רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת חמישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
 
וכשישבתי בבית-שימושי, וכל נקביי מתרוקנים ברעד, אירע לי הנס הנוסף. בעיתון שמצאתי בבית השימוש ועכשיו החזקתי על ברכיי החשופות, קראתי מודעה שמחר נפתח סמינר להכרת היהדות מטעם ישיבת בעלי-התשובה אור-בלבנה בבית המלון אחינועם היזרעאלית בעפולה והוא מיועד לחילונים מצפון-הארץ וממרכזה.
מיד הרמתי טלפון וביררתי אם עוד יש מקום פנוי, ולמחרת כבר הייתי בעפולה, ומבלי שמישהו ניסה למזמז אותי באוטובוס וגם זה נס.
"מורה ברוסיה שואל את תלמידיו: 'ילדים, אתם רואים את אלוהים?' – התלמידים עונים בשלילה. מסקנות המורה – סימן שאין אלוהים! אך בסיום השיעור קם תלמיד יהודי ושואל את חבריו: 'ילדים, אתם רואים את השכל של המורה?' – התלמידים: 'לא!' – 'אם כך,' אומר היהודי, 'סימן שאין!'" – כך פתח דבריו הרב ירבעם צבי חיים בִּילָאד, מישיבת אור-בלבנה שנמצאת עדיין בירושלים, בטרם תעבור למעונני-אפרים, כדי להראות לנו, לחילונים, עד היכן מגיע שיעור עיוורוננו ואטימותנו.
ועוד אמר: "ברור שאדם שכל חייו מיועדים להנאות ולסיפוק רגשותיו ויצריו, מואס עד מהרה באשתו ומתאווה לשכנתו. אבל האושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחר האמת. רק חברה שמקיימת אורח-חיים דתי היא חברה מאושרת. אבל המדע הוא נגד האמת, נגד היהדות. והמדע הכי מסוכן ליהודי הוא הפסיכולוגיה. וכולם מסכימים כבר היום שהפסיכולוגיה היא הטמטום של האנושות, ואפילו הסופר פנחס שדה, שלכם – חושב כך. אני לא נגד טיפול בנפש האדם. הרי הרמב"ם עוסק בנושא באופן מעמיק ביותר, וכבר ב'שמונה פרקים' שלו אפשר לראות זאת ולהיווכח. אבל אני נגד טיפול לא נכון. האוניברסיטאות של החילונים אינן מלמדות את החוכמה האמיתית של היהדות אלא מתמחות בתחומים צרים, וכיוון שהן מנסות ליישם את תורתם של אריסטו ושל דארווין – הן נכשלות. לכן אין טעם ללמוד באוניברסיטה אלא רק בישיבה, ששם נלמדת כל החוכמה ולא רק חלקים ממנה! – " נסחף בלהט דבריו הרב יְצַ"ח בילאד, "האושר בלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת! – "
 ואז קם בחור שמן אחד, מתולתל, בעל פני סריס, וציפצף:
"למה, למה חזרת בתשובה, חיימקה בילאד?"
"למה לא?"
"הלא ב'כסית' היית משכיר את התחת שלך תמורת צלחת-מרק!"
זה היה נורא. באולם הלא-גדול של מלון אחינועם היזרעאלית קמה מהומה-רבתי. אנשים כמעט היכו את הבחור השמן. שני בעלי-תשובה עבדקנים, די צעירים, מגבעותיהם השחורות מופשלות על קודקודיהם ככובעי-בוקרים, בגדיהם שחורים, שפתם עילגת וארשת-פניהם כזוג אנסים משוקמים שקיבלו חופשה-על-תנאי-שלא-יתפרעו-בכלא – חירפו נפשם למען השם וניגשו אליו ותפסוהו באצילי-ידיו וזרקו אותו בחירופים ובגידופים מן האולם – ויותר לא נראה הבחור בסמינר להכרת היהדות, ואילו הרב יצ"ח בילאד המשיך והסביר:
"חבריי, הביטו בי, האושר בלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת, ואני נראה כך כי זה המקור האמיתי של העם היהודי, כי כך צריך להיראות כל מי שהוא יהודי, ואני לא מבין למה אתם נשארתם כאלה? אתם בוגדים! לא? מי אומר לא? – ועל מה נהרג סבא שלכם? וסבא-של-סבא שלכם? התפקיד האמיתי של היהודי הוא להבין את האמת שניתנה לנו על ידי השם אלוקינו בתורה. יש רק שתי דרכים בעולם – הדרך האנושית והדרך האלוקית. כל האנושי הוא שקר, בלתי-מחייב, ראוי לגינוי וחסר כל תוקף. טינוף גמור, כפי ששמעתם בדברי הבחור האומלל שאני סולח לו כי הוא לא אחראי למה שהוא אומר כי הוא חבר של יוסי שריד ושולמית אלוני, ולכן העליב אותי ואת היהדות פה לעיניכם, בטומאת חילונים, אבל הוא לא אשם רק נפשו טועה. הוא אינו יודע עדיין את הדרך אל האמת. אבל, אבל, אבל – אנחנו בוחרים בדרך האלוקית כי היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם אדוניי בעולם. אני מאמץ את מעשיו של אברהם אבינו שלקח נבוט וניפץ אלילים. רק לאחר הניפוץ תוכלו להבין כמה חוכמה יש ביהדות! – יהדות זה לנפץ, בנבוטים, את האלילים החילוניים, ניפוץ, ניפוץ, ניפוץ – "
כך דיבר וניפץ וניפץ ודיבר כשבע שעות, מלפנות-ערב, שעה שבה נסתיימו ההרשמה והחלוקה לחדרים והתחיל הסמינר – ועד אחרי חצות היום הראשון.
הייתי סחוטה כולי. מה יהיה? ואם עד סוף הסמינר יוכיחו לי שהשם אלוקינו קיים – אז אלבש שמלות ארוכות, גרבי ניילון בקיץ ומטפחת על הראש? טוב. בינתיים היה לי חדר לבד. שילמתי תמורת העונג הזה דולארים אחדים יותר, לא הרבה, הסמינר סובסד על ידי משרד החינוך והיהדות – כי הרגשתי שאני מוכרחה לעכל בשלווה את המזון הנפשי שאקבל מדי יום מן המדריכים להכרת הטבע, סליחה, נצח ישראל.
עליתי על משכבי סחוטה וצמאה ואז עלה בדעתי כי בכסף שיש לי, כל זמן שלא שודכתי, גולחתי, חוּתנתי וחבשתי שביס – אני יכולה לפחות לפנק את עצמי ולהזמין לי קנקן טה או מיץ תפוזים טרי. שכבתי כבר במיטה כאשר נכנס לחדר בחור צעיר נושא מגש ועליו קנקן הטה עם כלי-לחלב וכלי-לסוכר וגם קערה מלאה עוגיות. הוריתי לו להניח את המגש על השולחן הנמוך, ליד מיטתי. שאלתי אותו לשמו. עַלִי. נראה כבן שש-עשרה, אולי שבע-עשרה. לא גבוה. מוצק. עיניו שחורות וגדולות, בעלות ריסים רכים שהיתה בהם הבעה של ליטוף. גבותיו כהות מאוד, כמעט מחוברות, ואפו שרוע ורחב. יפהפה לא היה, אבל נוכחותו קרנה שלווה וצייתנות, והאופן שבו התבונן בי – הסגיר את צפונות-ליבו. רק אז שמתי לב שכתונת-הלילה שלי, המונחת עליי ברישול, חושפת למבטיו את רוב מחמדיי הצונחים. חייכתי. חשתי התרוממות-כוח בהם, לקראתו, והייתי אסירת-תודה לסקרנותו התמימה, או אולי היתה זו השפעת ההרצאה בת שבע השעות ששמעתי קודם, כי עתה, בהיותי ממולאה ערכי הדת, נזדקפו לפתע גם שדיי, נס שאפילו השחייה היומית בבריכת תל-אביב לא הצליחה עד כה לחוללו, ומה הפלא, כלום יש ערכי יהדות במים?
"הגברת רוצה למזוג לה הטה?" שאל עַלִי, וקולו רעד מעט. חשתי כי הוא מנסה, בעדינות, להאריך את שהותו בחדר.
"בבקשה," אמרתי, "שמי לילך, מאיפה אתה?"
"מרֵיינֵה," השיב.
"איפה זה ריינה?"
"זה כפר גדול, על יד נצרת, לילך – "
הרגשתי שהוא נהנה לומר את שמי, ברשותי, כאילו בכך הועמדו היחסים בינינו על מישור אחר, פרטי, וכל אותה עת לא משו עיניו מחזי שעדיין התרומם לעומתו כצמח השואף לאור, ידיו רעדו מעט ביוצקו את הטה לספל, כמעט שלא התבונן בפעולתו זו. נדף ממנו ריח טוב של מי-ורדים, כזה שעולה מממתק מזרחי בחנויות התופינים בעיר העתיקה בירושלים, ולא היה בו שמץ של זיעה. אני חושבת שאילו היה נודף ריח חמוץ, לא הייתי מסוגלת לשאת את קרבתו.
"חלב? סוכר?" שאל ומילא את מבוקשי, "את רוצה עוד משהו, לילך – "
מותניו היו כמעט בגובה ראשי, והתפיחה שבמכנסיו גדלה והלכה לנגד עיניי כמו בצק-שמרים או סרט לימודי המתאר צמיחתו של פרח בבת-אחת; ידעתי כי לעולם, לעולם לא ירשה לעצמו לעשות את הצעד הראשון, הן מפני ביישנותו והן מחשש שיאבד את מקום-עבודתו ויהא עליו לחזור לנגריה בנצרת, שם עבד לפני-כן, כפי שסיפר לי מאוחר יותר. שלחתי את ידי לעומתו ונגעתי במותניית-המשי השחורה שלו. "איזו מותנייה יפה," אמרתי.
הוא לא זז.
תפסתי ברוכסן ובמשיכה אחת שיחררתיו כלפי מטה, ומיד נזדקר מולי, מתנודד, זרבובו הענק, הכהה, שראשו דמוי לב עבה בעל עין אחת, רוטטת-נוצצת בדמעת-גיל בודדה. סגרתי עליו את אצבעותיי ומשכתיו לעברי פסיעה אחת או שתיים, ואז, מעוצם התרגשותו, לא התאפק הנער עלִי, ובהתנשמו, לוחש את שמי, "לילך, לילך, לילך – " חל בו רגע המשבר ונתן היטב את אותותיו. לא הספקתי אלא לקרבו אל חזי, שנזדקר לקלוט אותו כצמח אל האור, ובעוד רגע היו טיטים שלי מכוסים בנתזי תנובת זרעו, נוגע-לא-נוגע בהם, גדול משניהם, כמחפש לו מקום להידחק אליו, ואני נשענת על שתי ידיי, מאחור, והודפת עצמי, ישובה-למחצה, לקראתו.
מה נבוך ומבוייש היה עלי, קשה לתאר. "אל תדאג," ניחמתי אותו, "אני מיד הולכת להתקלח – " ריחו היה מהול עדיין בבושם הוורדים, וכלל לא הגעיל. "תישאר," ביקשתי ממנו, כי חמדתי אותו כולו, למעני. ותיארתי לי כי בנעורים שופעים כשלו לא יכבד עליו להטעימני בשנייה עד מהרה, והפעם בלא כל בזבוז, מתנובתו.
"לא. לא יכול להישאר," גימגם, "צריכים אותי בקבלה."
ניגבתי אותו בממחטות-נייר. תחתונים לא לבש כלל, רק זוג מכנסי מלצר שחורים, הדוקים, עם המותנייה הנוצצת. הוא הבטיח שיבוא אליי, מאוחר יותר, לכשתסתיים משמרתו.
 
ואכן, עוד באותו לילה, מתוך שינה, חשתי כיצד נמלאת המיטה בריח מי-ורדים ובחומו של גוף צעיר, ועד מהרה הייתי שרועה על גבי בפישוק רגליים, כצמח אל האור, עיניי עצומות עדיין, ועַלִי עליי, והאמת – לא טוב, חשתי שהוא קורע אותי, כאילו איבדתי את בתוליי – כנראה שלא הייתי עדיין מגורה דיי או שלא הייתי רגילה לזרבוב בעל מידות כשלו – כשראה על פניי כי הכאיב לי, עצר, אך כוחות-הטבע היו חזקים ממנו, כנראה, כי עד מהרה צנח על חזי, יונק משדיי, מתנשם ולוחש את שמי, בלא הפסק, כמין תפילת הערצה – ואני כואבת ומלאה בו ועם זאת צורחת ונהנית –
הוא נרדם על חזי, המסכן, אך לפנות-בוקר התעוררנו, ובכוחות משותפים התחלנו בשלישית את המאבק המיטתי בין עם לעם. הפעם טמן עַלִי שעה ארוכה את פניו בין ירכיי וסחט ממני קריאות הנאה, וממש בכוח שבתי ומשכתי אותו עליי, מה יש, שיִנק קצת, ושעה ארוכה היה תקוע בקירבי מבלי יכולת לגמור, ואנו שני מחנות לכודים זה בזה, ואני חשה בחלוף הזמן לפי האור שהלך והתבהר בחלון ולפי האביונות שבאו עליי בזו אחר זו, קלות כפרפורים, אך ממושכות, ממושכות, ממושכות, ולבסוף, מודאגת מעט מכך שעוד רגעים אחדים עליו להתייצב למשמרת הבוקר – שיחררתי אותו כשהחדרתי, בתנועת איגוף מוצלחת, אצבע לתחתול שלו, שהתלחלח ונענה לי עד מהרה מתוך כניעה גמורה, כאילו הוא הנקבה, וכך נמס בתוכי, ממלמל את שמי כמאוהב בי, ואני צחקתי בקול רם –
קפץ עַלִי, נכנס למכנסיו השחורים בלא תחתונים, וחמק החוצה בעיניים בורקות.
את הרצאת הבוקר – "ותורישמו ידך" נתן לנו דוקטור פלטיאל שַׁמְהוֹרִישׁ, מאוניברסיטת גורנותיים-צוּפים, שביקש להוכיח כי גם מבחינת המדע ניתנה ארץ-ישראל כולה לשלטון יהודי. הוא דיבר על עמלק, על אומץ ליבם של שמעון ולוי בשכם, שהתבוסתנים של היום היו ודאי מוקיעים אותם, על יהושע בן נון, על האנאלוגיות לתקופתנו ועל המנטאליות הערבית מבחינה אנאלית ומבחינה אוראלית, והסביר כי תקופת ההנקה של הזכר הערבי ארוכה מזו של הנקבה, כלומר – הזכר עדיין יונק כאשר הוא מסוגל כבר לדבר. אין הוא נזקק לצרחות כדי לקבל את האוכל, וכך נוצר אצלו קשר בין דיבור לתוצאה – השבעת רצונו האוראלית. לכן כבר בשלב הראשוני מקבל הדיבור יתר-משקל, עד כדי כך שהוא יכול להוות תחליף לפעולה. פעילות ינקותית זו אצל הזכר הערבי יכולה להתקשר עם תכונות כמו: החשבת-יתר של הדיבור, פראזיולוגיה וכדומה, והחוקרים הערביים עצמם כותבים על כך. כתוצאה מכל אלה הופך עצם הדיבור לפורקן אצל הזכר הערבי, ותוצאה אפשרית אחרת היא: דיברת – פירושו עשית, ואינך חייב בהכרח להוציא את הדיבור, או האיום – אל הפועל.
בדיוק באותו רגע נכנס עלי לאולם והביא על מגש בקבוקון מיץ וכוס זכוכית נוצצת לדוקטור שמהוריש. בשקט נכנס ובשקט יצא ולא ניכר על פניו כי שמע או הבין מילה מדברי המרצה הנכבד מאוניברסיטת גורנותיים-צופים. והדוקטור שמהוריש המשיך להסביר לנו, ועיניו נוצצות, "הזכר הערבי מפונק בדרך שונה מזו של הנקבה הערבית. את הילד מפנקים פינוק גופני, הכולל משחק באברי-מין, חיבוק ואימוץ אל הגוף. לפיכך צומח ממנו טיפוס חושני הסובל מאישיות כפולה. מצד אחד קיים אצלו הצורך האוראלי להוכיח גבריות, ומהצד השני קיימת אצלו הזדהות נשית, אנאלית, שאותה עליו להרחיק, היינו – מתפתח כאן שילוב של אכזריות שזורה ברומאנטיות. כך למשל אפשר להסביר השלכת אבנים על מכוניות של יהודים כהדחקה של אוננות מתמשכת מגיל הילדות אצל נערים ובחורים ערביים. לדוגמאות כאלה ואחרות, המבוססות על דטרמיניזם חברתי שאפילו החילונים לא יכולים לכפור בו, כי זה נכון גם מבחינה מדעית, יש כמובן השלכות פוליטיות!" הרעים עלינו בקולו דוקטור פלטיאל שמהוריש, "הדוגמא של תקופת ההנקה הממושכת יכולה להצביע על כך שאל לנו להיבהל יתר על המידה מאיומי הערבים להשמידנו, כי כזכור הדיבור אצלם הוא חלק מן הפורקן. אני, למשל – לעולם איני חש צורך לנעול בלילה את דלת חדרי! – עם זאת עלינו להיות זהירים מאוד בעניין המשחק המתמשך באברי-המין של הילד הערבי. לכשיגדל – הדבר דומה לגידול נמר בבית – הוא שקט, שקט – עד שהוא חש שבעליו פגיע!"
כך וכך הוסיף הדוקטור מאוניברסיטת גורנותיים-צופים ודיבר עד הצהריים, ואחרי הארוחה נפלנו, היינו קבוצה של כשבעים איש – לידיה של הרבנית נעמה קַפְקַפוֹנִי, שהיתה פעם קצינה בחיל-האוויר, הראשונה שהנהיגה את השביס הצה"לי כחלק מן המדים. היא הקדישה דבריה ליחסי אישות על פי ההלכה ולמשפחות הטמאות שאינן מקיימות עדיין את דיני היהדות. היא הסבירה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף. אין כאן עניין של רע-הכרחי, שהוא שפל או טמא. בשום אופן לא. הנוסח בהלכה הוא: "חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצווה." ומן המילה "לשמח" עולה החיוב שבהתייחסות ההלכה, כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת. ההבדל הוא שאנחנו, שומעיה, כלומר היהודים שעדיין אינם מקיימים מצוות, רואים את המין רק כחלק ממערכת של יחסים אנושיים בין שני בני-אדם, אבל ההלכה מוסיפה גם את המימד של הכוונה והמחשבה, של הרצון לעבוד את הבורא. ובניגוד למה שחושבים רבים – לא הר-הבית, לא הכותל המערבי, לא מערת המכפלה בחברון ואפילו לא קבר יוסף בשכם הם המקומות הקדושים ביותר ליהדות – אלא המיטה של איש ואישה נשואים, היא המקום הקדוש ביותר, כי בה שורש ההתחדשות!
אחר-כך הסבירה לנו שתקופת האיסור על יחסי-מין היא כימי הווסת, וכשבעה ימים נוספים אחריהם, כשכבר אין סימני-דם. בתום שבעה הימים האלה, הנקיים, על האישה לטבול במקווה, ורק לאחר הטבילה היא מותרת לבעלה, והרופאים ממליצים ואומרים שאלה הם גם ימי הביוץ הטובים ביותר. וכדי שיהיה מותר לקיים יחסים, חייבים, אפוא, להתקיים כל שלושת התנאים: גמר הווסת, שבעה ימים נקיים וטבילה במקווה. אם אחד מאלה לא נתקיים, בני-הזוג אסורים ביחסי-מין. בתקופה זו, מתחילת הווסת עד לאחר הטבילה, יש ביניהם הרחקות. כלומר, אסור להם לא רק לשכב, אלא בכלל לגעת זה בזו. וזאת מדוע? כי עצם המגע, ביד או בנשיקה, עלול לגרות אותם ולהעמידם בפני פיתויים מן הסוג ששטופים בהם הגויים, והיהודים שאינם מקיימים מצוות – שאוהבים לשכב עם נשותיהם בעיקר בימי הווסת.
ומכאן עברה לאיסור האוננות. כשאדם לא-יהודי מאונן, למשל – ערבי, הרי לא עשה כל מעשה רע. ועינינו הרואות שהתופעה נפוצה אצלם מאוד, ושבדרך-כלל, כשאין הפרזה בדבר – אין היא גורמת להם כל נזק – לגויים, כמובן. והנה האוננות, האסורה בגלל השחתת הזרע הכרוכה בה, היא דוגמה טובה לאיסור המחייב יהודים בלבד. ואם נחפש את המשמעות שמאחורי העניין, מדוע ליהודים אסור להשחית זרע ולגויים מותר, אז התשובה היא שהיהודי חייב לשאוף לקדושה יתירה ואסור לו להשחית את טיפות הזרע הקדוש אל הקליפות הטמאות, ואסור לו לשקוע בהרגלים של התרכזות בהנאה-גופנית-עצמית-בודדת, כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת, ועל כן קיימות דרישות מיוחדות שהבורא דרש ממנו ואינו דורש מכל האנושות, כגון לימוד תורה.
המושג – לימוד תורה, נחשב לפיתרון לא רק כנגד הגירויים המיניים אלא בעניינים שונים כגון – שיחות לא מוסריות, לשון הרע, רכילות, השמצות למיניהן. אלה הם איסורים, שכמו האוננות, או כל עניין אחר שיהודי חייב להיזהר בו – לימוד תורה מהווה להם עיסוק נגדי, המגביר את הזהירות. ולא רק לשבת וללמוד פרק בתורה, אפילו לשמוע סיפורי אגדה או דברי הלכה, להשתתף בדיונים ובוויכוחים על דברים שבקדושה – כל אלה הם דברים שלפעמים כרוכים בהוצאת מרץ בלתי-נדלה, ומקטינים את הצורך באוננות. ויש רבנים הרואים אפילו בזריקת אבנים על אחינו הלא-מאמינים, הנוסעים עדיין בשבת במכוניות – עיסוק-שבקדושה הכרוך בהוצאת מרץ בלתי-נדלה, וגם תריס בדוק בפני אוננות, אבל היא, הרבנית רס"ן (מיל.) מרת נעמה קפקפוני, אינה מצטרפת לדעתם, כי חבר שלה לשעבר, טייס, שאמנם אינו מקיים מצוות, עדיין, נפגע במוחו מאבן כזו, ומאז הוא צמח, והיא אינה חושבת כי יהודים צריכים לפגוע כך ביהודים, ולדעתה חטאם של אברכים מאוננים-בסתר, חמור ככל שיהא מבחינת – ולא תשחית זרעך לשווא, עדיין קטן הוא בהרבה מחשש פגיעתן הרעה של האבנים שהם יודים במוחותיהם של יהודים אחרים, אפילו הללו מחללי-שבת בפרהסיה, עדיין.
עד שעה מאוחרת בלילה, וגם למחרת, נישאו הרצאות על "מוצא האדם מן הקוף – האומנם?" על "רצח עובּרים יהודים מאז השואה" על "היש ביהדות תשובה לשאלות מצפון?" על "משמעות האותיות שבתורה וצירופן למילים" על "מצוות השמדת-עם מן התורה – האומנם?" על "היש צורך במדע?" על "היש צורך באמנות?" על "האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת" ומכל אלה הבנתי שהמלחמה ביצר-הרע כבר אינה מתקיימת כל-כך בתקופתנו כי אנחנו, היהודים שאינם מקיימים מצוות – מספקים את תאוותינו כאוות-נפשותינו ולכן אין אנו מסוגלים להיאבק ביצר-הרע כי שקועים אנו בו כליל. ואילו הם, המאמינים, מקיימי המצוות שבתורה, גם להם אין כל צורך להיאבק ביצר-הרע כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת ולימוד התורה והחיים של הקדושה והטהרה שבהם אין שליטה ליצר-הרע ולא תמצא במחנם שאב ישכב עם בתו ר"ל ואח עם אחותו ר"ל ובעל עם אשת-ידידיו ר"ל ואישה נשואה עם החברים של בנה ר"ל – כנהוג אצלנו, בתל-אביב, בשכונות של יוסי שריד ושולמית אלוני.
מצד שני, אולי כולם דופקים אותי מפני שאני אשכנזייה?
טוב. אני חושבת שבאותו לילה לא היה אחד או אחת מקירבנו, משתתפי הסמינר, שישנו כמובן נשים לחוד וגברים לחוד – שלא התענה שעות ארוכות עד שלא היה יכול להתגבר על יצרו העז והנורא, וסיים בהשחתת-זרע-רבתי או במיץ-נשים, חוץ ממני, שהשארתי דלתי לא נעולה וזכיתי לביקורו של עלי, שהפעילות החדשה שמימיו לא ידע, לדבריו, כמוה – הוא נשבע לי שאני האישה הראשונה שהרשתה לו לגעת בה – רוקנה כנראה את הביצאלאך שלו כליל, כי בלילה זה לא הזריע אלא פעמיים אך כל פעם נמשכה שעה ארוכה ואני חושבת שרק בזכותו הצלחתי להחזיק מעמד בסמינר, שבעה ומסופקת מצד היהדות במזון נפשי מדי יום ומצד הערביוּת בגופי מדי לילה, ויכולה הייתי להמשיך כך כל שבעת ימי הסמינר, וריח מי-ורדים נדף כבר גם ממני, ושפתיי תפחו וכאבו לאחר שהצלחתי להקיף בהן את הזרבוב בעל ראש הלב הרחב שפיאר את ירכיו של עלי – אלמלא הגיעני ביום השלישי בצהריים המברק על פטירתו של אפרם גרילפארצר, הוא סנופי השמן.
לא היה אפשר להתקשר להתקשר איתי טלפונית כי מנותקים היינו, לא רדיו, לא טלוויזיה, רק שלוש ארוחות דשנת ביום. חדרים נעימים. והרבצת תורה משמונה בבוקר עד חצות, עם הפסקות קצרות. אבל לא אימא רגינה תיוואש מלשתפני בלווייה המשפחתית.
מיד ארזתי כל חפציי המעטים, נשקתי למזוזה והסתלקתי באוטובוס הראשון, ואפילו לא נעלתי את דלת חדרי הריק. את עלי לא ראיתי. זו לא היתה שעת המשמרת שלו. ואני משערת לעצמי כי אם לא סיפרו לו בקבלה על היעדרי, חמק בשעה הקבועה בלילה אל חדרי בעד הדלת הלא-נעולה, פושט מכנסיו השחורים עם מותניית-המשי בעלת הקפלים, ללא תחתונים, ואם מצא את המיטה ריקה וסיפק תאוותו במזרון ובריח סדיניי, או הבהיל באברו הגדול משנתה איזו משתתפת בסמינר להכרת היהדות – זאת לא ידעתי בטרם נתפרסמה הפרשה בעיתון. – כי מאז הלילותיים שהזדיינתי עימו עד שורשי-נשמתי, לא שבתי לראותו אי פעם, אף כי חוששתני שתוצאות רבות וחשובות היו לכך על מהלך חיי ועתידי –
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא