לפני 131 שנים
מתוך הספר "פרשים על הירקון"
 
...מעתה היה יהודה ראב [הוא סבי, שזכיתי לגדול על ברכיו, ואשר בבואו לירושלים פגש בה את אהרן פרנצויז, קצין יהודי ישיש מצבא נפוליאון. – אב"ע] – יוצא עם דאוד אבו-יוסף ביום ובלילה לשמירת השדות, ולמד ממנו דברים רבים: לנהוג בשכנים הערבים בתקיפות אך גם בהכנסת-אורחים לבבית ובחלקת-לשון, הקרוייה בפיהם סִיַאסֶה, דיפלומטיה. לרכוב על סוס בנוסח ערב. להתפאר במעשי-גבורה, אפילו בדויים, ועם זאת לעשות פעולות נועזות שלא תמיד מתפארים בהן ורצוי אפילו להכחישן. במיוחד היה יהודה אסיר-תודה לאבו-יוסף על שלימדו לדבר היטב ערבית.
יהודה בירך על מזלו הטוב שהפגיש אותו בנעוריו עם סטיפן סיטשי, איש-הצבא ההונגרי – ועתה עם הַפָּרָש הבגדאדי בן החמישים, שמדריך אותו כחבר אמיץ ומנוסה בהלכות שמירה וביחסי שכנים.
 
ועוד יותר שמח יהודה לאחר שבועות אחדים.
למן היום השני לפגישתם הפציר וחזר והפציר באבו-יוסף להישאר תקופת-זמן בתפקיד שומר-המושבה ולהדריך את המתיישבים חסרי-הניסיון. לאחר תקופה של סירוב – אמיתי או מטעמי נימוס – השיב אבו-יוסף ליהודה בפתגם ערבי:
"מי שחי עם אנשים ארבעים יום, הופך להיות אחד מהם! עכשיו אני רואה שיהודים אמיתיים אתם ולא אגדה כיהודי חייבר. אקח לעצמי זמן של שנה להישאר אתכם. בינתיים אחכה שסוסתי תמליט. ואולי גם אחסוך לי מעט כסף לקראת שובי הביתה."
 
*
בלילות היו חזירי-בר באים מן הביצה [כיום בית-עלמין ירקון], נוברים בשדות המושבה, תולשים את הקמה ורומסים אותה. אבו-יוסף אהב להתגרות בהם ולהשמידם. יום אחד סייר יהודה עם אבו-יוסף בשדה והנה נקלע מולם חזיר-בר זכר. מיד התחיל אבו-יוסף רודף אחריו, על גבי סוסתו הלבנה, עד לביצה, ויהודה נגרר אחריהם. כאשר הגיע לשפת הביצה, הטיל אבו-יוסף מעל גבי סוסתו את רומחו בחזיר. הרומח נתקע בין כתפי החזיר, ונשבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה. החזיר ניגש אל סוסתו ההרה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. הסוסה, בתגובה, היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הושבו ריקם.
יהודה, על סוסו, הוציא מיד את אקדחו וכיוון אותו אל החזיר, כדי להרגו ולהציל את אבו-יוסף וסוסתו, שהריונה ודאי הכביד עליה מלהתחמק.
"אל תירה!" צעק לעברו אבו-יוסף.
ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים השכיל להימצא משמאלו של החזיר, ואז הניף את ידו הימנית, פגע בו בתנופה אחת של חרבו, וביתק אותו מקצה חוטמו ועד לבין כתפיו.
 
*
זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879 [השנה הראשונה לחיים במושבה. – אב"ע]. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.
 
הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה"מסמר" הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה"מסמר", זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.
נוסף לכך, לשם החריש ב"מסמר" היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה מיכל בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.
 
*
את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].
ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה [אלא שלא היו לו צאצאים להציב לו זכר, וסיים חייו בעוני רב. – אב"ע] – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:
"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"
אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע שטמפפר, ואל לאה ראב, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.
הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.
הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.
 
אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.
ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:
"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:
"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"
וכולם ענו אחריו: "אמן!"
"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"
"אמן!"
ויהושע הצעיר ממנו, בן-דודתו של יהודה, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:
"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?
"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.
"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"
 
יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.
"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"
וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"
 
*
החג עבר. הנשים חזרו ליפו. מזג-האוויר השתנה והחלו ימי חמסין. השדות הבשילו במהירות. באחד הימים החמים המליטה סוסתו של אבו-יוסף סייח. בעוד היצור הרך והרטוב, שהיה נחמד מאין-כמותו, עומד בקושי על רגליו הרכות, ואימו הגבוהה והלבנה מלקקת את גבו הלח, כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח השחור – ולעיני יהודה הביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו.
"מה עשית? אבו-יוסף!" נחרד יהודה.
"ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!"
"אבו-יוסף, במה חטא היצור החמוד הזה?"
"יוּדָה-עַרְבּ, סוסתי לא תלד סייח שאין יודעים מי אביו. בזמן שהיתה בשבי-הגנבים – התעברה. איך אוכל לשמור על שמה, ועל כבודי, אם אחזור לבאגדד עם צאצא שאין מכירים את אילן-הייחוסין שלו? בושה היא!"
 
דאוד אבו-יוסף היה מסור מאוד לסוסתו. נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום, שׂעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם ביום. היא היתה רזה מאוד, עצמותיה ניראו מבעד לעורה, אבל שמרה על זריזותה ועל כוחה, ממש כאבו-יוסף עצמו, שהיה מסתפק במעט מזון ושומר על כושר גופני מעולה.
 
אהוד: זה שנים שהספר "פרשים על הירקון", שכתבתי על סבי יהודה ראב בן עזר, מצוי מוקלד כולו בתרגום אנגלי מעולה של ג'פרי גרין – אך שום הוצאת ספרים באנגלית לא מצאה בו עניין. מילא, אולי יש נצח בספרות העברית, ואולי סיפורים כאלה הם שישכנו בו. והיהודים שיעלו בהמוניהם מארה"ב ילמדו עברית ויקראו בו במקור.