"והיום איננו כלה"
עם עובד, 2005 (1980), מרוסית – דינה מרקין ואמציה פורת, 398 עמ'
בשל טרדות שונות, שאין זה המקום לפרטן, התאחרתי מעט עם רשימתי על עיצוב הנשים בספרו של צ'ינגיס אייטמטוב, ואולי אשמה בכך גם העובדה שהספר שלו, אשר זכה לשבחי הביקורת וקהל הקוראים, לא הצליח לכבוש את ליבי, וזאת ממספר סיבות:
עיקר העלילה בנוי בהרצאה ריאליסטית – מסע הלווייתו וקבורתו של קזנגפ, פועל קזחי מצומת רכבות שכוחת-אל בשם בוראנלי-בוראני, אשר בערבת סארוזק. תיאור המסע משובץ בזיכרונות מימי הזוועות של שלטון סטלין, כאשר בני אדם נאסרו, נחקרו עונו ונשפטו למוות, או לשנים ארוכות בכלא בעוון עוינות, כביכול, למשטר. אילו הסתפק אייטמטוב בכך – הרומן היה יכול להיות משביע רצון, הגם שבהכרח הייתי משווה אותו לרומנים של סולז'ניצין, העוסקים באותו הנושא, אך עדיפים עליו לאין שיעור; אבל אייטמטוב לא הסתפק בכך, והוא החליט לגדוש ברומן הזה מן הגורן ומן היקב, עד כי פָגם באורח חסר תקנה באחדות היצירה.
בתוך העלילה הריאליסטית, כאמור, משובצים קטעים של מדע בדיוני על שני בסיסי טילים בערבת סארוזק שבברית המועצות, ובנבאדה שבארצות הברית, אשר שלחו ספינת חלל לבדוק אפשרות של תרבויות אחרות בקוסמוס. האסטרונאוטים אמנם מוצאים תרבות כזאת בכוכב בשם "בת היערה", אך על פני כדור הארץ מחליטות המעצמות להתנער מהאסטרונאוטים ומיצורי המרחקים ולהקיף את כדור הארץ בחישוק של טילים אשר ימנעו כל קשר עם התרבות הזרה ההיא (עמ' 25-23, 101-92, 115-114, 128, 149-148,190-187, 395-384, 396). כל הפנטסמגוריה הזאת אמורה איכשהו להתקשר לעלילה הריאליסטית, וצריך מאמץ רב כדי להסכים בנדון עם המחבר.
אבל בכך לא סגי: הספר משובץ באגדות ארוכות (ודי מייגעות!) מההווי הקזחי (אייטמטוב עצמו הוא קירגיזי), כגון סיפורה של ניימאן-אנה, שבנה נשבה בידי שבט הז'ואז'ואנים האכזריים, אשר בעינויים אכזריים הם הופכים את שבוייהם ל"מאנקרוטים", לרובוטים צייתניים ששוכחים את מוצאם ועברם. ניימאן-אנה הגיבורה מבקשת לחטוף את בנה מידי שוביו, אך הוא איננו מכיר אותה, ויורה בה חץ המביא עליה את סופה (עמ' 127-117, 138-129,155-154, 180, 216, 382, 397); כגון האגדה על צ'ינגיס חאן, שניבאו לו כי ענן לבן יסמן את הצלחתו בכיבוש העולם. ברגע שהענן יסור מעליו – יחדל לנצח. הענן סר מעליו כאשר דן למוות שני אוהבים – שר המאה ארדנה ואהובתו דוגולאנג, אשר הביאו ילד לעולם בניגוד לצו המפורש של צ'ינגיס חאן (עמ' 264-216); כגון סיפורו של הזמר-המשורר רימאלי אגא, אשר בגיל 60 התאהב במעריצה שלו - זמרת-משוררת צעירה בת 19 בשם בגימאי, ואשר נענש קשות על כך בידי אחיו עבדילחאן (עמ' 322-321, 352-339, 373).
יש אמנם קשר בין האגדות לבין הסיפור הריאלי, ולא ארחיב כאן את הדיבור על כך, אבל יריעת האגדה היא כל כך רחבה, עד כי הקורא שוכח את השלד המרכזי של העלילה.
על האגדות הנ"ל נוספה גם מערכת סמלים הלקוחה מעולם החי ("משלי שועלים"?), כגון סיפור השועלה המייחלת לשיירי אוכל על המסילה (עמ' 9-7, 20, 45, 86), סיפור הגמל הקדמוני (עמ' 92) וסיפור הדיה המרחפת מעל שיירת ההלוויה ו"מביעה את דעתה" על מה שהיא רואה ממרומים (עמ' 274, 381-380, 386-385).
במערכת הסמלים הזו ימצא הקורא גם פזמון החוזר ברומן עשרות פעמים, באותן מילים ממש, מתאר את הרכבות העוברות במדבר סארוזק ממזרח למערב, וממערב למזרח (בפעם הראשונה מופיע הפזמון בעמ' 26, והוא חוזר בכל הרומן עד סופו – עמ' 398).
הוסף לכל זה את הפרק הענק שהוסיף המחבר אחרי פירוק ברית המעוצות (עמ' 282-199), פרק היושב על העלילה המרכזית כמו גבנון – והרי לך קונגלומרט ספרותי שיאה לטירון בעולם הכתיבה.
אך ענייני ברשימה זו איננו בטיבה הספרותי של היצירה, אלא בדמויות הנשים המופיעות בה. כאמור לעיל, יש ביצירה רובד ריאלי ורובד אגדי.
נתחיל ברוב הריאלי, בו מסופר בהרחבה על שתי נשים:
אוקובאלה, אשת ידיגיי, איש המנהיג את שיירת ההלוויה של ידידו הקשיש קזנגפ. ב"הווה" היא אישה זקנה וחסרת שיניים, אך חכמה מאוד המבינה דבר מתוך דבר. בצעירותה התאהבה בידיגיי, הדייג, למרות אזהרותיהם של בני משפחתה, כי דייג מייסר את זוגתו בדאגות ובהמתנות מייאשות על החוף. ידיגיי מוקיר אותה על אהבתה, והוא יוצא אל הים הקפוא להשיג לה את חדקן הזהב, עליו היא חלמה בהריונה. ידיגיי חוזר ממלחמת העולם השנייה פגוע גוף ונפש, ואוקובאלה עובדת עבודת פרך עבור שניהם, עד שהוא מצליח להתאושש ולחזור לכוחותיו (עמ' 65, 312-306, 365-364).
האישה השנייה ברובד הריאלי היא זאריפה, אשת אבוטאליפ. אחֶיה מזהירים אותה שלא תינשא לו כי היה שבוי מלחמה אצל הגרמנים, ולפי האתוס הסובייטי, היה עליו להתאבד, ולא ליפול בשבי. שבויים נשפטו על בגידה, והוצאו להורג. עם אבוטאפליפ הקלו כי הוא עם מיספר חברים, הצליח להתגבר על הזקיפים, לברוח ממחנה השבויים בבוואריה ולהצטרף לפרטיזנים היוגוסלבים. אלא שיוגוסלביה, וטיטו בראשה, הפכו עם השנים לאויביו של סטלין, ועל כן, אבוטאליפ, שהיה מורה לגיאוגרפיה, נאלץ להתפטר מעבודתו מיספר פעמים, עד שנאלץ לעבוד יחד עם רעייתו בעבודות שחורות. הוא מגיע בסופו של דבר לצומת שכוחת האל בוראנלי-בוראני, בה מתגוררות משפחותיהם של קזנגפ וידיגיי, אבל גם לשם מגיעה זרועו הארוכה של סטלין, ומאשימים אותו בבגידה משום הזיכרונות שנהג לכתוב בערבים עבור ילדיו לכשיגדלו. רב-סרן, המבקש קידום, מאמין שעל-ידי הפללתו של אבוטאליפ יועלה בדרגה. הוא חוקר אותו באכזריות ומבטיח לו הקלה בעונש (במקום עונש מוות – עבודת פרך לשנים ארוכות!) אם יסכים להפליל את חבריו שהיו עימו אצל הפרטיזנים היוגוסלבים.
אבוטאליפ מבין שלעולם לא יראה שוב את אישתו וילדיו האהובים, והוא שם קץ לחייו, ובלבד שלא ייענה להצעה השטנית של חוקרו. כאן מתגלה חוכמתה וגבורתה של זאריפה אלמנתו (מודיעים לה שהוא מת מאוטם שריר הלב...) – אחֶיה וקרוביה מתנכרים לה, ואינם עונים למכתביה ולמברקיה.
 היא מבינה שהיא יחידה בעולם עם שני ילדים החולים מגעגועים לאביהם. היא מתעשתת ומחליטה לעזוב את בוראנלי-בוראני לאחר שידיגיי מתאהב בה נואשות. היא מצילה את משפחתה ואת משפחתו של ידיגיי מהשפלה ואסון. בסופו של דבר היא זוכה שהמשטר שאחרי סטלין יפרסם ריהביליטציה לאבוטאליפ (עמ' 111, 192, 305-282, 338-329, 370).
כאמור, מצוי בספר גם הרובד האגדי, וגם שם מצוירות הנשים כגיבורות מופלאות: על סיפורה של ניימאן-אנה, אשר קוננה על בנה וחיפשה אותו באפסי ארץ, כבר סיפרתי לעיל. אזכיר כאן עוד שלוש נשים, המופיעות באגדות הנ"ל, הלא הן דוגולאנג, אלטין ובגימאי.
דוגולאנג, היולדת בן לשר המאה, ארדנה, בניגוד לצו של צ'ינגיס חאן האיום, מוצאת להורג, וכשחוקרים אותה מי האב, היא מוכנה לרמוס את כבודה ולומר ששכבה עם סתם איש מן השוק, כדי לא להסגיר את אהוב ליבה, אלא שארדנה האציל והאוהב מודה קובל-עם ב"אשמתו", כורע ברך מול אהובתו הנפלאה, ושניהם מוצאים להורג בתלייה על דבשות גמל. אלטין השפחה הנאמנה שלהם, שומרת סוד, ובסופו של דבר, נשארת בודדה בערבה עם התינוק. בשל נאמנותה שאינה יודעת גבול – נעשה לה נס, ושדיה הזקנים הניבו חלב לתינוק היתום.
ואחרונה – בגימאי, נערה בת 19, משוררת וזמרת, מעריצה את רימאלי אגא בן ה-60, ורוצה להקדיש את חייה לו, אותו ואת שירתו היא אוהבת ממעמקי הנפש. אם נזכור שמדובר בחברה קזחית מוסלמית – הרי שווידוי אהבה כזה של בגימאי בפני קהל גדול שנאסף למשתה חתונה – הוא בבחינת מעשה טירוף, שבהחלט מרטיט את הלב.
הספר איננו "כוס התה" שלי, אבל עיצוב דמויות הנשים נעשה בהערכה ובאהבה גדולה, וחשבתי שמן הדין להזכיר זאת בחודש האישה הבינלאומי, הגם שקצת איחרתי.