רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 2
 
"זה הלב שלך, פאני – "
"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "
"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"
"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"
"כן פאני, שכה אחיה, אני לא תיארתי לי, בחיים שלי, שיצא לי פעם, עם דתייה – "
"אתה רואה, אתם מלאים דיעות קדומות כלפינו. זה בסדר. אתה יכול לינוק אותי. יש על זה ברכה בתורה: שְׂדֵי תרומות לרוב. יכול להיות שֶׁשְׂדֵי בא משדות, אבל אולי משדיים? שׂדות ושׁדיים וּשְׂדֵי, מי יודע? הלא היהדות מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף – "
"את בתולה, פאני?" לחש לי, עודנו רועד.
"לא. אני נולדתי לא-בתולה," לחשתי לו, "אבל אתה, חשבתי שאתה לפחות יודע איך עושים את זה – "
"קראתי בספרים – "
"ואף פעם לא – "
"לא מה?"
"אחדות-ישראל – עשית?"
"לא."
"אני חושבת שהכי טוב שאשכב על הגב," התפרקדתי בחשיכה. "אבל אסור לנו להתפשט – "
"טוב – "
"אני רק יכולה להרים קצת את השמלה – "
"טוב – "
"זה טוב ששוכבים אחד על השני, נכון?"
"כן."
"אוֹי וֵי! מה אתה דוחף לי שם? עֵלִי! יש לך עוד יד?"
"זה האבר-מין שלי! תגידי לי, מה עושים איתו? תגידי מהר, את מרשה – "
"כן. תכניס אליי את החילוני שלך!"
"לאן?"
"לישיבה – "
"לישבן?"
"פתי, מלפנים!"
"פאני, זה בחוץ!"
"לא – בפנים!"
"פאני – הוא בפנים! בפנים! בפנים, בפנים – "
גמר.
"עכשיו שינית את הדיעות שלך עלינו?"
"פאני, אני אוהב אותך! את הנערה הטהורה ביותר שהיכרתי בימי חיי!"
"אבל אמרת שלא היו לך אחרות!"
"רציתי, וכולן היו בחורות מעשיות כאלה, חילוניות, גאוותניות, את יודעת, כאילו הן סוחרות בגוף שלהן, לא נותנות סתם. פאני, את רוצה שנתחתן? את תחכי לי, שאגמור את הצבא? אני מציע לך נישואין – "
"חכה, אל תזוז," אמרתי לו בתענוג. "אני חושבת שהחילוני מבקש להיכנס עוד פעם לישיבה – "
"באמת? מאיפה את יודעת שהוא רוצה?"
"כי הוא כבר עומד בפתח, הנה – אני לא מפחדת לגעת בו, אתה מרגיש את אחדות-ישראל, שוב?"
"כן, פאני – "
אני חושבת שעלי לא הבין מדוע החילוני-המתמהמה שלו גרם לי התרגשות כה ממושכת. לי זה היה פיצוי מלא על תקופה ארוכה של מחסור בגבר אמיתי, מאז הסמינר להכרת היהדות עם עָלִי בעפולה. אך גם כשהייתי בשיא התענוג של אחדות-ישראל, היססתי לצעוק ולהריע, כדי שלא להעיר עלינו תשומת-לב בשאר חדרי הישיבה, ולכן תקעתי בהתרגשות את אצבעותיי בזרועותיו של עלי, ובכל זאת הצעקות נשמעו, יותר ויותר, בחוץ. ואני חששתי לרגע שאני נמצאת בעיצומו של חלום-סיוטים כי כיצד זה ייתכן שככל שאני כולאת את צריחת-החמדה שפולחת אותי מצ'יפצ'ימון ופותצ'יק ועד לגרון – הריהי משתברת לצריחות וצעקות רבות מבחוץ, וגם הלמות אגרופים, וקריאות לפתוח את הישיבה? והלא אני פתוחה –
אבל בכל זאת, ברגע ששמעתי "משטרה!" היה לי שכל להעלות עליי תחתונים ולחמוק, בלי ברכת-פרידה, לעבר חדרי שבדירתו של הרב בילאד, בקומה העליונה, תוך שאני חולפת על פניהם של כמה אברכים מסורבלים בפיג'אמות, ארבע-כנפות ודובונים, ומרוב מבוכה לא תהו על מנוסתי החפוזה. תחילה אף טעיתי בקומה ונכנסתי לחדרם של שני אברכים ששכבו צמודים זה אל זה פנים ואחור, ובראותם אותי התכסו מיד בשמיכה מעל ראשם.
שבתי ועליתי קומה, ומיד נכנסתי למיטה, ושכבתי שם, ערה ונרגשת, ליד שניים מילדיו הנחמדים של הרב, יוסי ופסי, שהרעש והצעקות לא העירום.
אם איני טועה, לא נעלמה תנועתי הלילית מעיניה הפקוחות של הרבנית שמואלה, שניצבה עד מהרה בפתח, לבושה בחלוק רחב-מידות, ועליו דובון, מהדקת לקודקודה שביס שאינו מצליח לכסות את שפעת שערה הערמוני, הנהדר, שלא נראה לי כלל כפאה נוכרית.
"מה קרה?" שאלתי, עושה עצמי כמתעוררת.
"חיפוש."
"מה מחפשים אצלנו?"
"אנחנו נתנו בך אמון מלא, פאני – " ניסו עיניה, כבדות העפעפיים וחדות המבט, לחדור בעדי.
"אני לא מבינה למה את מתכוונת – "
"שלא נשלחת לרגל אחרינו?"
"חס ושלום!"
ובעודנו מדברות כבר התמלא הבניין שוטרים – שוטרים רגילים, שוטרי משמר-הגבול ובלשים לבושים אזרחית. בחוץ נשמעו צפירות של מכוניות-משטרה. הילדים התעוררו והחלו בוכים. החיילים שלנו, האורחים-לשבת, עמדו נבוכים ומבויישים, ליל שישי! מיטות הוזזו, מצעים הועפו, אברכים שניסו להתנגד – נעצרו ונכבלו באזיקים. הרב בילאד, חיוור ותקיף, בסנדלים, מכנסי-פיג'אמה קצרים, ארבע כנפות ודובון, הובהל בידי צמד שוטרים מפינה לפינה בבניין, כדי להיות עד לחיפוש. גם בחדר שלנו חיפשו, אבל הרבנית שמואלה הושיבה את יוסי ופֶּסי על מיטתם והורתה להם שלא לזוז, ולפתוח בצעקות אם ינסו השוטרים לחפש מתחתם. ואכן, השוטרים שנכנסו אלינו ראו משפחה, ואת יופייה ותקיפותה של הרבנית שמואלה, ולא החמירו, ואף לא פתחו את המזוודה שלי, למזלי, כי בה היתה מוחבאת הנדוניה שלי, בדולארים מגולגלים היטב בתוך שפופרות-קרטון חתומות של טמפונים. כך אני נוהגת לשאת את הדולארים שלי, גם בארנקי. וכבר אירע לא פעם שלחצתי בטעות את הטמפון הדולארי והיה עליי אחר-כך לשטוף, לייבש וליישר את השטרות, אלא שאי אפשר להאשים, אותי! – בהידרדרות הכלכלה והמטבע הלאומי, שהביאה לדולאריזאציה של טמפוניי. ומלמטה עלתה שירה אדירה, מחממת את הלב, של בחורי-הישיבה ששילבו ידיהם בקומה התחתונה ולא הניחו לשוטרים לקחתם –
 
"עוצו עצה ותופר
דברו דבר – ולא יקום!
עם ישראל, עם ישראל,
עם ישראל חי – "
 
בשבת בבוקר התעוררתי משינה טרופה לאחר שרק עם שחר נרגעו הרוחות והשוטרים הסתלקו. קמתי בהרגשת בחילה נוראה, והיקאתי. הרבנית שמואלה ניגשה אליי, תמכה בי ואף הגישה לי מגבת וקערת מים, ואמרה:
"פאני, את בטוחה שאין סיבה מיוחדת להקאות?"
"סיבה?" התפלאתי. "מה כבר יכול להיות?"
"את יודעת היטב – " נעצה בי מבט ממורט וחד כלהב-פלדה, ופניה היפות נעשו לפתע קשוחות מאוד, זו כבר הפעם השלישית ביממה האחרונה. מה יש לה נגדי?
"אינני יודעת שום דבר," אמרתי, "זו סתם הרגשה רעה, שתחלוף. אך אם אינכם רוצים שאישאר אצלכם עוד – "
היא הזמינה אותי למיטבח וישבה בכיסא מולי, כמין ידעונית יפת-עיניים.
"דיברתי על אודותייך עם הרב ואנחנו שנינו בדיעה שאם אין בכוונתך לעלות עימנו בהר, לבני-חמור – "
"אני רוצה, אני מאוד רוצה," אמרתי, "לעלות בהר ולהשתטח בין גורנותיים-צופים לבין ידעון-מעוננים, מקודם מעונני-אפריים, רק להגיד את השמות האלה – גורם לי להרגיש שנולדתי מחדש, במחיצתכם, כאילו יש לי אבא חדש במקום אבי המת. דרך אגב, מה חיפשה המשטרה אצלכם אתמול?"
"מה שהם חיפשו – לא מצאו, ומה שמצאו – לא חיפשו." ענתה הרבנית סתומות, אך עיניה חייכו בהרגשת ניצחון נסתר.
"אני לא מבינה – "
"הם מחפשים אצלנו חומרי-נפץ, רימונים, נשק לא חוקי, כאילו זו בעייה להסתיר מעיניהם! אם לא כאן אז במעונני-אפריים או בבני-חמור או בגורנותיים-צופים. הם חושבים שאחדים מאיתנו, במחתרת, אוגרים חומרים לפוצץ את הר-הבית ולגרש את כל הישמעאלים מארץ-ישראל. איזה קטני אמונה! משרתי אדום ועמלק, מוחות חולניים, מעוותים! חברים של יוסי שריד ושולמית אלוני! – הלא בבוא היום, וברצון השם יתברך, יקרסו תחתיהם קירות מסגדיהם כפי שקרסו חומות יריחו בפני יהושע, וייבנה בית-המקדש במהרה בימינו, ונכון יהיה הר הבית בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו יהודים רבים מכל ארצות הגויים, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים, אמן ואמן סלה – "
"אמן כן יהיה רצון," אמרתי, "שמהרסייך ומחריבייך ממך יֵצאו – "
"עכשיו תשתקי," קטעה אותי הרבנית. "ודעי לך, מעתה והלאה, מצֵאת השבת – דרכינו נפרדות!"
פרצתי בבכי.
אינני זוכרת מתי בכיתי לאחרונה. אבל בשבועיים-שלושה אלה, עם הבחילות וההקאות, וכאבי הראש, והצרבות, וכל השינויים שעברו עליי, נעשיתי רגשנית מאוד, ואילו יכולתי הייתי מניחה את ראשי בחיקה של הרבנית שמואלה הנהדרת ואפילו מנשקת את כפות רגליה הלבנות, שעדיין שמרו על יופי טבעי של איזו בת-הרים יחפייה, מהטבע, ובלבד שלא יגרשוני ממחיצתם, עתה, דווקא בימים אלה שאני חשה את המלאות החדשה ברוחי ובגופי כאחד –
לפתע לא יכולת להתאפק יותר וקמתי וכרעתי ברך לרגליה וטמנתי פניי בחיקה.
"אל תשליכוני, בבקשה מכם – "
"פאני – "
"אתם, יש לכם אידאלים!"
חשתי את ידיה החזקות, ארוכות האצבעות, לוטפות קלות את שערי, להרגיעני. ציצאלאך שלי נלחצו אל ברכיה, ולרגע נפשקו מעט ירכיה והיתה לי הרגשה שהיא רועדת באיזו התרגשות סמוייה, יכולתי לחוש את פעימות צ'יפצ'ימון שלה מבעד לחלוק – – – וריח טוב, ריח אישה, עלה ממנה –
הו, בורא-עולם, אמרתי בנפשי, אילו רק הרשתה לי לגעת בלשוני במקור-תענוגיה, מה שהרב בילאד בוודאי לא עושה, הייתי ממיסה את קשיחותה וקונה לי מקום של קבע במחיצתם של המאמינים –
אבל הרבנית נאנחה אנחה עמוקה, קורעת לב, כאילו עוד נשמה אחרת בקירבה אשר בכל כוחה אינה מתירה לה להתפרץ החוצה, התיקה את ראשי מבין ירכיה וקמה ועמדה מולי, רועדת –
"פאני, לטובתי, לטובתך, ניפרד – "
ובאותו רגע הקישו על דלת המיטבח הסגורה יוסי ופסי, מלכה ונורית, יכין ובועז, כולם בפיג'אמות, כולם יפים כמוה, כמלאכים קטנים ושקטים, והרבנית פתחה להם והחלה מתעסקת במרץ בארוחת-הבוקר, ואני עזרתי לה למרוח את פרוסות-החלה במרגרינה ובגבינה לבנה ולהכין טה מן המים החמים שעמדו כל הלילה על הכירה החשמלית. תוך כדי כך אמרה לי כמה דברים:
"תבוא בערב אישה אחת לקחת אותך למכון לבעלות-תשובה אש-שחורה. אני לא אוהבת אותם... אין הם יוצאים מירושלים כמעט. רק לבני-ברק ולפתח-תקווה. אינם ציונים. רק התורה מעניינת אותם, ומצוות יישוב-הארץ אינה חשובה להם כלל אבל את, בפחות מזה לא תסתפקי... ואם תבואי איתנו תהיינה צרות. אני יודעת. המצווה החשובה מכול, מצוות יישוב-הארץ, אינה מעניינת אותך כלל. את אינך מן העולים בהר... כל מה שאת רוצה הוא להציל את נפשך. הלוואי שתצליחי... החייל שאל עלייך, לפני שהם עזבו, מוקדם בבוקר, בגלל המשטרה וכל המעצרים... הבטיח לחזור. לא גיליתי לו מי את... לילך, אלמלא הייתי אוהבת אותך, לא הייתי גוזרת עלייך שתיפרדי מאיתנו... לפני שהתחתנתי עם הרב בילאד הייתי קצינה בצבא, אחר-כך, שנים אחדות, התנסיתי בכול, כמוך... נולדתי בעמק יזרעאל ומשפחתי מתנכרת לי. חברה שלי מתה מצהבת באשראם בהודו. עכשיו אני חזקה, וכך אהיה... לא אנוח ולא אשקוט עד שהארץ כולה תהיה שלנו ובית המקדש על מכונו יוקם... ואם לשם כך ישבו הילדים שלי על פצצות, מעלֵיש! – כמו שאומר עמלק..."
את הרב בילאד לא ראיתי עד צאת השבת. הוא הלך ברגל לתחנת-המשטרה במגרש-הרוסים, לבקר את תלמידיו העצורים, ואני חושבת שהרבנית שמואלה גם שמרה אותו מפניי, כי העיסוק שלי באחדות-ישראל לא היה כנראה לרוחה.
עוד באותו ערב, לאחר ההבדלה, נפרדתי מהם בדמעות, נשקתי למזוזה ומצאתי עצמי במונית עם מזוודתי והאישה שבאה לקחתני. פרומה שמה, ואנו נוסעות למכון לבעלות-תשובה אש-שחורה. מוזר בעיניי כיצד סודר הדבר כל כך מהר, ובשבת! – אולי הרב בילאד עבר אצלם בחוזרו מהביקור אצל תלמידיו העצורים. הרגשתי רע. כמו איזו סחורה שמעבירים אותה ממקום למקום. נתנו לי חדר קודר בבית-אבן ישן, שנראה די עלוב לעומת הבניין המודרני של ישיבת אור-בלבנה. האישה, פרומה, בשביס אפור ובראש גלוח, נראתה לי תחילה כמתרעמת על שאיני מבינה אלא מעט אידיש, ועליה לשוחח איתי רק בעברית. "אין דבר, תלמדי, תלמדי מיידַעלֶה – " ניחמה אותי. "טוב שעזבת את כת היהושועים!"
"מי הם אלה?" שאלתי.
"המאמינים בספר יהושע!" הפטירה בלעג.
מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא