לאחר המפעל התרבותי החשוב והמבורך של "ארון הספרים היהודי", הוצאת "ידיעות אחרונות" פותחת במפעל תרבותי חשוב נוסף – הוצאה מחודשת לאור של 20 ספרים, הקלאסיקה של הסיפורת העברית. המפעל ראוי לכל שבח. רשימת הקלאסיקה נתונה לוויכוח. מאמר זה לא נועד לבקר את הרשימה. יש להניח שהרשימה הינה פשרה בין עורכי הסדרה, שלכל אחד מהם רשימה משלו. מאמר זה נועד להציג כמה בחירות שלי, שהיו שונות מן הרשימה, אילו ניתן לי להרכיבה.
רשימת הספרים שנבחרה בידי הוצאת "ידיעות אחרונות": עמוס עוז / "מיכאל שלי", ס. יזהר / "חרבת חיזעה", דוד גרוסמן / "אישה בורחת מבשורה", מאיר שלו / "עשו", משה שמיר / "הוא הלך בשדות", יורם קניוק / "אדם בן כלב", א.ב. יהושע / "מסע אל תום האלף", אהרון מגד / "מסע באב", אהרון אפלפלד / "קאטרינה", יואל הופמן / "כריסטוס של דגים", יהודית הנדל / "רחוב המדרגות", חיים סבתו / "תיאום כוונות", צרויה שלו / "חיי אהבה", נתן שחם / "רביעיית רוזנדורף", חיים באר / "נוצות", רונית מטלון / "זה עם הפנים אלינו", סמי מיכאל / "ויקטוריה", פנחס שדה / "החיים כמשל", אלי עמיר / "תרנגול כפרות", יהושע קנז / "בדרך אל החתולים".
הרשימה כוללת 20 סופרים קלאסיקונים, ומכל אחד מהם נבחר ספר אחד, שאמור להיות הקלאסי המובהק שלו. שתי סופרות חסרות לי מאוד – שולמית לפיד ונעמי פרנקל. איני יכול לתאר לעצמי קלאסיקה ישראלית שאינה כוללת את יצירות המופת "גיא אוני" ו"דודי ורעי", שכתבו (בהתאמה) הסופרות הללו. גם היעדרו של חנוך ברטוב צורם מאוד. מן הראוי היה שיצירות כמו "שש כנפיים לאחד" או "החשבון והנפש" ימצאו את מקומם ברשימה.
אין ספק שהספר הקלאסי של משה שמיר הינו "הוא הלך בשדות". אולם הקלאסיקה של בן דורו ס. יזהר, היא בראש ובראשונה "ימי צקלג". אין ספק שהספר הקלאסי של פנחס שדה הוא "החיים כמשל", של אלי עמיר הוא "תרנגול כפרות", של חיים סבתו הוא "תיאום כוונות" ושל נתן שחם הוא "רביעיית רוזנדורף". גם הבחירה ב"עשו" כספרו הקלאסי של מאיר שלו היא בחירה הגיונית, אף שאני מבכר על פניה את "יונה ונער". פחות מובנת מאליה היא הבחירה ב"מסע באב" כקלאסיקה של אהרון מגד. ספר נפלא, אמנם, אך דומני שיש מתאימים ממנו, ובהם "החי על המת", "חדוה ואני" ועוד. גם מבין ספריו של סמי מיכאל, לא הייתי בוחר ב"ויקטוריה", אף שהוא ספר נפלא. האהוב עליי ביותר בין ספריו הוא "מים נושקים למים", אך הראוי ביותר לתואר "קלאסיקה" הוא, לדעתי, "חסות".
כמה מן הבחירות ממש תמוהות בעיניי. בראש ובראשונה – הקלאסיקה של עמוס עוז. אין ספק ש"מיכאל שלי" הוא ספר קלאסי (אף שאישית, לא התחברתי אליו). אולם הקלאסיקה בה"א הידיעה של עוז, היא "סיפור על אהבה וחושך". זה הטוב שבספריו ואחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בשפה העברית והוא מאפיל על כל שאר יצירתו. "סיפור על אהבה וחושך" הוא קלאסיקה ציונית, השוזרת את הסיפור הלאומי בתוך סיפורו האישי המשפחתי של עמוס עוז. לא בכדי, שימש הספר מטרה לחיצי השמאל הרדיקאלי הפוסט והאנטי ציוני. איך ניתן להרכיב רשימת קלאסיקה ישראלית, ללא "סיפור על אהבה וחושך"?
ואולי "סיפור על אהבה וחושך" אינו קלאסי כיוון שהוא חדש מידי, ויש צורך בפרספקטיבה רחבה יותר כדי להגדירו כקלאסיקה? לא זו הסיבה לבחירה. עובדה, מבין ספריו של דוד גרוסמן נבחר ספרו האחרון "אישה בורחת מבשורה". אני רואה דווקא ביצירת המופת "עיין ערך אהבה" את ספרו הקלאסי של דוד גרוסמן. מבין ספריו של א.ב. יהושע, לא הייתי בוחר ב"מסע אל סוף האלף" אף שאהבתי מאוד את הספר, אלא את הטוב והמקורי בספריו, בעיניי – "מר מאני". מבין ספריו של חיים באר, אני הייתי מכניס לרשימה את היצירה הנפלאה "חבלים". ועוד החלטה תמוהה, היא הבחירה ב"בדרך אל החתולים", כספרו הקלאסי של יהושע קנז. מה, יכולה בכלל להיות מחלוקת על כך ש"התגנבות יחידים" היא קלאסיקה שבקלאסיקה?
אך מעבר למחלוקות ולביקורת – ראויה ספריית "ידיעות אחרונות" לשבח על עצם היוזמה; על שני מפעליה החשובים.
 
אהוד: אני חושב שקרה לנו נס ספרותי לא פחות חשוב מחציית ים סוף בחרבה. בשום ארץ ובשום שפה לא נעשים כל כך הרבה סופרים בתוך פחות מדור – לקלאסיים. אצלנו יש סופרים שעוד טרם יבש הדפוס על ספריהם החדשים – וכבר הם "קלאסיים", וגם אין הבדל בין רב-מכר מגוּבֶּה יחסי-ציבור ומלוּוה בהערצת קהל עיוורת, לבין – "קלאסי". הקלאסיקה העולמית לדורותיה יכולה לקנא בנו. הלא כך גם פטריס לומומבה, כשנתמנה לראש הממשלה הראשון של קונגו העצמאית, העלה את כל צבאו בדרגה אחת! – ואגב, כיצד זה לא כללו במיבחר ה-20 את הספר הכי "קלאסי" שיצא לאור בשנה האחרונה והוא "אחוזת חילו" מאת אלון דג'אני.
 
2. המרצע של גדעון לוי
במאמרו "לא היה ולא נברא" ("הארץ" 7.3.10) הוציא גדעון לוי את המרצע מן השק שלו. לא הכיבוש הוא המדיר שינה מעיניו וגם נסיגה מוחלטת לקווי 67' לא תיתן לו מנוח. מאבקו האמיתי הוא נגד עצם מהותה של מדינת ישראל, ונגד קיומה כמדינה יהודית.
לוי יוצא במאמרו נגד השמאל הישראלי, שלטענתו אינו ולא היה מעולם מחנה שלום, ולכן הוא מכנה אותו "שמאל", במרכאות. הבעייה של השמאל היא "היצמדותו לציונות במובנה הישן". מהו "מובנה הישן"? לוי מסביר זאת: "אין 'דמוקרטית ויהודית' בנשימה אחת – צריך לקבוע מה קודם למה." משמעות דבריו ברורה, מדינת ישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית. ברור מה, לדידו, קודם למה. ישראל צריכה לחדול להיות יהודית.
הבעייה של השמאל, מצליף לוי, הוא ש"מעולם לא השכיל להבין את הבעייה הפלסטינית עד תומה – זו שהולדתה ב-1948, לא ב-1967." כלומר, גם נסיגה מכל השטחים שכבשנו ב-67' לא תפתור את הבעייה. מה יפתור את הבעייה? "אי אפשר לפתור אותה תוך כדי התעלמות מהעוול שנגרם בראשיתה. שמאל שלא מעז לשלוח ידיו אל מכוות האש של 1948 איננו שמאל אמיתי."
העוול האמיתי, נגדו צריך לצאת שמאל אמיתי, לא נעשה ב-67' אלא ב-48'. העוול, הוא העובדה שהיהודים העזו להתגונן מפני ההתנפלות של הפלשתינאים, שניסו להשמיד את היישוב היהודי למחרת החלטת החלוקה של האו"ם. העוול הוא העזתה של מדינת ישראל להגן על עצמה מול פלישת מדינות ערב, שניסו להטביעה בדם ביום הקמתה. העוול הוא שצה"ל העז לנצח במלחמה. העוול הוא שהקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
הציונות הזו "סיימה את תפקידה," כותב לוי. כנראה שהחלום הרטוב שלו הוא מזרח תיכון חדש נוסח אחמדיניג'אד – מזרח תיכון נטול ציונים.
 
3. הזנב הפנאטי מכשכש בכלב
בית המשפט אישר את מימוש הבעלות של יהודים על בתים בשייך ג'ראח. אם כן, מתברר שמדובר במעשה חוקי. תפקידו של בית המשפט מתמצה בהכרעה אודות חוקיותה של פעולה, והוא ראוי לשבח על שלא נקט הפעם באקטיביזם ולא חרג מתפקידו.
אולם לא כל דבר שהינו חוקי – ראוי. לא כל דבר שאינו עבירה – נכון לעשותו. החוק והמשפט אינם חזות הכל, יש שיקולים נוספים המדריכים חברה ומדינה, חשובים לא פחות. בית המשפט הכשיר את חוקיות הכניסה לבית, אך אין זו הכשרה מוסרית ואין זו הכשרה של צדקת המעשה.
למה?! לשם מה?! למה להידחף דווקא לתוככי שכונה ערבית? למה דווקא, להכעיס, להתחכך במקום ובזמן הכי פחות ראויים לחיכוך? למה להשליך גפרור בוער אל תוך חבית אבק שריפה? זה מה שחסר היום למדינת ישראל – חדירה יהודית לתוך שייך ג'ראח? איזה אינטרס ישראלי, יהודי, ציוני משרתת הפרובוקציה המיותרת והמזיקה הזאת?
 
בעצם, למה לא? מה רע בדו-קיום? עקרונית, אין רע בדו-קיום, ואין סיבה שיהודים וערבים לא יוכלו לחיות יחד, זה לצד זה, באותה שכונה. אך במצב היחסים הנוכחי זה לא מעשי. אף צד אינו מעוניין בכך. יש דברים שראוי לדחותם לאחרית הימים.
אולם במקרה זה, אין זו מוטיבציה של דו-קיום, אלא של דחיקת רגלי הערבים. שונאי הערבים שנכנסו לשייך ג'ראח אינם שליחים של רצון טוב ואינם בעלי כוונות טובות. מי שסיסמתם היא "מוות לערבים" – אינם פרטנרים לשכנות טובה. עצם העובדה שהסיסמה הנוראית הזו, שאין כל הבדל בינה לבין קריאות "מוות ליהודים" מפי פוגרומיסטים ואנטישמים, נשמעת מפי יהודים, היא קלון לחברה הישראלית כולה. כאשר אנשים שזו סיסמתם תוקעים עצמם בתוך שכונה ערבית – ברור שמטרתם היא להצית אש. האנשים האלה רוקדים "ברוך גולדשטיין אין כמוך בעולם, אוהבים אותך כולם." ברוך גולדשטיין, המחבל המתועב, רצח עשרות ערבים שכל חטאם הוא היותם ערבים. מעריציו סוגדים לו בשל העובדה שרצח עשרות ערבים. אילו רצח מאות, הם היו מעריצים אותו שבעתיים. אלה אנשים, שהפילוסופיה שלהם היא של רצח עם. איזה פוטנציאל הרס טמון במגורים של אנשים כאלה בתוך שכונה של מושאי שנאתם.  
מי שצריך לצאת נגד החבורה הזו, אלה בראש ובראשונה מנהיגי הימין, ראשי יש"ע, ראשי המחנה הלאומי. למה להשאיר את המחאה נגדם לשמאל הרדיקאלי, המנצל את המצב כדי לחמם את האווירה, להתסיס את הערבים ולהסית נגד המדינה, ונוקט בקיצוניות מקוממת כל כך? מן הראוי שיקום "פורום תקנה" שייצא נגד ההרסנות הזאת.
למה זה לא קורה? למה הימין נגרר אחרי הפנאטים הללו? למה התגובה הפאבלובית, של הימנעות מכיבוס הכביסה בחוץ, של התייצבות אוטומטית לצד מי שהשמאל מפגין נגדו? מניין הפחדנות הציבורית הזו? ההיגררות הזאת היא בראש ובראשונה ביטוי לחוסר מנהיגות. ובאין מנהיגות, איש הישר בעיניו (והעקום בעיני החברה) יעשה. ובאין מנהיגות, הזנב הפנאטי מכשכש בכלב.
 
4. פוליטיקה – בין מוסר ואינטרסים
הפוליטיקה, ובכלל זה הפוליטיקה הבינלאומית, היא בראש ובראשונה משחק של אינטרסים. אין סיבה להכחיש או לעמעם זאת; אין טעם להתיפייף ולהציג מצג שווא של מציאות אחרת. השאלה היא – האם היחסים הבינלאומיים הם אך ורק אינטרסים? האם לצד האינטרסים יש מקום גם לשיקולים מוסריים?
מלחמת העולם השנייה והשואה הוכיחו לאן עלול העולם להתדרדר ללא מצפון ומצפן מוסרי, ללא גבולות של מוסר. המלחמה הוכיחה שכאשר העולם החופשי אינו חש מחוייבות לצו המוסרי להילחם ברוע – הרוע עלול להחריב את האנושות. ולכן יש אינטרס מובהק בהכנסת המרכיב המוסרי לשיקולי הפוליטיקה הבינלאומית. וכאשר דומה שקיימת סתירה בין האינטרס הפוליטי והמוסר, לא תמיד האינטרס חייב להיות השיקול המנצח.
שאלת ההכרה ברצח העם הארמני בידי תורכיה במלחמת העולם הראשונה, היא התגלמות הדילמה בין שיקול של מוסר ואמת לבין שיקול של ריאל פוליטיק. אין ויכוח, לא בארה"ב ולא באף מדינה שהסוגיה הזו ניצבת על סדר יומה, סביב השאלה האם היה או לא היה רצח עם. המחלוקת היא בין אמירה מוסרית ודבקות באמת, גם במחיר עימות עם תורכיה, לבין התכחשות למוסר ולאמת והכחשת רצח העם, כדי להימנע מן העימות עם תורכיה.
החלטת הוועדה ליחסי חוץ של הקונגרס האמריקאי, להכיר ברצח העם הארמני, היתה הכרעה מוסרית ממדרגה ראשונה. החלטה זו יכולה לשמש מקור לגאווה לא רק לכל אמריקאי, אלא לעולם החופשי כולו. העובדה שאת המהלך הוליך יו"ר הוועדה, חבר הקונגרס היהודי הווארד ברמן, היא מקור גם לגאווה יהודית. אולם כדי שיהיה תוקף להחלטה הזו, עליה להתקבל בהצבעה בקונגרס.
ספק רב האם ההצעה תעלה כלל להצבעה, בשל עמדתו של אובמה.
אובמה נבחר לנשיאות ארה"ב על תקן של איש צדק ומוסר וכמי שמעמיד ערכים אלה מעל קוניוקטורות פוליטיות אינטרסנטיות. ובאופן ספציפי, הוא התחייב שתחת נשיאותו ארה"ב תכיר רשמית ברצח העם הארמני. והנה, כנשיא, הוא ומזכירת המדינה הילרי קלינטון נוהגים בניגוד מוחלט לאותה התחייבות. השניים ניסו להניא את ברמן מהעלאת הנושא להצבעה בוועדה. קלינטון הודיעה שתעשה כל מאמץ כדי למנוע את העלאת ההמלצה להצבעה בקונגרס. הערכתי היא, שמאמצי הממשל יצליחו ולא תתקיים הצבעה. אם בתוך חצי שנה לא תובא ההחלטה לאישור מליאת הקונגרס, היא תאבד את תוקפה. הלוואי ואתבדה.
התנהגותו של נשיא ארה"ב, מנהיג העולם החופשי, מחפירה. התקפלותו של מנהיג מעצמת העל בפני תורכיה בסוגיה המוסרית הזו, היא אות קלון על מצחו, על מצחה של ארה"ב ועל מצחו של העולם החופשי כולו.
הביזיון הגדול ביותר הוא השתמטותה של מדינת ישראל, על כל ממשלותיה, מאמירה ברורה בנדון. לכאורה, מה נלין על מדינה קטנה כישראל, הנתונה תדיר לאיום על קיומה ובשנים האחרונים נתונה למסע עולמי של דה-לגיטימציה, וזקוקה לכל ידיד בעולם, אם אין היא מעוניינת להעכיר את יחסיה עם תורכיה, כאשר מעצמת העל הגדולה והחזקה בעולם מתקפלת כך בפני תורכיה?
אולם ישראל, כמדינה יהודית, חייבת לנהוג אחרת. ישראל, הנאבקת נגד הכחשת השואה, חייבת להיות מופת עולמי בהימנעות מהכחשת רצח העם הארמני.  
כך היה על ישראל לנהוג גם בימי הברית האסטרטגית עם תורכיה, עם כל חשיבותה של ברית זו. קל וחומר היום, כאשר אין לישראל מה להפסיד, שעה שבלאו הכי תורכיה נוקטת במדיניות אנטי ישראלית קיצונית וחוברת לציר הרשע.
סוגיה מטרידה בפרשה הזו, היא התנהגותה של תורכיה.
איך מדינה זו מצליחה לאורך שנים להטיל חיתתה על העולם כולו, כולל ארה"ב, ולמנוע מכל מדינות העולם לקבל את ההחלטה המוסרית הראויה, שמרבית המדינות מעוניינות לקבל. איך נחישות של מדינה, הנוהגת בביריונות בינלאומית, נוחלת הצלחה אחר הצלחה. וכך, כאשר תורכיה מצליחה למנוע מן העולם לגנות אותה על מה שחוללה לפני 90 שנה, העולם כלל אינו מנסה להתמודד עם פשעי המלחמה שלה במלחמה בכורדים היום. מי רוצה להסתבך עם הביריון?
ובחסות האימה שמטילה תורכיה על העולם, היא מרשה לעצמה להאשים את... ישראל ב... פשעי מלחמה.
 
5. הסרט הזר
אינני מתעניין בכדורסל. ילדיי – אוהדים שרופים של הפועל ת"א. ואף על פי כן, כאשר מכבי ת"א משחקת באירופה, אני מחזיק לה אצבעות ומייחל לניצחונה. זאת, למרות שאני יודע שמדובר בעיקר בביזנס פרטי ולא בייצוג לאומי ושאין כמעט שחקנים ישראלים בקבוצה. אבל מה לעשות? אני פטריוט מהסוג הישן, שמייחל תמיד לניצחון ולהצלחה של כל מי ומה שמייצג בצורה זו או אחרת את ישראל ואפילו מתרגש לנוכח כל הצלחה כזו.
בתור שכזה, שמחתי כאשר "עג'מי" נבחר כמועמד לפרס האוסקר ועד הבוקר שקדם לטקס קיוויתי להצלחתו. בבוקר הזה שיניתי את טעמי, וייחלתי בכל ליבי לכישלונו. לא ראיתי בו עוד סרט ישראלי. הקטגוריה בה הוא התמודד, הסרט הזר, התאימה גם לזיקה בין מדינת ישראל לבין הסרט.
טרם ראיתי את הסרט, כך שאין ביכולתי לומר דבר וחצי דבר על תוכנו ועל איכותו. אולם כלל איני נבהל מכך שהסרט אינו סרט הסברה ישראלי. להיפך, יצירת אמנות נועדה להציג את הקונפליקטים, את הבעיות, את הקשיים, וגם סרט המייצג את מדינת ישראל אינו אמור להציג תמונה אידילית אלא אפילו להבליט את הצללים. לכן, רציתי מאוד בהצלחת "ואלס עם באשיר", אשתקד, אף שהיה סרט ביקורתי מאוד על מדינת ישראל. הייצוגיות של מדינת ישראל אינה מתבטאת רק בהצגת אורותיה ופניה היפות, אלא לא פחות מכך בהצגת העובדה שהינה מדינה דמוקרטית, חברה פתוחה, המקפידה על ערכי חופש הביטוי ותומכת באמנות, גם כשזו אינה מבטאת את מדיניותה וערכיה.
מה שגרם לריאקציה החריפה בציפיותיי להצלחת הסרט בתחרות האוסקר, אם כן, אינה העובדה שיש בסרט ביקורת חברתית. לא ציפיתי מיוצרי הסרט ומהשחקנים להיות דוברי משרד ההסברה של ישראל ולבטא עמדות שאין הם מאמינים בהן. אבל יש גבול.
דבריו של אחד משני במאי הסרט – סכנדר קובטי, על פיהן הסרט שלו אינו מייצג את ישראל, הוא חציית הגבול הזה. מדובר בסרט שמשלם המסים הישראלי השקיע מיליוני שקלים ביצירתו. מדובר בסרט שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לייצג את מדינת ישראל. אם קובטי היה אדם הגון וישר, היה עליו לומר מראש שאין הוא מוכן לקבל מימון ממדינת ישראל ולסרב להישלח מטעמה לתחרות האוסקר. אך קובטי לא נהג כך. הוא העדיף לנהוג כטפיל – הכסף הישראלי כשר, הטרמפ הישראלי לתחרות האוסקר – למהדרין, אבל אחרי שעל גבה של מדינת ישראל הגיע למעמד שהוא חלומו הרטוב של כל איש קולנוע, נזכר שאין הוא מייצג את מי שנשא אותו על גבו. זוהי התנהגות בזויה.
התנהגותו של של קובטי, הזכירה לי את השתתפותו של ח"כ זחאלקה באירועי שבוע האפרטהייד הישראלי. באפרטהייד – משטר הפרדת הגזעים בדום-אפריקה, לא יכלו השחורים להשתתף בבחירות לפרלמנט. בישראל, במקביל לשישים שנות מלחמה קשה וטרור קשה, נהנים הערבים משוויון זכויות מוחלט, מהזכות לבחור ולהיבחר. הנבחרים, דוגמת זחאלקה, משתמשים בחברותם בכנסת לביטוי תמיכה בלתי מסוייגת באויב ובהסתה נגד המדינה. ואף על פי כן, הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי הישראלים מכילים זאת, תוך גילוי פתיחות שאין לה אח ורע באף דמוקרטיה בעולם. אין זה מפריע לזחאלקה להצטרף, כחבר הפרלמנט הישראלי, לקמפיין האנטישמי הזה, ולהעליל על ישראל את עלילת האפרטהייד.
הצפרדע נענתה לבקשת העקרב ונשאה אותו על גבה לגדה השניה של השלולית. בהגיעו ליעדו, עקץ אותה. בכוחותיה האחרונים שאלה הצפרדע – "למה?" – "כי זה האופי שלי," השיב העקרב. "איני יכול אחרת."
 
אהוד: קובטי לא רימה את מממניו הישראליים. בציניות גמורה הם מממנים שורה של סרטים אנטי-ישראליים כי הם יודעים שרק כאלה יזכו בהכרה ובאהדה בחו"ל בגלל המגמה הפרו-פלסטינית השלטת שם בחוגים הקובעים. כך ורק כך יכולים האחראים על תעשיית הסרט הישראלית להציג "הישגים בינלאומיים" של הסרט הישראלי – ואפילו במחיר היותו אנטי-ישראלי! ואלמלא פתח קובטי את פיו היו ממשיכים לרומם ולפאר את סרטו ועושים עצמם לא מבינים או שוטים כיוסי שריד לגבי מה שבאמת מסתתר מאחורי "הצלחה" כזו.
 
*
הערה למאמרה של תקוה וינשטוק [גליון 523] "שיר השירים אשר למנשה הראל" – מנשה הראל אינו בעשור התשיעי לחייו, כפי שכתבה תקוה, אלא בעשור העשירי. הוא בן 93, יליד 1917.
 
6. תפקידי החדש
חברים רבים מתעניינים ושואלים, ואני רואה לנכון לעדכן אודות התפקיד החדש שאני עומד לקחת על עצמי. לאחר הפסח אתחיל לעבוד במרכז "יובלים" במכללת תל-חי. בראשית יולי אתחיל לנהל את המרכז, ואחליף את המייסדת והמנהלת ד"ר רינה חבלין. "יובלים" הוא מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית, הפועל בגליל המזרחי ובגולן, ממטולה עד צומת עמיעד – בערים, במועצות האזוריות ובמועצות המקומיות. עיקר פעילותו קהילתית, אך המרכז מנהל גם פעילות אקדמאית – קורסים ביהדות במכללת תל-חי.
בנוסף לכך, התחלתי לעבוד יום בשבוע במכון לאסטרטגיה ציונית בירושלים, שם אני עומד בראש תכנית למנהיגות צעירה. אני רואה בתפקידי החדש זכות גדולה ושליחות חשובה ומודה למכללת תל חי ולמכון לאסטרטגיה ציונית על האמון שנתנו לי, כאשר בחרו בי לתפקיד.
אני מודה לכם, חבריי הרבים, על ההתעניינות והאכפתיות.
 
[עד כאן מאורי הייטנר החרוץ. מאמריו חוסכים מאיתנו לכתוב, כמעט באותו נוסח ודיעה, על נושאים רבים, חוץ מאשר על אולמרט].