רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 4
 
גם אני עברתי ללמוד בבית-ספר אחר, ואחר-כך הפסקתי. אז אין לי תעודת-בגרות, אז מה? לא היה לי ראש למתמטיקה. ואחר-כך כבר גם לא תחת. אם יש לבחורה תחת, אומר לָצֶק שְׁנֶלְצוּג, זה לא מספיק כי מלבד פֶדֶר אִין תוּחֶס, כלומר נוצות על הזנב, כמו לטווס, צריך גם ראש כדי שלא ינצלו אותך כמו את לצק עצמו, שהיה טיפש, ולוּ למד מקצוע נקי וקל בנעוריו, כי אז לא היה עליו להסתובב על גגות תל-אביב בנעלי-עבודה ישנות הנראות כגושי זפת יבשה, ולשטח במגב-גומי, ששוטפים בו רצפות – את הזפת הרותחת, בדליים-דליים – על המישטח הלוהט בשמש, ולפזר מדי פעם חופני חול לח, כדי לחספס את הזפת בהצטננה ולהביאה לידי שידוך טוב יותר עם הסיד הטרי, העתיד להישפך מיד ולכסותה.
הערבי החובש כיפה עמד למטה והעלה והוריד דליי זפת רותחת וסיד סמיך בחבל, ולצק שלט ברמה בגג ואני יצאתי פעמיים והבאתי לו קפה ועוגיות. הייתי לבושה במכנסונים הקצרצרים שלי ובחולצה דקה, בלי חזייה, ונדמה לי שרק למראי היתה תפוקת עבודתו של לצק שנלצוג במגב-הגומי עולה כפלים, ולשונו העבה נשלחת החוצה, בהתנשאו מן המאמץ, גולם טוב-לב. הוא לא חדל להעתיר עליי שבחים ולדבר טובות על אודות אבי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שהיה האיש הנחמד וההגון ביותר על גגות תל-אביב, וחבל שאישה צעירה ויפה כאימי, שגברים עדיין מסובבים אחריה את ראשיהם ברחוב, לא העריכה אותו והחליפה את ריח הזפת בריח הכסף, ולא שהוא מאשים את אימי במות אבי, אבל ברור שהיא שברה את ליבו והלוואי שאותך, לילך, יאהב מישהו כפי שארון אהב את רגינצ'קה עד יומו האחרון. לב זהב היה לו, ויושר. מעולם לא רימה בחומרים שנתן לציפוי הגגות. וגם אם המֶדָה, אלה השיפועים שמותקנים בגג השטוח מתחילת בניינו, כדי לנקז את מי הגשמים למרזבים – גם אם אינם עשויים היטב בגג, לא ארון הרמוטק יעצור בעד לצק שנלצוג מלשים כפליים שכבות-זפת ויותר עד שיתקבל השיפוע הנחוץ. וגג שציפהו ארון פעם אחת – יכירו לצק מיד, גם לאחר שש ושבע שנים.
לאחר שסיים את עבודתו על הגג, נכמס לצק שנלצוג לדירתי לומר לי שלום וביקש לשתות עוד בקבוק מים קרים. לצק שנלצוג יהודי ענק, הר-אדם מבוגר, בבגדי-עבודה קרועים, ירך שעירה ובהירה מבצבצת לכל אורכה מבעד למכנסו הפעור לרווחה, ואצבעו עבה ממקל המטאטא שבו הוא מטאטא את הגג, לפני הזיפות, משיירי הסיד הקודמים. כרסו אף היא רחבת-מידות ומשתפלת מעל חגורתו. חצי דיבורו ביידיש, שאני לא כל כך מבינה, חוץ מ"מיידלה" ו"שיינה" ועוד איזה ביטוי ששכחתי ופירושו – עפר אני תחת כפות רגלייך, כוכב-השחר שלי, או משהו כזה.
טוב, עמד מולי ובקבוק הליטר-וחצי מפלסטיק בידו והוא מגרגרו אל גופו הפילי, ונאנח. "תמונות יפות יש לך בדירה, מיידלה, בטח הבת של ארון זיכרונו-לברכה, יש לה טעם טוב בקישוט. אולי הבת רוצה לקנות עוד תמונה, לתלות בדירה הנחמדה?"
וסיפר לי שאשתו, שנפגעה בתאונת-דרכים ומרותקת לחדרה, מציירת זה כמה שנים תמונה גדולה של בית-המקדש, בצבעי זהב וכסף, ועתה היא קרובה לסיומה. כל מי שראה את הציור – התפעל ממנו, יותר טוב משאגאל. ולי תימכר התמונה במחיר-מציאה של חמישים דולארים בלבד!
קצת דיבר קצת לגם, בהטיית ראש, מן הבקבוק, עד שנתרוקן. כשהחזיר לי אותו נסוגותי ברתיעה קלה, צעד אחד לאחור. עמדנו ממש בכניסה לדירה, רק הדלת הסגורה מאחורינו. הייתי יחפה. והייתי יפה, כרגיל, מלוחה וקצת שזופה, משחיית-הבוקר, ועורי חלק, ללא פגם.
לצק שנלצוג התבונן בי ועיניו נצצו דמעות. "בבקשה תרשי לי, גברת לילך," התחנן, "אני, אדם שרואה פרח כמו שאת רק בטלוויזיה. עם קלרה כבר לא רואה קולנוע. עכשיו, פעם אחת בחיים, שתראי איזה כבוד אני נותן לבת של ארון זיכרונו-לברכה – "
כרע על ברכיו ובטרם הבנתי מה כוונתו, הרכין ראשו הגדול לרצפה, כערבי שמתפלל, ונשק את המקום שעליו עמדו רגליי היחפות רגע לפני שנרתעתי.
