פרשת "הפרי האסור"
28.7.76. תל-אביב, א' באב תשל"ו, יום רביעי. פרשת הציפייה הארוכה וההשפלות במגעיי עם הוצאת "עם עובד" בקשר להוצאת קובץ סיפוריי "הפרי האסור" באה היום בצהריים לסיום הולם עם שיחתו הטלפונית של אברהם יבין אשר הודיע לי כי הקובץ אינו ראוי להידפס בסידרה. הוא עשה זאת בכל מיני התחמקויות – האם אין לי סיפורים אחרים? אין להם כל דיעה קדומה כלפיי וישמחו לקבל ממני קובץ אחר. אך קובץ זה דומה יותר ל"כל כתבי" מבחינת תוכנו (לא היקפו, שהוא סביר) ואינו מתאים להיות קובץ סיפורים.
מה היה עליי לומר לו? השתדלתי לא להתפרץ ולא להעליב. אמרתי שאני סבור שהוא שוגה במאה אחוז, וכי את סיפוריי ישפטו הקוראים, והמבקרים, ולא אקבל את דעתו. על כך העמיד פני נעלב כאילו אני סבור שכל תפקידו של עורך הוא רק להוריד לדפוס את מה שנותנים לו. ביקשתי ממנו להחזיר לי את כתב-היד.
הייתי המום. כאילו הטילו אבן בראשי. כך למשוך אותי שנתיים ולבסוף אין ספרי ראוי אפילו להיות מובא בפני הוועדה של קרן תל אביב לספרות, אשר אמורה לאשר כל שלושה ספרים נוספים בסידרה? הרי לשם תשובה שלילית זו (לדברי יבין קרא עתה "פעם שנייה" את ספרי) – לא היה צריך להשהות אותי שנתיים! ובכלל – הרי זו יריקה בפרצופי. אם קובץ סיפורים זה אינו ראוי להופיע בספר – אזיי אני אינני סופר. ואפשרות שלישית אין. אלה הם סיפורים שנכתבו ופורסמו ברובם במשך ארבע-עשרה שנה, ובמשך ארבע השנים האחרונות ערכתי וניפיתי ושבתי וערכתי אותם עד אשר בניתי את הקובץ [הכוונה – קובץ הסיפורים] במתכונתו הנוכחית.
כתבתי מכתב למר מתתיהו קליר, מנהל קרן ת"א לספרות, וביקשתי להביא את העניין לידיעת חברי הוועדה של הקרן לספרות. אני לא מניח שיהיו לכך תוצאת חיוביות. הקובץ ימשיך לשכון במגירותיי, כשאר כתביי. אני לא אשנה את סגנון כתיבתי ולא אעשה פשרות. אם תימצא אי פעם [אפשרות] להדפיס את הקובץ כמו שהוא – טוב. ואם לא – מוטב שייגנז. ואפילו אדע שיודפס בעוד שנים רבות ואולי רק לאחר מותי. וכך גם לגבי כל שאר כתביי. מוטב יהיו גנוזים שנים רבות – ולא אדפיס אותם במסורס, וגם לא על חשבוני.
המדיניות שלי מזה כמה שנים היא להשתדל להדפיס את רוב יצירותיי – סיפורים, שירים, סיפורי ילדים וקטעי רומאן גמורים – בכל במה אפשרית. אם יקרה משהו, אפילו נאמר, מלחמה, או שריפה – יש סיכוי רב יותר להשתמרות סיפור שכבר הודפס פעם מאשר לכתב-היד. ומי שיאסוף פעם את "כל כתבֵי" יוכל למצוא אינדקס מפורט ב"גנזים", אף כי במקרים רבים אין ליבי שלם עם הנוסח המודפס של סיפוריי, הן משום עריכתם והן מפני שגיאות דפוס והשמטות שנפלו בהם.
אני משתדל להמשיך לשמור על שפיות הדעת שלי כמבקר [ספרותי, בעיתונים] כאשר אני רואה כה הרבה ספרים חסרי ערך ויומרניים מודפסים בהוצאות ה"מכובדות" בעוד בפניי חסומות כל הדלתות כאילו הייתי סופר מתחיל ועלום שם. האמת היא שאבא ז"ל צפה כך את גורלי. הוא אמר פעם, זה היה על "המחצבה" – שבשביל ספרות מסחרית זה טוב או ספרותי מדי, ובשביל ספרות גדולה – זה חלש או "מסחרי" מדי. אולי אינני מדייק במילים אך זו היתה הכוונה.
ובאמת – עִם ספר כגון "הפרי האסור" אין לי מה לעשות לא אצל ההוצאות המסחריות ולא אצל המכובדות-כביכול. לראשונות הוא ספרותי וכבד מדי, לאחרונות הוא ריאליסטי, אירוטי, אישי ונועז מדי. וכלל לא דומה לשום אופנה השלטת כיום, וגם לא איזו בונבוניירה אלגורית גדושת סמלים וערפל ועברית מסוגננת עם מילים ומשפטים יפים.
מילא. אני רגיל להילחם. להתאכזב. והוצאת כל ספר עולה לי במאמצים קשים. ואחר-כך אכזבה. אין הד. אין השפעה. כך היה עם "לא לגיבורים המלחמה" וכך גם עם הראיונות באנגלית. ["אין שאננים בציון"].
אני יודע כי גם כאשר יופיע "הפרי האסור" הוא לא יזכה בשבחים. יש בו הרבה סיפורים מרגיזים מפני שהם מספרים על נושאים שהם כאילו "לא נאים", גסים, פשטנים וכולי. אך זוהי כתיבתי, זו טביעת אצבעותיי. פעמים רבות חידדתי כל שורה בכל סיפור כדי שתשביע את רצוני. אני מאמין שזה ספר בעל ערך. אינני סופר גדול. אני כותב על דברים הקרובים לי ומעסיקים אותי ואינני מנסה לחבוק עולם בכתיבתי. אך כל מילה בסיפורי אמיתית, ואף לרגע אחד לא נפתיתי בכל שנותיי לכתוב סגנון כאשר לא היה בו תוכן חדש, כפי שעושים כה רבים מן הסופרים המכובדים והמקובלים בארץ.
אני מקווה כי אאריך ימים לראות בסופם של כל אלה אשר בשם הצנזורה של "טעמם הטוב" מנעו ממני את האפשרות החיונית לסופר לראות את ספריו מודפסים וניתנים בידי קהל קוראים. והרי אני אינני כלל סופר חדשן או מרדן. אני כותב בצורה שמרנית למדי, ריאליסטית, עם גלישות פה ושם לקטעי דוקומנטאציה, לנטוראליזם ולעיתים לסוג מסויים של סוריאליזם המתבטא בעיקר בחלומות המופיעים בתוך סיפוריי הריאליסטיים. ולרוב אלה חלומות אמיתיים שלי, שעברו סיגנוּן.
[בסופו של דבר הקובץ "הפרי האסור" יצא די מהר, בשנת 1977, בהוצאת "אחיאסף". אני היכרתי אישית את שכנא אחיאסף, מוותיקי המו"לים בארץ. לטובתי גם עמד מפעל קניית אלף עותקים מספר מקורי לספריות הציבוריות, לפי ספרים שנבחרו. ברבות השנים התנוון המפעל אבל אז קנו ממש אלף עותקים, ושכנא אחיאסף אמר שהוא בהחלט רוצה ליהנות מהמפעל הזה. וכך היה. הספר אמנם לא זכה לחשיבות של סדרת הסיפורים של "עם עובד" שבה  יצאו ספריהם של יצחק בן נר ודליה רביקוביץ, וגם לא זכה לתפוצה גדולה בחנויות, אבל הוא נמצא בספריות בכל רחבי הארץ. הוא אזל לגמרי לפני שנים רבות ואין שום סיכוי שיידפס אי פעם מחדש].