, מוקעת כפושעת מלחמה על שסוף סוף מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה.
ישראל, המעצמה ההומניטארית שנמצאת בכל מקום אסון בעולם כדי להושיט עזרה, מכל הלב ובכל המקצועיות, מואשמת בסחר איברים של נפגעי האסון בהאיטי.
מהן העלילות הללו אם לא גזענות ואנטישמיות? שבוע האפרטהייד הישראלי הוא שבוע האנטישמיות הבינלאומי. השבוע הזה הוא אחד השיאים בקמפיין האנטישמי והגזעני, מימוש של דוקטרינת דרבן – אותה ועידת גזענות ואנטישמיות ידועה לשמצה; יצירת דה-לגיטימציה למדינת ישראל, הוקעתה כמדינה מצורעת, בידודה כדי להחליש אותה ובסופו של דבר להביא קץ לקיומה – ובכך להגשים את חזון המזרח התיכון החדש נוסח אחמדיניג'אד: מזרח תיכון מטוהר מיהודים.
למה מעלילים עלינו דווקא אפרטהייד? המטרה שלהם היא לגרום לסנקציות על ישראל ולבודד אותה, כפי שבודדה דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, בתקווה שהדבר ימוטט את מדינת ישראל, כפי שמוטט את משטר האפרטהייד. לא חסר תחכום למפלצת האנטישמית.
את שבוע האנטישמיות הבינלאומי מובילה קואליציה של אנטישמים פלשתינאים, קנאים איסלאמים אנטישמים, אנטישמים מן השמאל הרדיקלי (מה שקרוי פעילי "שלום" ופעילי "זכויות אדם", ברוח הז'רגון הסטליניסטי), אנטישמים מן הימין הרדיקלי הניאו נאצי, והגרועים מכולם – אוטו-אנטישמים יהודים וישראלים. כן, יש אצלנו מחלת נפש כזו, שנאה עצמית חולנית.
יש להוקיע את החלאות הללו! – אבל אצלנו זומן אחד החלאות, סרחיו יאני, להתראיין כאישיות מכובדת בתכנית הדגל של ערוץ 10 "לונדון את קירשנבאום"; ראיון נוח מאוד, יש לציין.
ומה אנחנו עושים מול המתקפה האנטישמית הזאת? איך זה שטרם אירגנו את יהדות העולם ואת הישראלים בעולם, למתקפת נגד? הרי האוניברסיטאות בעולם מלאות בסטודנטים ישראלים ויהודים – איך הם מאפשרים למפלצת האנטישמית הזאת להרים את ראשה? איך זה שהרצאות של ישראלים מופרעות ללא הרף, ונציגים ערבים ממשיכים להרצות ללא הפרעה? איך זה שקצינים ומדינאים ישראלים מטורטרים באינתיפאדה המשפטית באירופה, ומנהיגים ערבים, המדכאים את זכויות האזרח במדינותיהם, מסתובבים באירופה באופן חופשי ללא צווי מעצר הרודפים אותם? עד מתי נמשיך להגיש את הלחי השנייה? מתי נתעשת? מתי נעבור סוף סוף למתקפת-נגד ונעביר את המלחמה לשטחו של האוייב, כפי שהשכלנו לנהוג במלחמות הצבאיות?
*
בנוגע להערתו של עוז אלמוג [גיליון 522]: אכן, חטאתי בהכללה לגבי הציבור החרדי באשר להפגנות התמיכה ברוצח תינוקו ובאם המרעיבה. אכן, היו אלה אנשי העדה החרדית, אני מודע להיותם מיעוט קטן וקיצוני וגם עמדתי על כך לא פעם. עם זאת, אני עומד על כך שהציבור החרדי בכללותו לעומתי למדינה ולמוסדותיה, אינו משתף עימם פעולה, מעדיף תמיד להשתיק הכול בבית, ובוודאי אם וכאשר מדובר בחטאיו של רב חשוב. אני מודה לעוז על ההערה.