כה הייתי נרגשת מן המחווה שלו. טרם פגשתי אדם שעד כדי כך יעריץ אותי.
"פרח, הרמוטתק – " מילמל במרחק אצבעות אחדות מבהונות רגליי היחפות, שמיששו רצפה קרירה, שחורה, ואשר אליהן לא העיז לקרֵב שפתיו. כן, אני לא מתביישת להודות, עלתה בי חמלה רבה כלפי הפועל הנאמן של אבי המנוח, אשר מעודי לא החלפתי עימו יותר משתיים-שלוש מילים, והייתי סבורה שהוא רווק קשיש, מוכה גורל, והנה – אישה חולה, ולבד מטלוויזיה אין כל שעשוע בחייו, ולהסתכל על בית-המקדש הנבנה והולך בציור של אשתו הנכה בצבעי זהב וכסף – ובתנופה אחת השלתי את חולצתי והפשלתי מטה את המכנסונים התחתונים הקצרצרים, ונותרתי כך, ערומה, לפני עיניו שהתרוממו אליי בפליאה עצומה מרגע שצנחו המכנסונים על כפות-רגליי והשתחררו, רגל תומכת ברגל, ואני זקופה ואינני מתכופפת – לנגד פניו שנטועים עדיין בגובה הרצפה, מול בהונותיי המושלמות.
אז משכתי רגל והעמדתי עצמי בתנוחת ונוס-העולה-מין-הגלים של בוטיצ'לי, יד כאן יד כאן, ואני חשה עצמי משוחררת אפילו במתנדנדיים, שאותם אני משתדלת לא לחשוף מיד, כי אני, אם, אם לא הזכרתי עדיין – מתביישת בכך שהם ארוכים ורפים – טוב, אולי זו הרגשה אישית שלי, כי גברים בדרך-כלל מתנפלים למצוץ ולטמון בהם את פניהם מבלי להעיר הרבה על הגמישות החסרה וההדדיות היתירה – אבל כל זבנית קטנה בחנות שמלות או חזיות ובגד-ים, מבינה ומסכימה איתי מיד לגבי מגרעותיי –
הנחתי לו לספוג אותי במבטיו, עדיין ניצב על ברכיו, זקוף, והדמעות זולגות מעיניו למראה גופי נטול הבגדים. ידעתי שלא יגע בי, כי כפות-ידיו עדיין מלאות כתמי זפת וסיד, אך לא יכולתי לשאת את בכיו האילם, מה גם שהרגשתי שפניו הענקיים הולכים וקרבים אליי באיזו תחינה נואשת, כאילוי אני סם-חיים לבולעו, אז הסתובבתי לי קצת, כשאני מכופפת את גבי קדימה, ומפשקת רגליי, ומקרבת ללשונו, שכבר נשלחה לעבר פוסיק, את תוסיק הפעור-למחצה –
וכמו שנישק בלטה לפני כן, כן חשתי עתה את שפתיו, הקרות-עדיין, נושקות כל פיסת-לחי בעגבותיי, מה שדיגדג לי והצחיק נורא – מזל שלא היה לו שפם, כי זה מצחיק אותי עוד יותר, כשהתכופפתי עשיתי אפילו פוק קטן, שברח לי, לא בכוונה, אבל זה בכלל לא היה איכפת לו, וגם לא ראה בכך, כנראה, בוז לאדם העובד, כי עד מהרה חשתי גם את לשונו –
– – –
אימא! לשון מגולגלת כזו עוד לא היתה לי. אולי חלמתי רגע קט? לא. הוא הרים אותי, בה בלבד, והרגשתי שאני מרחפת בחדר, מתנדנדת, מרחפת, על לשונו, מתנדנדת, מרחפת – לשון גדולה כזו יש אולי רק לפיל או לקרוקודיל. מה אני אומרת לשון – חדק! ביקרה בתחתול, ביקרה בפותצ'יק, הרימה, הרימה, ואני הרגשתי כבת-אלים הנוטה חסד למאמיניה. וכשסיימה הותירה אותי מנוגבת לגמרי, את תנובתי ליקקה כמו את פרח מותק החיים, אלה לא מילים שלי אלא של לצק שנלצוג, כשסיים, קם רועד ואמר –
"לילך, את פרח מותק החיים – "
טוב. זה יותר טוב מלהיות זפת המציאות. לא? על מכנסיו ניכר כתם רטוב. חוץ מאשר בלקקן שלו – לא נגע בי כלל. התלבשתי מהר לנגד עיניו, הבולעות אותי כמו מבט אחרון על גן-עדן, ששולח היורד שאולה. ריח הזרע היה דוחה, מין זרע-זיעה שאולי נתקלקל כבר מרוב איכסון. והוא בלול בריחות סיד וזפת רותחת בדוד. מבעד לקרע שבמכנסיו צנחה לה ביצה כהה אחת, גדולה כביצת בת-יענה, ושעירה. הוא חייך חיוך טיפשי. "אני חזק!" אמר, ובטרם פתחתי את הדלת ושילחתי אותו אל אחרית ימיו מול נערות הטלוויזיה ואשתו הנכה –
"אני חזק," המשיך לצק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "
את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא