תרחיש דמיוני – תת מזכירת המדינה האמריקאית ג'ים סטיינברג מזמן ללשכתו את שגריר ישראל בוושינגטון מיכאל אורן, מושיב אותו על שרפרף, ומזמן את התקשורת לצפות במחזה המלבב. איך היתה מגיבה התקשורת הישראלית והמערכת הפוליטית בישראל על זובור כזה? הייתה תוקפת בשצף קצף את נתניהו וליברמן, שדירדרו את מעמדה הבינלאומי של ישראל לשפל חסר תקדים וכו'.

ועוד תרחיש, דמיוני לא פחות – ראש ממשלת ישראל מבקר, נאמר בדנמרק. ובשל תקרית דיפלומטית מסויימת, מחליט לאחר לארוחת ערב עם ראש ממשלתה במשך שעה וחצי. איך אז היתה תגובת המערכת הפוליטית והתקשורתית? היתה תוקפת את נתניהו בחריפות רבה על התנהגותו הבוטה, חסרת התקדים, פיל בחנות חרסינה, חוסר נימוס אלמנטרי, אי הבנה בדיפלומטיה וכו'. הוא הדין אם שר החוץ היה מתקשר, נניח לראש ממשלת קפריסין, ונובח עליו בטלפון במשך 43 דקות ורץ לספר לחבר'ה.

למה כאשר ממשלת ישראל חורגת מכללי הנימוס הדיפלומטי בתגובה כלפי מדינה אחרת, וכאשר מדינה אחרת חורגת מאותם כללי נימוס בתגובה כלפי ישראל – כך או כך הביקורת תהיה על ישראל, והיא תמיד תהיה בוטה, קיצונית, צינית ולועגת? למה אנו כה רגישים לכבודן הלאומי של מדינות אחרות, וכל כך קהים כלפי הכבוד הלאומי שלנו?

העובדה הזו מסבירה את התנהגות הנשיא אובמה, הנוהג ברפיסות כלפי אויבותיה של ארצו ושל העולם החופשי. כאשר הוא מדבר אל אחמדינג'אד, קים ז'ונג איל או אסד – לשונו רכה כדונג, עדינה כמשי, אך לשונו מתכרבלת ומתגססת כשהוא מדבר אל נתניהו, ראש ממשלתה של ידידת ארה"ב. זה לא רק שמי שמרחם על אויבים סופו שיתאכזר לידידים. פשוט, ישראל משדרת שמותר. ישראל משדרת שמותר – בגלל התגובה הציבורית, כמו מחיאות הכפיים לסגן נשיא ארה"ב כאשר תקף את ישראל באוניברסיטה ישראלית. הרי תופעה כזו לא תיתכן באף מדינה אחרת בעולם.

ישראל משדרת שמותר גם בתגובתו המפוחדת של נתניהו. אילו נהג כמנחם בגין, שזימן ללשכתו את השגריר האמריקאי סם לואיס, כאשר ארה"ב איימה על ישראל בעקבות החלת ריבונותה על הגולן, ובתקיפות ונחישות עמד על עצמאותה של ישראל, ושאל רטורית: "האם אנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנו רפובליקת בננות?" – אילו כך נהג, מן הסתם האמריקאים היו נוהגים בו אחרת. אבל נתניהו רק מנסה לרצות, וזו התוצאה.

נכון, היתה תקלה מביכה בעיתוי ההודעה על הבנייה ברמת שלמה. תקלה קטנה, הנוגעת לנימוס ביחסים בין שתי מדינות. די היה בהסבר קליל של נתניהו כדי לסגור את הפרשה. אבל אובמה רצה לעשות שריר כדי לחפות על כישלונה הקולוסאלי של מדיניותו הבינלאומית, והוא ניצל את ההזדמנות לעורר משבר מלאכותי.

למובראק זה לא היה קורה. אין מצב שסגן נשיא ארה"ב היה מעכב בשעה וחצי סעודה איתו. למה? כי אילו אחר ברבע שעה, היה מוצא את דלתות ארמונו של מובראק מוגפות בפניו. אין מצב שהילארי קלינטון הייתה "נוזפת" בו כבנער, כיוון שברגע שבו היתה מרימה את קולה לראשונה, השיחה היתה נטרקת, והיו נדרשים חודשים ארוכים ואינסוף התנצלויות, כדי שיתרצה ויאות שוב לדבר איתה.

אף מדינה זרה לא תתגולל על מצרים – דיקטטורה חשוכה, שאזרחיה אינם מכירים זכויות אדם וזכויות אזרח מהן. ארה"ב לא תרמוז שיש לה אפילו ביקורת קלה על כך שמצרים מפרה את רוב סעיפי הסכם השלום עם ישראל, אף שנשיא ארה"ב חתום עליו והוא נחתם בחצר הבית הלבן. למה? כי עם מובראק לא מתעסקים.

גם עם ארדואן לא מתעסקים. מישהו יכול להעלות על דעתו התנהגות אמריקאית המתקרבת בבוטותה לאפס קצהו של האמבוש על ישראל – כלפי תורכיה? תורכיה יכולה להעמיק את בריתה עם ציר הרשע, להמשיך בביצוע פשעי מלחמה כלפי הכורדים כאוות נפשה, אף מדינה בעולם לא תגנה אותה ולו ברמז. ואף אחד בעולם, גם לא בישראל, לא יעיר לה על צביעותה כאשר היא מכנה את מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל כ"פשע מלחמה". כי אסור לדבר כך ליד התורכים. הרי יש להם כבוד עצמי.

איני רוצה אובססיית כבוד לאומי דוגמת מצרים ותורכיה גם בישראל. אבל למה הקיצוניות השנייה? מדוע רק ישראל מזלזלת כך בכבודה הלאומי, כפי שאף מדינה אחרת אינה מתייחסת לעצמה? מדינה המוחלת על כבודה, אין כבודה מחול, והיא הופכת מרמס למדינאים ופוליטיקאים בינלאומיים.

יש לקוות שנתניהו ינהג אחרת, לשם שינוי, וידחה בנימוס אך בתקיפות את האולטימאטום האמריקאי.

אהוד: כל כך נלהבת והטפת ברבים לזרוק את אולמרט, אורי, אז תאכל אותה עכשיו!

2. אזור הדמדומים שליד העובדות

במאמרו "הערבים שלנו" ("הארץ" 14.3.10) כותב גדעון לוי,  שאחד מעולי הגרדום "ירה על אוטובוס והרג כמה מנוסעיו." כוונתו של לוי לשלמה בן יוסף, שיחד עם שניים מחבריו תקף אוטובוס ערבי. אלא מה? שבהתקפה לא נפגע אף נוסע. איש לא נהרג, איש לא נפצע ואיש לא נשרט.

"העיקר הכוונה," ניתן להשיב על כך. הרי תקיפת האוטובוס לא נועדה שלא לפגוע ומי שהשליך רימון התכוון שהרימון יתפוצץ. יתכן. אבל המעניין כאן, הוא כיצד פועל גדעון לוי.

גדעון לוי כותב באזור הדמדומים שליד העובדות – מקפיד תמיד לא לכתוב את האמת, לא לדייק אלא לזייף, לסלף, להחטיא. כל עובדה הוא יציג באופן מעוות, שישחיר פני יהודים וישראלים ויטהר מעשי פלשתינאים. הרי לא ייתכן שערבים יבצעו פיגוע ללא נפגעים וגדעון לוי יכתוב שהיו בו הרוגים. הרי אם מהירי של שלמה בן יוסף היו נהרגים ערבים, לא יכול להיות שלוי היה מפספס את העובדה הזו.

ומעניין, האם גדעון לוי, שלעולם לא ימצא מילה בגנות הטרור הפלשתינאי, ימצא איזו מילת הבנה לפעולת הנקם של שלמה בן יוסף, בעיצומם של מאורעות 36-39 (כדי להסיר ספק, בעיניי אין הצדקה למעשה טרור שכוון כלפי אזרחים, גם במקרה של בן יוסף).