מָה שָתְקָה גְרֶטָה הַיְים?
מֶה חָנְקָה?
מָה מֵאֲנָה, סְמוּרָה וְסַרְבָנִית,
בְּאֶגְרוֹפֵי יַלְדָּה קְטַנָּה, בַּת שְלוֹשִים וּשְתַּיִם?
מָה נָעֲצָה, עָמֹק-עָמֹק וּלְאֵין מַרְפֵּא, בְּצִפָּרְנֵי חַיָּה פְּצוּעָה, חַיָּה נִרְדֶּפֶת
בִּבְשַׂר הַכַּר, בְּשַׂר הַמִּזְרָן, בְּשָׂרָהּ שֶלָּהּ?
אֵלּוּ עַוְלוֹת?
אֵלּוּ גֵּיהִנּוֹמִים?
 
הִיא, שֶהַשַּיִש הִתְחַפֵּשׂ בָּהּ לְבָשָׂר,
דֹּק הַגִּבְעוֹל – לְעֹרֶף,
פַּעֲמוֹנֵי הַמִּזְחָלוֹת – לִצְחוֹק.
 
מָה, מָה?
אֵלּוּ יְפִיחוֹת?
אֵלּוּ פְּצָעִים פְּתוּחִים?
אֵלּוּ אִינְקְוִיזִיצְיוֹת נוֹרָאוֹת שֶל יִסּוּרִים מֵעֵבֶר לַנְּדָרִים הַהֲדוּקִים שֶל הַשְׂפָתַיִם?
אָז, לַעֲזָאזֵל, אָז:
סֶפְּטֶמְבֶּר-אוֹקְטוֹבֶּר אֲרוּרִים שֶל שְנַת 43,
בַּגֹּבַהּ הַצָּלוּל, חֲשׂוּךְ-הַדָּם
שֶל הַגְּזוֹזְטְרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּ"הֲדָסָה",
אוֹפֶלְיָה אֲבוּדָה שֶל רֶנְטְגֶן וּכְזָבִים מְחֻיָּכִים
(מָחָר יִהְיֶה טוֹב, מוֹן שֶרִי. מָחָר יִהְיֶה טוֹב, מַיְנֶה לִיבֶּה) –
נִרְצַחַת לְאִטָּהּ,
לְשִעוּרִין,
בַּזֶּרֶם הָאַלִּים, הֲלֹא נִמְנָע,
שֶאֵין זְרִיקוֹת-הַהַשְהָיָה אוֹזְלוֹת-הַיָּד
חוֹסְמוֹת אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ אֶל הַדֶּלְתָּא.        
 
מָה שָתְקָה גְרֶטָה הַיְים?
מֶה חָנְקָה,
פְּחוּמַת חַשְמַל שֶל עִנוּיֵי בְּגִידַת הַגּוּף
בִּקְרֹס בָּהּ קַו-הַמָּזִ'ינוֹ הַמִּתְמוֹטֵט שֶל הַקְרָנוֹת-הַבְּדַאי, שֶל שָוְא-כִּימוֹתֵרַפְּיָה,
נוֹפַחַת נְשִימוֹת אַחֲרוֹנוֹת
בָּרֶמֶץ שֶהָיָה פַּעַם הִיא,
בַּיֹּפִי שֶהָפַךְ לְפַלָּצוּת,
בֵּאלֹהִים שֶנִּתְגַּלָּה סָדִיסְט מַזְוִיעַ,
כְּפוּתָה, בֵּין תַּכְרִיכִים הַמִּתְרָאִים סְדִינִים,
לְטֶרֶף הַלֵּית-דִּין-וְלֵית-דַּיָּן,
צוֹפָה, בְּלִי חֲנִינָה, בַּאֲדִישוּת הַמַּעֲרָב,
בַּיָּם הַמִּתְיַחֵם עִם קַו הַחוֹף הַתֵּל-אֲבִיבִי,
הַיָּם שֶהוּא שַגְרִיר הָאִלּוּ תְכוֹל-הָאַשְלָיוֹת,
הַפָּרוּץ בִּצְדָפִים תְּנוּכִיִּים,
בְּשֶמֶש,
יוֹד
וּזְמַן.
 
מָה שָתְקָה גְרֶטָה הַיְים?
מָה שָתְקָה שֶאֵינֶנּוּ שוֹתֵק בִּי?
אוֹמְרִים שֶסַּרְטָנִים הוֹלְכִים תָּמִיד אֲחוֹרַנִּית,
זֶה, הַסַּרְטָן הַזֶּה, הוֹלֵךְ אִתִּי תָמִיד קָדִימָה
שָנִים רַבּוֹת אַחַר הָרַעַש, הַמּוֹרְפִיוּם וְהַסַּרְטָן
אֲשֶר שִלַּחְתָּ בְּרַחְמָהּ
שֶמִּמֶּנּוּ בָּאתִי.
 
 
אהוד יקירי,
אני שולח אליך שיר קצר על אמא שלי, ד"ר גרטה גמזו לבית היים (אותה משפחה של שטפן היים, הסופר המזרח-גרמני) שלחמה עם נשק ביד, כסטודנטית צעירה, בבנייני שיכון-הפועלים "קארל מארקס הוף" בווינה כנגד מִשטרתו הפאשיסטית של דולפוס. היא היתה אסיסטנטית-המחקר של הסופר היהודי-צרפתי אנדרה מורוא ומתה ביסורי-שאול בגיל שלושים ושתיים. שום אדם לא הטביע בי חותם עמוק כל-כך, מאז ועד היום, כמו האישה הצעירה, היפה והאומללה הזו. הקדשתי לה את ספר-שירַיי הראשון, את עבודת-הדוקטוראט שלי ובעוד חודשים אחדים תראה אור פואמה חדשה שלי עליה בכתב-העת לשירה "שבו".
יוסי