רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
 
 מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.
במשך כשבועיים היתה פרומה מורתי ומדריכתי היחידה בכל הקשור לדיני יהדות שעל האישה לדעת, אורחות נשים, כשרוּת וכל הנהגת הבית.
בלילות עדיין הייתי חולמת שאני שוכבת חבוקה במיטה עם הרבנית שמואלה, ערומות, וכל אשר אני עושה כדי להיטיב עימה ולשעת חן בעיניה – אינו מתקבל על דעתה והיא מגמדת אותי ואני חופנת בידיי את שדיה הצחורים, שכבר הניקו חצי תריסר, ומתחננת אליה שתרשה גם לי לעלות בהר, כי פטמותיה מוצקות ומגורות מאוד, והיא אומרת לי: "לילך, את לא ראוייה לעלות בהר, את הרמוטק, את זונת-חיילים מושחתת, אני אדוניתך ואת השתחווי לי – " והיא דוחפת עמוק את פניי אל בין ירכיה ונאנחת, ונאנחת, "שתינו נירש גיהינום, בגללך," היא אומרת לי, ומיד קופצים עליי מאחורנית עַלִי ועֵלִי, ותוקעים בי כל אחד זוֹבַן שלו במקום אחר, והחילוני פוגש את העמלקי במעיי ושניהם זירמתם עזה – – – ואני רוצה לצעוק, לא! אני פאני! אני מִשְׁתָנַה – – – והם לועגים לי, לא! את מַשְׁתֵנַה – – – ואני מתעוררת לפנות בוקר בהרגשת בחילה עזה, ומקיאה, וצרבת שורפת במעיי כאילו זרים השתוללו בהם כל הלילה –
טלוויזיה לא נמצאה, כמובן, במכון. "אנחנו מוציאות את הביוב מהבית החוצה ולא מבחוץ הביתה," הסבירה לי פרומה. גם עיתונים לא הגיעו, ורק לעיתים, במיטבח, היתה המבשלת פותחת טרנזיסטור ישן לשמוע את החדשות, וגם זאת בחשאי, ובעיקר למען העוזרת שלה, שלה בן המשרת בקישור לצבא-דרום-לבנון, ובכל זאת, על ניסיון הפיצוץ במסגדי הר-הבית שמענו, ואז הבנתי מדוע דאגה הרבנית שמואלה להרחיקני, לטובתי.
מי יודע?
הניתוק מן העולם החיצון, והחיים בחברה שכולה נשים, לא הקלו על תהליך ההשתנות הרוחנית שלי ולא בנקל הגעתי למידת ההשתוות. בעלות-התשובה האחרות נראו לי כבדות-מחשבה או תמהוניות, וחלקן פוסטמות כאלה, שנואשו מעצמן ומצאו ביטחון, גם כלכלי, בחיק המכון. גם יחסן אליי היה מסתייג. אך למן היום הראשון הרגשתי כאילו מבודדים אותי והטיפול בי נקבע לפי מסלול שונה. רוב שיחותיי היו עם פרומה, שהתמסרה להיות מדריכתי האישית – להכינני לייעודי המיוחד שנקבע לי.
היתה מסביבי איזו הרגשה של עדר, ושל רצון להצטיינות, כשהפרס – חתן. וכל אחת ידעה כי מעמדה בשידוך העתיד להיות מוצע לה – נקבע על פי הרושם שהיא עושה, בהתקדמות בלימודים, בהליכותיה ובנעימות אופייה.
