אביבה חלמיש: מאיר יערי – ביוגראפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1897-1947
הוצאת עם עובד / ספריית אופקים, תל אביב 2009, 408 עמ'
 
אני חובב ביוגראפיות משחר נעוריי. אין רומן מרתק, בעיניי, מסיפור ריאלי של חיי אדם, לא כל שכן חייהם של מנהיגים, מצביאים, אמנים חשובים; האנשים עליהם נכתבות ביוגראפיות. כאשר אני קורא ביוגראפיה, וקראתי עשרות רבות של ביוגראפיות, אני חש הזדהות רבה עם גיבור הספר, גם כאשר מדובר באדם שכאשר איני שבוי בקריאת סיפור חייו, הוא בעיניי יריב ואפילו אויב; אדם הרחוק ממני כרחוק מזרח מערב.
לאחרונה קראתי את הביוגראפיה של מאיר יערי, מאת אביבה חלמיש, שחלקה הראשון (1897-1947) יצא לאור לאחרונה. והפעם זה לא קרה לי. קראתי את הביוגראפיה, ולא יכולתי להזדהות עם הגיבור. וככל שהמשכתי לקרוא, כך חשתי שהזדהותי עם הגיבור הולכת ומתמעטת, שאני הולך ומתרחק מדמותו ושאישיותו מעוררת בי יותר ויותר תחושות של שלילה ודחייה.
אין בעובדה זו כדי לבקר את הביוגראפית, שמא לא עשתה מלאכתה נאמנה. ההיפך הוא הנכון – חלמיש כתבה ספר מרתק, כראוי לסיפור חיים מרתק. התחושות כלפי יערי, שעורר בי הספר, נובעות דווקא מהגינותה ומקצועיותה של חלמיש, שהיטיבה לתאר את המציאות ללא כחל ושרק, מבלי לייפותה ולאפרה, מבלי לטשטש את הצללים בדמותו של נשוא מחקרה.
הפרקים העוסקים בתקופת השואה ואחריה, הם שקיבעו את יחסי השלילי למאיר יערי; יחס שהלך והתגבש גם בפרקים הקודמים. בתקופה זו התגלה יערי במלוא הדוגמטיות שלו והקושי שלו לבחון את המציאות ולהתאים אליה את עמדותיו, במלוא קטנות סדרי העדיפויות הפוליטיים שלו ובגישתו השתלטנית, חסרת הרגישות עד חוסר אנושיות כלפי חניכיו, גם בימים הקשים ביותר.
יערי קיבל את מהלכי בריה"מ במלחמה "בהשלמה, בהסכמה ובצידוק הדין ואף לימד עליה זכות. גם לפני שהתייצבה לצדן של בעלות הברית, הוא לא התלבט איזו עמדה לנקוט כלפיה, ורק הוטרד מן השאלה איך להסביר לציבור שלו ולקהל הרחב את עמדתו החיובית, האוהדת לברית המועצות." (ע' 257).
כאשר בריה"מ לחמה בגבורה, בעיקשות ובנחישות נגד גרמניה הנאצית ובמיוחד בימי המצור על סטלינגרד, קל היה לכל יהודי להזדהות עימה. בתקופה זו, נקל להבין כיצד התנועות הפרו סובייטיות חשו גאווה גדולה והפיצו את מסר ההזדהות עם בריה"מ בקרב היישוב כולו.
אולם המשפט שציטטתי עוסק בימי ראשית המלחמה, לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב;  ההסכם בין גרמניה הנאצית ובריה"מ הסטליניסטית. כידוע, סטלין המשיך לכבד את ההסכם ולא הכין את צבאו לאפשרות שיופר, עד יום הפלישה הגרמנית לבריה"מ. סביר מאוד להניח, שאלמלא הפלישה הגרמנית, הברית בין שתי המעצמות היתה נשמרת עד הסוף, גם בשואה עצמה. ניתן היה לצפות ממאיר יערי, שעם חתימת ההסכם יקרע גט כריתות מבריה"מ. אך לא, הוא הצדיק את ההסכם. "כשם שהגן על משפטי הראווה במוסקבה, על ה'טיהורים' במפלגה הקומוניסטית הסובייטית ובצבא האדום, ועל משטר הדיקטטורה של סטלין, כך הצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שהיה בפיו ובקולמוסו תמיד 'הסכם הניטרליות'... יערי התמיד בכינוי זה גם כאשר העובדות בשטח – חלוקת פולין כשלל בין גרמניה לברית המועצות, ההתקפה הסובייטית על פינלנד וכיבוש מקצת משטחה – העידו על מהותו האמיתית. הנחתו של יערי היתה שרוסיה היא ניטראלית במלחמה בין גרמניה לבעלות הברית, בין המדינה הנאצית למעצמות הקפיטליסטיות" (שם). גם אילו היה זה באמת הסכם ניטראליות – איך אדם הגון, סוציאליסטי, יהודי, ציוני, יכול לתמוך בניטראליות בין היטלר לבין הלוחמים בו? אך הרי לא היה זה הסכם ניטראליות כי אם ברית בין שתי המעצמות נגד אויבותיהן המשותפות. התמיכה בהסכם היא בלתי נסלחת.
גם השואה לא הזיזה אותו כהוא זה מעמדותיו, והוא דבק בהן בדוגמטיות בלתי ניתנת להבנה. כאשר ניצולי השואה יוצאי בריה"מ, חברי תנועתו, הציגו בפניו את גילויי האנטישמיות הקשים של המעצמה הסובייטית, הוא אטם את אוזניו ואת ליבו לדבריהם, תקף אותם על אי הבנתם והמשיך לדבוק בדרכו. הוא הדין, בדבקותו, גם אחרי השואה, בהקמת מדינה דו-לאומית, יהודית ערבית, ובהתנגדותו התקיפה לדרכו של ב"ג שחתר להקמת מדינה יהודית ריבונית מיד, גם במחיר חלוקת הארץ. גם התנגדותו לעלייה המונית, רחבה, כוללת ומיידית, ודבקותו בגישה של עלייה סלקטיבית והדרגתית, לא השתנה במאומה בעקבות השואה.
לאורך כל דרכו, העמיד יערי על ראש שמחתו, מעל הכול, מעל האינטרס של היישוב, מעל האינטרס הציוני, מעל האינטרסים של העם היהודי – את האינטרס התנועתי. הוא אפילו לא ניסה להסוות ולייפות זאת. כך נהג אפילו בימים הקשים של השואה ואחריה. כל עניינו היה רק בכוחה, בעצמאותה ובאחדותה של תנועת "השומר הצעיר". לכן, הוא דחה מכל וכל את גישתם של אבא קובנר וחבריו, מורדי הגטאות והפרטיזנים, שחתרו לברית של הזרמים הציונים מיד אחרי השואה, והתנגד בתוקף גם לתוכניות מצומצמות יותר של אחדות בקרב התנועות הפועליות. היה זה קו עקבי בדרכו של יערי, שגם לקחי השואה לא שינו אותה במאומה.
אך צורם מכל היה יחסו המתנכר והמתנשא לחניכיו באירופה, בשואה ולאחריה. גם באותם ימים, יערי תבע מחניכיו לסור ללא סייג למרותו, ולא היה מוכן לקבל את כל טענה שאין הוא מסוגל להבין כראוי את הסיטואציה הנוראית בה הם פועלים. הוא הטיף להם, הוא גער בהם, הוא הכתיב להם דרכי התנהגות, הוא שיגר להם פקודות והוא לא שעה לרמזים המהוססים שלהם... שמא דברים שרואים מווילנא לא ממש רואים מרחביה (עמ' 212-214). ותמיד המסרים שלו והגישות שלו נבעו מסוגיית העל שהעסיקה אותו – טובת התנועה. וטובת התנועה, בין השאר, היתה הקולקטיביות הרעיונית, שמשמעה כפיפות מוחלטת ל"הנהגה ההיסטורית", כלומר ליערי עצמו.
וכאשר נודע ליערי שבמכתבים פרטיים התלוננו חברי התנועה בווילנא על הביקורת שלו, וסיפרו עד כמה הם נפגעו מהערכותיו, הוא הסביר להם: "הורגלתי במשך עשרות בשנים לדבר עם התנועה דברים גלויים ולפעמים בוטים... מתוך הנחה שהשותפות העמוקה בינינו נותנת כוח עומס מספיק לשאת דברי ביקורת מתוך כנות ואמון וללא אמביציה נפגעת... בכל תנועה מרכסיסטית ומהפכנית ניתנו הוראות תוך גילוי לב, לפעמים אכזרי למדי, והביקורת הזאת היתה כרוח מרעננת" (ע' 214). כמובן, שכוונתו לביקורת שלו, ממרחביה, עליהם – בווילנא. כפי שמדגישה חלמיש "זו היתה דרישה חד-סטרית: היא הופנתה אל המתלוננים ולא חלה על התנהגותו שלו." (שם).
אותה אטימות גילה יערי גם כלפי הניצולים, לאחר השואה. כאשר נפגש עם הפרטיזנים, חברי תנועתו, הדגיש שחרף הערכתו למאבקם, הגבורה האמיתית היא בחיי הקיבוץ היומיומיים: "אולי קל יותר למות פעם אחת מות גיבורים מאשר לחיות חיי גבורה לאורך ימים... כיצד למות מת גיבורים – יש ויש לנו מה ללמוד מכם, אולם כיצד לחיות חיי גבורה, הניחו לנו, במטותא, להורות לכם לקח." (ע' 284).
כאן, חלמיש עצמה ביקשה רשות לחוות דעה. "היש מקרה, שבו מותר לביוגראף לחוות דעה? להתווכח עם גיבור הביוגראפיה?" היא מכנה את דבריו כמשדרים "אטימות רגשית, וניכר ניסיון לגמד את גבורתם של השומעים, שחזרו מן הגיהנום, ולצקת בהם את הסמכות של ההנהגה הוותיקה." (שם). היא מדגישה שלא היה מדובר בפליטת פה רטורית, אלא הוא העלה את הדברים על הכתב ופרסם אותם בקובץ נאומיו כעבור כשנה וחצי. חלמיש מגדירה את דבריו כ"התנשאות".
חלמיש היטיבה להסביר את התנהגותו כלפי הניצולים: "ברור אפוא, שיערי, כמי שהיה מזה כעשרים שנה המנהיג הבלתי מעורער של השומר הצעיר, חשש מפני ה'ערך המוסף' של יוקרה וסמכות שרכשו החברים מ'שם' בשנות המלחמה וממנהיגותם שצמחה מימי המסה." (ע' 288). מה שחלמיש לא ידעה להסביר, זאת תגובתם של הניצולים. מדוע לא התמרדו? מדוע המשיכו לקבל את מנהיגותו, ללא עוררין? איך זה אותם צעירים, שידעו לקרוא תגר על כל מכשול, אותה אקטיבה צעירה שהנהיגה את התנועה במחתרת ובמרד, כופפה גווה וראשה והתיישרה אחרי מנהיגותו של יערי?
איך מנהיג דגול, נחוש וכריזמטי, כמו אבא קובנר, שהשקפת עולמו בכל דבר ועניין היא כמעט היפוכה של השקפת עולמו של מאיר יערי, לא העז להתייצב מולו, אלא קיבל את מנהיגותו וראה בו את אביו הרוחני? כאשר קראתי את הביוגראפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת "מעבר לגשמי", לא מצאתי תשובה לחידה הזאת. גם הביוגראפיה של יערי, לא פתרה את החידה.
אביבה חלמיש הבטיחה שהביוגראפיה שכתבה "תפצח את חידת מנהיגותו". אולם הביוגראפיה רק העצימה את החידה. איך ציבור שלם קיבל ללא עוררין וללא פקפוק את מנהיגותו? איך המוני חניכיו התיישרו עם עמדותיו, גם כאשר היו מנוגדות לתחושותיהם הבסיסיות? אילו ניחן יערי בכישרון רטורי נדיר, בקסם אישי שופע, במראה חיצוני מושך, ניתן היה, אולי, להסביר את חידת הכריזמה. אך כפי שעולה הדבר מן הספר, יערי לא ניחן בכך, רחוק מכך. אז כיצד ניתן להסביר את חידת מנהיגותו?
הסבר אחד שמנפיקה חלמיש, פעמים אחדות בספר, היא רצון הברזל שלו להנהיג. לעיתים קשה לעמוד מול נחישות כזו. הסבר אחר, הוא כוחו הגדול ב"אחד על אחד". אין לזלזל ביכולת ההשפעה של אדם בשיחות בארבע עיניים, אך אין בכך כדי להסביר הנהגת תנועה של רבבות.
בצמרת "השומר הצעיר" דווקא היתה דמות כריזמטית, שניחנה בכושר רטורי נדיר, בקסם אישי שופע, במראה חיצוני מושך – יעקב חזן. חלמיש לא מילאה גם את הבטחתה שהספר יפתור את חידת השותפות יוצאת הדופן בין שני העמיתים ל"הנהגה ההיסטורית". גם כאשר קראתי את הביוגראפיה של חזן, מאת זאב צחור – "חזן – תנועת חיים", שאלתי את עצמי מדוע חזן ויתר תדיר על הבכורה וקיבל את מנהיגותו של יערי ואת מעמדו כמיספר שתיים ב"הנהגה ההיסטורית". גם הביוגראפיה הזאת לא נתנה מענה לחידה.
יש לקוות שחלקה השני של הביוגראפיה תספק מענה לשתי החידות הללו.
חרף כל הביקורת הזאת, אי אפשר לקחת מיערי את תרומתו הגדולה למפעל הציוני. טביעות אצבעותיו של יערי בתולדות הציונות, היישוב והמדינה, הן בראש ובראשונה 85 קיבוצי הקיבוץ הארצי, שעיצבו את פני המדינה ואת גבולותיה, היו מופת להגשמה חלוצית של רעיונות חברתיים נשגבים והיו בסיס לתרומה אדירה למדינת ישראל – בביטחון, בקליטת עלייה, בחינוך ובכלכלה.
גם טעויותיו האדירות – והרי כל דרכו הפוליטית הייתה טעות אחת גדולה, אי הבנה מוחלטת של המציאות, אינה יכולה לקחת ממנו את תרומתו. גם אופיו הרודני, כפי שבא לידי ביטוי בדרך שבה הנהיג את תנועתו, אינו יכול להשכיח את הישגיו.
והחידה... החידה נותרה בלתי פתורה.
 
2. לנו לנו לנו – ז'בוטינסקי
דניאלה שאול גדלה על  "שיר אסירי עכו" כחניכת הנוער העובד והלומד, חטיבת בני איחוד הקבוצות והקיבוצים. היא לא ידעה ולא העלתה על דעתה, שאת השיר "מני דן ועד באר שבע" כתב זאב ז'בוטינסקי. מי שמודע למערכת היחסים העכורה, רוויית השנאה ההדדית, בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית בתקופת היישוב ובראשית ימי המדינה, יתמה איך זה ייתכן, ששיר של ז'בוטינסקי נלמד בתנועות נוער של תנועת העבודה. זה נשמע כמעט כמו מדע דמיוני.
ואכן, בתנועות הנוער הפועליות לא שרו את שיריו של ז'בוטינסקי. מה ייחודי בשיר זה? למה דווקא אותו למדו ושרו? למה דווקא השיר הזה היה נחלת הכלל?
זו רק אחת השאלות שהשיר הזה מעלה. אך קודם כל נחזור למילות השיר עצמו (לחן – יוסף מילט):
 
"מני דן ועד באר-שבע / מגלעד לים, / אין אף שעל אדמתנו / לא כופר בדם. // דם עברי רווי לשובע / ניר והר וגיא / אך מדור ודור / לא נשפך טהור / מדם חורשי תל-חי! // בין איילת ומטולה / בקברו דומם, / דום שומר גבול ארצנו / גיבור גידם. // אנו שבי, אך לבנו / אלי תל-חי בצפון. / לנו, לנו / יהיה, לנו / כתר החרמון".
 
איך זה, שיר שכתב ראש בית"ר ומנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, שהיה מוקצה בתנועת העבודה, היה לשיר עם פופולארי כל כך בתנועת העבודה ובתנועות הנוער שלה?
הסיבה לכך נעוצה במועד בו נכתב השיר. את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות הקים ז'בוטינסקי ב-1923, לאחר התפטרותו מן ההנהלה הציונית. להנהלה נבחר ב-1920. ההנהלה הציונית היתה הממשלה של התנועה הציונית, כלומר ז'בוטינסקי היה שייך לקואליציה.
במלחמת העולם הראשונה הקימו ז'בוטינסקי וטרומפלדור את הגדודים העבריים, ששרתו בצבא הבריטי. בתוך תנועת העבודה היו דעות שונות אודות הגדוד, אך ההנהגה הצעירה של תנועת העבודה תמכה בגדודים, וראשיה – בן גוריון, ברל כצנלסון ויצחק בן צבי התנדבו לגדוד. [אתה מבלבל בין גדוד נהגי הפרדות בגליפולי  ב-1915 לבין הגדודים העבריים משנת 1917. אין קשר ישיר ורציפות בין שניהם. אב"ע].
ז'בוטינסקי, כאחד משני מחוללי הגדוד, היה לגיבור לאומי, מנהיג קונצנזואלי ביישוב העברי בא"י ובתנועה הציונית.
לשיא מעמדו כגיבור לאומי הגיע ז'בוטינסקי במאורעות פסח תר"פ, לפני 90 שנה בדיוק. ז'בוטינסקי היה הדמות הביטחונית המרכזית ביישוב. הוא היה הממונה מטעם "ועד הצירים" – המוסד העליון של ההסתדרות הציונית והיישוב העברי, על "ההגנה". במאורעות הדמים הוא אירגן את "ההגנה" בירושלים ועמד בראשה. כתוצאה מכך הוא נעצר, הועמד לדין ונידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך. 20 חבריו נדונו לשלוש שנות מאסר ועבודת פרך. שלושה חודשים מאוחר יותר הם שוחררו.
אסירי עכו היו גיבורי היישוב. מרבית חבריו של ז'בוטינסקי לארגון "ההגנה" היו אנשי תנועת העבודה. תנועת העבודה הובילה את המאבק לשיחרורו של ז'בוטינסקי. בבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב, קראה "אחדות העבודה" – המפלגה המובילה בתנועת העבודה, לבחור בז'בוטינסקי: "'חטאו' של ז'בוטינסקי הוא חטא כולנו. ירשום כל בוחר בראש הפתקא של המפלגה או הקבוצה שלו את השם זאב ז'בוטינסקי." יוסף אהרונוביץ', מראשי "הפועל הצעיר", המפלגה השנייה בתנועת העבודה, הציע לעיריית ת"א להחליף את שמו של רחוב אלנבי לרחוב ז'בוטינסקי. מאחר שהעירייה דחתה את ההצעה, אהרונוביץ' עצמו יצא עם חבורת צעירים ממפלגתו בלילה, והחליף באופן פרטיזני את שם הרחוב. אנשי תנועת העבודה תקפו את הנהלת היישוב, שלטענתם לא עשתה די למען ז'בוטינסקי וחבריו האסירים. כשז'בוטינסקי שוחרר, אלפי תושבי ירושלים הריעו לו במסע ברחובות העיר. יו"ר העצרת שנערכה לכבודו וראשון הנואמים בה היה משה שרתוק, מהמנהיגים הצעירים של תנועת העבודה (לימים שר החוץ וראש הממשלה משה שרת).
צירופו של ז'בוטינסקי להנהלה הציונית, בשלהי 1920 היה ביוזמתו של חיים ויצמן, ובתמיכה גורפת של כל הגורמים ביישוב ובתנועה הציונית ובוודאי בידי תנועת העבודה.
את שיר אסירי עכו כתב ז'בוטינסקי ביוני 1920, בשבתו בכלא. כאמור, היה זה בתקופה שבה היה גיבור לאומי קונצנזואלי ובעיקר אהוד על תנועת העבודה. השיר היה מיד ללהיט ביישוב על כל גווניו, ובעיקר בתנועת העבודה.
מאוחר יותר חל הקרע הקשה בציונות, בין שני הזרמים הללו. חניכי תנועות הנוער הפועליות לא שרו את שיריו של ז'בוטינסקי. אבל השיר הזה, שנכתב שלוש שנים לפני הקרע, כבר היה חלק בלתי נפרד ממחזור הדם התרבותי של תנועת העבודה.
 
תמיהה שמעורר השיר, הוא פתיחתו: "מני דן ועד באר שבע". למה דווקא דן ובאר שבע? הרי ז'בוטינסקי לא היה מינימליסט. האם הוא ויתר על כל הנגב הדרומי? ומה עם מטולה? הרי היא היתה היישוב הצפוני ביותר. האם היתה לו חיבה מיוחדת לקיבוץ דן? לא, השיר נכתב 11 שנה לפני הקמת הקיבוץ ו-19 שנים לפני עלייתו לקרקע בגליל העליון, למרגלות החרמון.
מקור הביטוי "מדן ועד באר שבע" הוא תנ"כי. דוד המלך החליט לערוך מפקד אוכלוסייה בממלכתו, והטיל את המשימה על שר צבאו יואב בן צרויה – "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב שַׂר-הַחַיִל אֲשֶׁר-אִתּוֹ שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת-הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם".  (שמ"ב כד, ב).
משמעות הביטוי, אינה שרטוט של גבולות מסויימים, אלא אמירה – הארץ לאורכה ולרוחבה.
בהמשך כותב ז'בוטינסקי "מאיילת למטולה". מהי אותה איילת? אפשרות אחת היא – אילת, כששמה משובש כדי שיתאים למשקל השיר. לי נראה, שהכוונה לאיילת השחר – בין איילת השחר למטולה נמצאה תל חי, עליה נכתב הבית. 
בשיר הפלמ"ח מתוארת הארץ: "ממטולה עד הנגב / מן הים עד המדבר." לאחר קום המדינה, נפוץ מאוד הביטוי "מדן ועד אילת", לתיאור הארץ כולה. והנה, בשיר "שיר עולה" נכתב: "שיר עולה מעמק, מטפס בהר / מתגלגל לו זמר, ישן אבל מוכר / ולכן כולנו פה באופן מיוחד / נזמר פה זמר מדפנה עד אילת." מדפנה עד אילת – למה דווקא דפנה? אולי יש קשר לכך שלפזמונאית שכתבה את השיר קוראים ... דפנה אילת?
בשנות ה-60 הופיע ב"מעריב של שבת" מדור פופולארי, ובו זוטות, פרפראות ואנקדוטות שאירעו באותו שבוע במדינה. שם המדור היה "מדן ועד אילת". בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים, הוחלף שם המדור ל"מקונייטרה עד קנטרה". כעבור שבועות אחדים שונה שוב השם, ובמשך מספר שנים, עד סגירת המדור, הוא נקרא "מהחרמון עד הסואץ", מה שמחזיר אותנו לכתר החרמון ולשיר אסירי עכו.
 
"לנו יהיה כתר החרמון" שר ז'בוטינסקי, וגם השורה הזו מעוררת תמיהה. הרי מפת א"י של ז'בוטינסקי ומאוחר יותר של האצ"ל ושל תנועת החירות, אינה כוללת את הגולן והחרמון. אם החרמון כל כך יקר לו, מדוע לא הכליל אותו במפה? אם המפה מייצגת את תפיסתו אודות גבולות הארץ, מדוע התפייט כך אודות כתר החרמון שלנו?
גם התשובה לשאלה זו קשורה למועד בו נכתב השיר.
המניע המרכזי לפרישתו של ז'בוטינסקי מההנהלה הציונית והקמת הצה"ר (הציונות הרוויזיוניסטית) היתה הספר הלבן של צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי באותה תקופה. בספר הלבן הזה, הוציא צ'רצ'יל מן התחום המיועד לבית הלאומי ליהודים את עבר הירדן המזרחי – 77% מא"י המנדטורית, ויעד אותה לממלכה ההאשמית.
זאב ז'בוטינסקי זעם וראה בספר הלבן בגידה בהצהרת בלפור ובמנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים. הוא תקף בחריפות את ההנהלה הציונית, ואישית את חיים ויצמן, והאשים אותה על כך שנתנה ידה לקריעת עבר הירדן. האשמתו שגויה פעמיים – ראשית, ההנהלה הציונית לא נתנה ידה אלא נאבקה. שנית, כיוון שלא היה לתנועה הציונית כוח למנוע זאת, היא נאלצה להשלים עם המציאות ובמקום להתעסק במאבק סרק על עבר הירדן המזרחי העדיפה, בצדק, לעסוק ביישוב ארץ ישראל המערבית.
המחלוקת הזאת היתה הגורם המרכזי לקרע. המסר המרכזי של ז'בוטינסקי היה שעל התנועה הציונית להיאבק למימוש ההבטחה הבריטית ולהקמת מדינה יהודית על כל שטח המנדט הבריטי, משתי גדות הירדן. שירו "שמאל הירדן" ("שתי גדות לירדן") היה חצי הימנון בתנועתו בית"ר. התביעה מהבריטים היתה המסר המרכזי שלו, והוא גיבה אותה במפת המנדט הבריטי, שהיתה לסמל בתנועתו לאורך עשרות שנים. מפת המנדט הבריטי לא כללה את הגולן והחרמון, שבחלוקה בין בריטניה לצרפת, היו בחלקה של צרפת.
את "שיר אסירי עכו" כתב ז'בוטינסקי שנתיים לפני הספר הלבן של צ'רצ'יל. סוגיית המפה המנדטורית כלל לא היתה על הפרק. ז'בוטינסקי כתב שיר אהבה למולדת, והחרמון היה בעיניו סמל לארץ ישראל, וכשרצה לומר שלנו תהיה ארץ ישראל – הוא כתב "לנו יהיה כתר החרמון". כל היישוב שר את השיר, כיוון שבעיני היישוב כולו הגולן והחרמון היו חלק מובן מאליו של ארץ ישראל.
המפה המנדטורית היתה מפת תנועת החירות עד מיזוגה הסופי בליכוד. למעשה, כבר בשנות השישים ויתרה תנועת החירות על עבר הירדן המזרחי, ולמעשה – מתוכנית האוטונומיה של בגין עד נאום בר אילן של נתניהו, היא ויתרה גם על ריבונות על כל א"י המערבית. ודווקא על הגולן, שהיה מחוץ למפה שלה, החילה הכנסת בשלטון הליכוד, בהובלת בגין, את ריבונות ישראל. המקום היחיד ממזרח לירדן עליו חלה ריבונותה של מדינת ישראל הוא הגולן; דווקא הגולן, שמחוץ למפה הז'בוטינסקאית, הוא המקום היחיד בארץ בו מומש חזונו – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן."
ז'בוטינסקי לא היה המשורר והמנהיג הציוני הראשון שכתב בערגה על החרמון. קדם לו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור" ("שלום רב שובך ציפורה נחמדת") הוא שיר ערגה וגעגוע לארץ ישראל ולנופיה. הוא מזכיר בשיר את העמק, הגיא, ראש הרים, ציון, עמק השרון וגבעת הלבונה, הלבנון וכן (יש לקרוא בהברה אשכנזית, מלעילית): "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות ? / ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים? / ושלום כל ההרים, הגבעות?"