בשיחותינו הכינה אותי פרומה לקראת חיי נישואיי והסביר לי כי מה שרופאי-זמננו קובעים, שטבע הנשים לקה ורובן אין להן תשוקה לבעליהן ואין לזה תרופה – אין זה נכון. והאמת – אין זה בגלל ליקויי טבענו, הנשים, אלא לעיתים הנהגת הבעל כלפי אשתו אינה כראוי, והיא הגורמת לה החלשת השתוקקותה. "ומדוע אין האישה מתאווה לתשמיש אם אין התנהגות הבעל כלפיה כראוי? עניין זה אבאר לך בקצרה," שאלה פרומה, גם ענתה, "שונה היא השתוקקות האיש מהשתוקקות האישה. הנאת האיש, בעיקר, היא להיות מִכחול בשפופרת, ובייחוד מתענוג ההזרעה. לא כן השתוקקות האישה, שנובעת בעיקר מהתקרבות הבעל האוהב אותה, לכן היא רוצה לבוא לידי התקרבות לבשרו, מאחר שבעלה אהוב אצלה. אמנם, הזרעתה היא רק חלק מתשוקתה, ואף שפירש רש"י – 'ואל אישך תשוקתך' לעניין תשמיש, אבל, בלי אהבה מתאימה אין לאישה השתוקקות רק להזרעה עצמה, ואדרבה, פאני, אם חס-ושלום מתנהג הבעל כלפיה שלא כראוי – היא סולדת מן התשמיש – "
אך מחשבותיי נדדו מדי פעם למחוזות אחרים. לילה אחד, בשתיים אחר חצות, התגנבנו, ברשות, שש חניכות יחד עם פרומה המדריכה, במונית שהצטרפה לטור של מוניות שחנה לפני הישיבה של חסידי מישהו, שכחתי את שמו. מתוך הישיבה שמענו קולות ריקודים, קפיצות ומחיאות כפיים של בעלי-התשובה – תיקון חצות. ואז נפלטה החוצה שפעת האברכים הלבושים שחורים ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, יחד עם מוריהם, וגדשו מונית אחר מונית ואלה עזבו את המקום בכיוון נבי-סמואל, ואנחנו אחריהם.
ראינו אותם מתפזרים שם בשדות, כל אחד לנפשו, ומדברים עם הקב"ה, ועד מהרה נשמעו ברחבי השדה זעקותיהם ובכיים של האברכים, ושוב ריקודים וקפיצות עד אובדן-חושים, זו היתה מין אקסטזה והם שרו בארמית וחזרו שוב ושוב על פסוקים מוזרים מהם אני זוכרת רק:
 
"חושך הוא אשא אוכמה תקיף בגוון
הֵי, הֵי –
אשא סומקא תקיף בחיזו
הי, הי –
אשא ירוקא תקיף בציור
הי, הי
אשא חיוורא גוון דכליל כולא
הי, הי –
חושך תקיף דכל אשין ודא אתקיף לתוהו
הי, הי –
חושך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו –
הי, הי – "
 
[הערת המלביה"ד: תרגום הקטע, שמבוסס על פסוקי ספר הזוהר הקדוש, הוא כך: "חושך הוא אש שחורה, חזקה בגוון, / הֵי, הי – / אש, אדומה חזקה במראה, / הי, הי – / אש ירוקה, חזקה בציור, / הי, הי – / אש לבנה, גוון הכולל הכול, / הי, הי – / חושך הוא האש החזקה בכל אש, וזו המחזיקה בתוהו, / הי, הי – / חושך הוא אש, ואין הוא אש חשוכה אלא כשהוא מחזיק בתוהו, / הי, הי – " (זוהר, ח"א ט"ז ע"א).
 
החזיון הלילי הסתיים רק לפנות-בוקר, ושוב התקבצו בעלי-התשובה, רועדים, במוניות שהובילו אותם חזרה, כך נאמר לנו – לטבול במקווה או לרחוץ במעיין, ולהתפלל בחמש בבוקר תפילת שחרית כללית.
אנחנו חזרנו למכון, נרגשות ונסערות, וכל אחת מתפללת בליבה שתזכה בבוא היום ובעזרת השם להיות עז לאחד מן התיישים הללו, המפזז מדי לילה בשדות, "הי, הי – " ופיאותיו מתנפנפות כסערה בשעת ההתייחדות הקדושה וההתבוננות בעליונים.
אך מחשבותיי נדדו מדי פעם גם למחוזות אחרים. תיארתי לעצמי שאימי הופכת הרים וגבעות בחיפושיה אחריי, ואולם לא עלה על דעתי כלל לעזוב את המכון. לא היתה לי שום כוונה לחזור לריקנות החיים הרקובים של הציונים בתל-אביב ולהיות שפופרת למִכחולם של חילונים שטופים בתאוותיהם, המאבדים יום-יום ושעה-שעה את חלקם בעולם-הבא.
חלומות הלילה, בחילות-הבוקר ושיחות היום – יצרו בי חוסר-שקט שכמוהו עובר ודאי על כל מי שנגמל מהתמכרותו לסמים. אם חשבתי כי ההחלטה להצטרף אל ישיבת אור-בלבנה היא הקשה ביותר בחיי, הנה נתברר לי עתה כי המעבר אל מכון אש-שחורה הוא הצעד המכריע, הוא האושר האמיתי שבלהיות יהודי, שהוא כבר לא החיפוש אחר האמת אלא האמת עצמה. כי רק אצל החילונים והציונים רפי-השכל יש חיפוש ולבטים, אצלנו – בעזרת השם, הכול שריר וקיים.
אבל היה לי קשה. קשה מאוד. בלילות הייתי משפשפת את צ'יפצ'ימון הבובי המסכן שלי ומלטפת ונאנחת בחשאי, רטובה כולי וחשה שאני נקברת עם הזיותיי ומאחורי קירות-חדרי העבים, מוכנה לצאת לרחוב ולהפקיר גופי לכל עובר ושב או להוציא ממזוודתי את מעטפת השירים של תוגתי המסכן ולרוץ עימה ערומה נוטפת-עסיס במסדרונות או מוטב לקרוע בגדיי מעליי בחדר-האוכל בשעת הארוחה ולצעוק, ולצעוק – "אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת – " ועד ל"רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו."
יסלקו אותי מיד, אבגוד בכל ערכי היהדות ואחזור לחיות כאוות נפשי ולא אחלום עוד על גברים ונשים שמתייחדים איתי בלילות.
האוכל היה תפל. נפשי יצאה למנה של חומוס ירושלמי חם עם שמן-זית, גרגירים וחמוצים. פיתות טריות. וחריף, כמו שאהב אבא שלי, זיכרונו-לברכה, שהיה מפליץ ודאי מעל גגות העיר ושאליו אני מאוד מתגעגעת לפעמים. מוזר כיצד התחלתי מתאווה, יותר מתמיד, ללפת כבושה, אדמדמה-סגלגלה, למלפפון חמוץ, לזיתים כתושים, חריפים, נוצצים בשמן. ולעגבניה או בצלצלים בחומץ.
ויום אחד, לפנות-ערב, חיכיתי לבואה של פרומה והיא לא הגיעה. כנראה נחלתה כי כבר בבוקר לא הרגישה טוב והתאוננה על קור בכפות ידיה ורגליה. זה היה יומיים אחרי ליל-התיישים. שעת הדמדומים המוקדמת, הירושלמית, הילכה עליי סוג של עיצבון טעון חומר-נפץ, מין דפרסיה של אגרסיה, חסרתי את השחייה היומית מדי בוקר, בבריכת תל-אביב, את הנסיעות באופניים ברחובותיה השטוחים של העיר העברית החטאה הזו, הראשונה והנפלאה, ולעיתים בלילה, על גבי, הייתי תוחבת אצבע לפוסיק ומניעה את ירכיי באוויר בתנועות של רכיבת-אופניים –
קמתי, נשקתי למזוזה ויצאתי, בשמלה אפורה, עם כתפות ושנצים שחורים, בשרוולים ארוכים, גרביים גבוהות, בהירות, ונעליים מגושמות, כל אלה קיבלתי במכון אש-שחורה, ועל כל אלה, ברשות – הפרווה שלי, שלא נפרדתי ממנה, ורגליי הוליכו אותי כמו מאליהן אל מסעדה מזרחית קטנה ברחוב יפו, ליד הפנייה למגרש הרוסים. נכנסתי פנימה, מתעלמת מן המבטים שהוחלפו בחללה הצר למראה תלבושתי המיוחדת, וכיליתי בתאווה משונה שתי מנות חומוס עם גרגירים ופול ושמן-זית ולימון ומלפפונים חמוצים ופיתות חמות, ואמרתי לעצמי שאינני עוברת על שום איסור שבתורה כי על קיר המסעדה היתה תעודת-כשרות של הרבנות, והתפריט היה בשרי בלבד, אלא שאני הסתפקתי בחומוס וקינחתי במרק שעועית חם וסמיך עם עוד מנה של חמוצים.
יצאתי לחזור למכון, ולא הספקתי לעשות צעדים רבים, והנה עוצרת לידי מכונית פרטית מבהיקה בלובנה ובחידושה, ומישהו קורא לי מבפנים בשמי:
"לילך! שכך יהיה לי טוב, זו את, לילך?"
במלרע.
התעלמתי. אני פאני. אך הקול לא הירפה ממני, והמכונית עקבה אחריי בתנועה איטית. את הקול זיהיתי מיד. מה הקושי? הלא הוא מנסר לעיתים קרובות ברדיו ובטלוויזיה. פעם היה מרגיז אותו, היום כבר לא, כי אינני שומעת אותו וגם לא איכפת לי מה הוא אומר. כל הציונים הם אותו דבר.
ח"כ גדעון וגינור!
"לילך, עצרי רגע!"
המשכתי, אף הרחבתי צעד ככל שיכולתי, אך הוא לא הירפה ממני. ראיתי שנפלתי בפח של החילונים שהיכרתי פעם, ואני מוכרחה להיפטר ממנו, ולכן אמרתי לו, מבלי להביט לעברו :
"תחכה לי בסימטה הבאה, בפינה – "
"לילך – "
"כאילו אתה לא מכיר אותי – "
והמשכתי ללכת לתומי, כאילו אני לא מכירה אותו, עד שהגעתי למכוניתו ומיד נפתחה הדלת לצידו וחמקתי פנימה. שקעתי במושב הרך, העשוי כריות עור מלאכותי, ובזכות השמשות הכהות יכולתי לקוות שאין איש מבחוץ רואה אותי ומזהה את פניי.
"סוף-סוף מצאנו אותך, לילך – " אמר וניסה להניח כפו על ידי אך אני משכתי אותה ממנו. "איך השתנית?"
"מה אתה רוצה ממני?"
"אימא שלך משתגעת! – "
"תגיד לה שלא תדאג. כשיגיע הזמן למכור את הדירה, אני אתקשר איתה – "
"את לא קוראת עיתונים? וירשובסקי ואלוני הגישו שאילתות על ההיעלמות שלך, ותקפו את שר-הפנים-והמשטרה – "
"אתה רואה, בעזרת השם ניצלת מהתנקשות – "
"לילך, אל תשני את הנושא – "
"מה אתם רוצים ממני?"
ואז בדיוק ציפצף לו מכשיר-הקשר במכונית ונשמע קול טלפנית צרוד, "רמי קדומי מבקש שתתקשר אליו בדחיפות – "
כן, כבר מכניסתי למכוניתו נראה לי גדעון מוטרד וקצר-רוח במקצת. הבחנתי זאת על פי הרטט הקל בנחיריו.
"שותף שלי במשרד, לא חשוב – " הסביר לי מבלי ששאלתי, והתעלם מן הקריאה.
שתקתי. במכונית הטרייה עמד ריח של תפנוקים ועושר.
"תראי, לילך – "
שוב נשמע האות במכשיר-הקשר, "פנינה מבקשת מכל חברי הסיעה להגיע במהירות לאולם-המליאה. חבר-הכנסת וגינור מתבקש להגיע מיד למישכן, חבר-הכנסת וגינור – "
גדעון סגר את המכשיר. אותות-מאבק ניכרו על פניו.
"תשמעי," אמר לי, "את מוכנה לנסוע איתי לכיוון הכנסת? מתקיימת בעוד כרבע שעה הצבעה חשובה ואני בדיוק מיהרתי לשם, כשפגשתי אותך – "
"הכנסת שלך לא מעניינת אותי. אני מוכנה לרדת – " והתכוונתי לפתוח את דלת המכונית.
"לא! אל תצאי – " אמר, סוגר את המכשיר שהחל מצפצף שוב וקורא לו, מטעם פנינה, לכנסת. "אני אחזיר אותך. איפה את נמצאת? תבטיחי לי שניפגש שוב, ונדבר – "
"אני במכון לבעלות-תשובה אש-שחורה, זה לא סוד. גם אימא שלי יודעת אבל מפחדת לבוא, כי היא ברוגז איתי. ואיתך לא איפגש עוד, כי בקרוב מאוד אהיה אישה נשואה – "
"עם מי?"
"אל תדאג. ימצאו לי."
"לילך," אמר, "אני מדבר איתך ונדמה לי שזו לא את בכלל – "
"מחמאה גדולה מזו לא יכולת לתת לי," עניתי.
"טוב, מכוערת את לא, גם בלבוש הזה."
"תודה."
הוא התפתל על מושבו בחוסר-מנוחה. נחיריו רטטו. הרגשתי שההצבעה הקרובה בכנסת מעיקה עליו, ואולי זו החרמנות הרגילה שלו? בטני היתה כבדה משתי מנות החומוס ומרק השעועית וכל החמוצים שזללתי. הרגשתי צורך לשהק, והתאפקתי. גדעון הפעיל את המערכת הסטראופונית וחלל המכונית החשוך-למחצה נתמלא צלילים עמוקים של הקונצ'רטו השני לפסנתר ולתזמורת של בראהמס, שהחזירו אותי לאחור אל חיי בתל-אביב, ולסנופי זיכרונו-לברכה שהיה שוקד על חינוכי המוסיקאלי.
"את יודעת, לילך, אף פעם לא עשיתי זאת – "
"להחסיר הצבעה – "
"לא," עיניו הצטמצמו, חומדות אותי כאילו הייתי ממתק או ציד משובח. "אני מתכוון, עם דתייה – "
שתקתי. אולי המוסיקה הנפלאה של הגויים ריככה אותי? הזכירה לי את מוצאי האשכנזי, החילוני, ושהייתי אוכלת קותלי-חזיר עם חמאה מרוחה על לחם שחור, ומלפפונים קטנים בחומץ, טריים מקופסת-שימורים שזה עתה נפתחה? – עם דתייה! כאילו הייתי כושית או אסקימוסית!
"אתה לא השתנית," אמרתי לו, מתגברת כלביאה להישיר אליו מבט – כנגד עולמו החילוני, הפסול והבזוי בעיניי למרות המוסיקה, אך הוא הבין זאת אחרת.
"ואת – " ידו היתה מונחת עתה על פרוותי, על ירכי, ואני לא זזתי.
"ומה יהיה על ההצבעה בכנסת?"
יכולתי לראות את אותו המאבק עם עצמו על פניו – למרות האור המועט – ברטט שחלף בנחיריו מדי פעם, בנחישות שבה הניע את המכונית, אך מיד עצר, ורק החליק אותה ממורד הסימטה למגרש-חנייה גדול והסיע אותנו לפינה מרוחקת, כמעט חצר, חשוכה.
הקונצ'רטו נסתיים, ועתה דיטריך פישר-דיסקאו החל שר שירים של מאהלר; קולו הנהדר של הגוי הזכיר לי גם הוא את חיי בתל-אביב. התגעגעתי. מה אני עושה כאן, בבגדים האלה? ילדה גדולה, שמחפשת אהבה. גדעון לקחת אותי בזרועותיו ואני לא התנגדתי כמו אז, על שולחנו של היו"ר. הכסאות שקעו לאחור ברחש קל, חשמלי, ונוצרה מיטה זוגית. מבעד לשמשות הכהות נשתקפו אורות העיר מן החוץ, אך אותנו לא היה אפשר לראות. הנחתי לגדעון לחטט בידיו מתחת לשמלתי, על מכמני גופי. בייחוד היה להוט לגלות, בחשכת המכונית, את ציצאלאך הלבנים שלי, שאגב, תפחו במקצת בימים האחרונים, ופטמותיהם התעבו מאוד ובוקר אחד אף הטיפו טיפות אחדות של נוזל שקוף, לבנבן. חיבקתי אותו וליטפתי אותו. הוא מצץ. צר היה לי שאיני מטופחת ומבושמת כפי שהייתי תמיד. פחדתי שריח רע עולה מגופי. אך הדבר לא הפריע לו, כנראה.
"נעשית כל כך אימהית – " לחש לי, כבר בשכבו עליי.
"ככה זה אצלנו, הדתיות," עניתי לו, משתדלת בכל כוחי להרים ולפתל ירכיי כנגדו כדי להגיע לאביונה יחד עימו ולשבוע אותו כמו ששבעה קודם קיבתי, כדי שאוכל לישון סוף-סוף בשקט כמה לילות, אך הוא סיים מהר בהתרגשות, והותיר אותי על פרוותי ככלי רך וריק, ורטובה מאוד.
"את כועסת?"
שתקתי.
"אם לא הייתי צריך למהר להצבעה, בכנסת – "
שתקתי.
"את מבינה, מדברים עליי כבר בתור שר, בעתיד – זו הצבעה חשובה מאוד."
"ידעתי שאתה לא זיין גדול, אבל בשביל שפיכה מוקדמת כזו גם לקלקל לך את הקאריירה – גדעון, איפה השכל שלך?"
 הוא נדהם וגם נעלב, כנראה. אך במקום לזרוק אותי ולטוס במכונית לכנסת, התוצאה היתה שהמשיך לחטט בגופי, ממש הפשיט אותי הפעם, גם הפרווה, ואת מכנסיו ותחתוניו שילשל מטה. אמנם, נותרנו בנעלינו כל הזמן. הוא פשק את רגליי והרים את ירכיי עד שכמעט דרכתי (בנעליים המגושמות, הדתיות, שקיבלתי במכון) על התקרה המרופדת עור מלאכותי רך, בהיר. "לילך, אל תקרעי לי את הריפוד למעלה – " לחש באוזני, "תיזהרי!" – וחדר בבת-אחת אל המקום שאביו פיספס, תוקע במישנה-מרץ ובקול טפיחה לחה, והפעם הרגשתי היטב את צ'ופצ'יק, שהכאיב לפותצ'יק אולי מפני שכבר לא הייתי מגורה כל כך, והיה נדמה לי שהוא משתרבב בין שתי מנות החומוס שאכלתי וגם בוחש את מרק השעועית שבבטני, העומדת להתפוצץ –
אך הוא התגבר כארי להחזיק מעמד בקירבי, כנראה התחזק מאוד מניסיון ההתנקשות בו, ולא היפרה, סליחה, הירפה ממני כרבע שעה, עד שהפשיר אותי לגמרי וגם סחט ממני קריאות-חמדה נרגשות, מוזרות, שלא השמעתי כמותן מימיי, "תכניס עוד! – אני רוצה עוד, תכניס עוד – רק את הנעליים תשאיר בחוץ – "
כך שכבנו שעה ארוכה יחד, מותשים. יכולתי לשמוע את ליבו פועם כמטורף וחששתי שהתאמץ יותר מדי, וחס ושלום יקרה לי שוב מה שקרה לי עם יורק עמידרור זיכרונו לברכה, שנעשה ז"ל בתוכי –
"אני אוהב אותך לילך, יכולנו – "
"אני מודה לך מאוד, גדעון, שהייתי נחמד אליי, ועודדת אותי, ועכשיו בבקשה תחזיר אותי למכון, כי אני לעולם לא אחזור לחיים שלכם – "
"לילך – "
"לידיעתך ששיניתי את שמי. לילך אינה קיימת עוד. אני – פאני."
"פאני?" לא הסתיר את צחוקו.
"כן." בינתיים התלבשתי וגם הוא סידר את בגדיו. הייתי מלאה בזרעו וגם השיהוקים לחצו לצאת, פן איחנק. התנגבתי בממחטות-הנייר שלו, וביקשתי לצאת לרגעים אחדים מן המכונית, להתאוורר.
"את יודעת שאתם יותר גרועים מהנוצרים?"
"על מה אתה מדבר בכלל?"
"אצלם, כשמישהו חוזר בתשובה או מקדיש עצמו להיות כומר או נזירה, הם הולכים לשרת את הציבור, את האנושות – ואתם, חיים על חשבון הציבור, מסתגרים. מנקים במברשות את החמץ מבין דפי הספרים לפני פסח! פעם יהודי הגון לא היה מתעסק בשטויות כאלה, לא היא לו זמן לזה כי היה צריך לדאוג לפרנסתו!"
"אתה באמת האדם המתאים ביותר להטיף לנו מוסר, גדעון! – ובייחוד אחרי שסידרתם לכם בכנסת פנסיה-מוגדלת לכל החיים, אז אתה אל תבוא להגיד לי מי חי על חשבון המדינה ומי משרת אֶת! אנחנו – משרתים את הקדוש-ברוך-הוא! שמעת פעם שלכמרים או לנזירות יש משפחות מרובות-ילדים כמו שלנו?"
"לילך," אמר לי, "תבטיחי לי שנמשיך להיפגש!"
"בשום אופן לא. אמרתי לך, בקרוב אני נישאת לאיש!"
"מטורפת!"
ראיתי שהוא נלחם ביצרו להשאירני כאן ולברוח במכוניתו לכנסת. מטורפת היתה רוני אשתו, חשבתי לעצמי, וילדים לא נולדו להם, ואמרתי – "בעזרת השם לא יאונה לי כל רע."
"השם מרשה לך להזדיין עם גברים במכוניות?" אמר ברוע-לב. "אולי את רוצה גם שאשלם לך?"
"אל תתנהג כמו טיפש, גדעון. תהיה גבר. השם לא רצה שאהיה מורעבת, לכן זימן לי אותך כשם שהטריפני לחם חוקו לפני שעתיים – "
"על מה את מדברת?"
"על שתי מנות חומוס ומרק שעועית, ועכשיו, אם לא תחזיר אותי מיד למכון, אני לא יודעת מה יקרה לי – "
"בגללך, מי יודע מה קרה בגללך – " חרק שיניים, "יאללה, תפסיקי לעשות גְּרֵפְּצִים כל הזמן, והיכנסי – "
קפצתי ונכנסתי למכוניתו והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא.
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא