דנטה אליגירי היה מעריץ גדול של התרבות הקלאסית היוונית והרומית, עד כדי כך שבַּ"קומדיה האלוהית", היצירה עימה הוא הכי מזוהה, הוא מעניק מעמד של מדריכים ומלווים בעולם הנשמות למשוררים ורגיליוס וסטציוס; קאטו (שהתאבד – חטא חמור בעיני נוצרי!) קיבל תפקיד של שוער הפורגטוריום; פיזיסטרטוס האתונאי וטראיאנוס קיסר רומי נחשבים בעיניו לצדיקים; טיטוס נחשב לשליח האל שהעניש את היהודים על חטא רצח האל (כן, גם דנטה אנטישמי, כמו שקספיר, דיקנס, דוסטוייבסקי, טורגנייב ורבים אחרים); ועיקר העיקרים – יופיטר, אבי האלים הרומיים – מקבילו של זאוס הנואף הבלתי נלאה מהמיתולוגיה היוונית – איננו אלא ישוע התלוי על הצלב! אלא שהסינקרטיזם של דנטה הוא חד-כיווני: כל הדמויות הפאגאניות ההיסטוריות והמיתיות נהפכות בשירתו למאמינות נוצריות, או למצער – למועמדות ראויות להתנצר...
כדי להבין עד כמה יבשה הדת הנוצרית את מוחו של משורר ברמתו של דנטה, אשווה בינו לבין אובידיוס, המשורר הקלאסי הרומי, השלישי מבין נבחרי השירה הרומית (השניים האחרים – וירגיליוס והורציוס). תחום ההשוואה המתבקש הוא האהבה, וליתר דיוק, כיצד שני המשוררים האלה עיצבו בשירתם את אהובותיהם.
אהובתו של אובידיוס היא קורינה (בוודאי לא שמה האמיתי), אישה צעירה הנשואה לבעל טיפש, המנסה לגדור את כניסתו של המאהב באמצעות סריסים, עבדים, שוערים. אובידיוס מוצא תמיד פירצה להשתחל פנימה אל מיטתה של קורינה, והוא מתאר בצבעוניות את ההתעלסות עימה. מדי פעם נוהגת קורינה לדחות אותו, בעיקר כאשר ברגעים של איבוד עשתונות הוא נוהג בה באלימות. אובידיוס מתלוצץ על חשבון הבעל הקרנן, שלמעשה, איננו מפסיד דבר אם לאישתו היפה יש מאהבים – ראשית כול, הוא זוכה להמון ידידים צעירים, וחוץ מזה, הוא תמיד ימצא בביתו מתנות רבות שלא קנה מעולם... אגב, לעניין המתנות, אובידיוס מתמרמר על כך שנשים, עימן יש לו שיג ושיח, מוכנות לתנות אהבים רק תמורת אתנן – האם, הוא שואל, גם סוס נותן אתנן לסוסה לפני מעשה האהבה?
ללא ספק, השוואה מעוררת השראה...
כשקורינה "מייבשת" את אובידיוס, הוא מתעלס עם השפחה קיפסיס, ומצדיק את מעשהו ב"ראייה" שהוא מצליח לדלות מהאיליאדה, שם מסופר כי אכילס בכבודו ובעצמו נזקק לשפחה בשעת הדחק... אלא מה? השפחה הטיפשה סיפרה לגבירתה את כל קורותיה עימו, וגרמה ל"בְּרוֹךְ" גדול.
מה יקרה אם הבעל המקורנן יתבע את אישתו לדין על ניאוף (מסתבר על פי דבריו אלה של אובידיוס כי הניאוף נחשב ברומי לעבירה פלילית)? אובידיוס רגוע: אל לנואפת לדאוג – היא תמיד יכולה לשחד את השופט בהתעלסות חפוזה!
קורינה נשבעה לאובידיוס שתהיה נאמנה לו לנצח, והנה, הוא רואה כיצד יוצא מדלת ביתה איש עשיר, ממוטט מעייפות לאחר ליל אהבים סוער. אובידיוס העני יודע שלא יוכל להתמודד מול הנוכרי העשיר, שכבש את מיטתה של אהובתו, אך הוא מעדיף להתעלם, כי היא כל כך יפה, שאין בו כוחות נפש להיפרד מעליה. הוא מתחנן בפניה שלא תספר לו את כל עלילותיה עם אותו נוכרי עשיר, אך תחינותיו אינן נענות, והיא זורה מלח על פצעיו בהנאה רבה. וכאן באה שורת המחץ של אובידיוס: המשוררים מספרים לכם, הקוראים, סיפורים על אלים ובני אלים, אך הוא עצמו הגיע למסקנה שאין כלל אלים, ואין ממי לחשוש – הרי קורינה נשבעה בשמותיהם של כל האלים שלא תבגוד בו, והיא בגדה, וכלום לא נגרע ממנה בגלל חטאה! **
הקורא את "אלגיות של אהבה" של אובידיוס חש שמדובר באדם חי הפועל בתוך סביבה חיה. המשורר הוא בשר ודם, על חולשותיו ומעידותיו, וכך גם אהובתו – שניהם ניצבים חיים לנגד עינינו, ואנחנו חווים את חוויותיהם, צוחקים על מבוכותיהם, ובוכים עימם על צרותיהם, מתגעגעים, מתאכזבים, חושקים וכועסים. ההוויה שמתאר אובידיוס היא יצרית, חיה ותוססת, ומעניקה סיפוק מלא לקורא המבקש להציץ אל דלת אמותיו של הזולת, ולהתבשם מפיסת רכילות עסיסית.
 
לעומתו, דנטה, המעריץ הגדול של הקלאסיקה, מתאר עולם שונה לחלוטין. לפי עדותו, הוא פגש את ביאטריצ'ה בחייה רק שתי פעמים: בפעם הראשונה כשהוא היה בן תשע, והיא בת שמונה, כשהתארח עם משפחתו בבית הוריה; ובפעם השנייה, בפגישה אקראית ברחובה של פירנצה, ליד הבאר, כשהוא היה בן שמונה-עשרה, והיא בת שבע-עשרה. היא באה בלוויית שתי חברותיה, וחוץ מברכת שלום לא נאמר בין השניים דבר. דמותה של ביאטריצ'ה בשתי הפגישות הללו השאירה על דנטה רושם אדיר, שליווה אותו לאורך כל ימי חייו. אך כאמור, לא קרה בין השניים דבר, ולא נאמר בין השניים דבר חוץ מברכת שלום.
ביאטריצ'ה נפטרה בגיל עשרים וארבע, ואילו דנטה נשא אישה והוליד ילדים. הוא "פוגש" אותה בעולם האמת, שם היא מופיעה בדמות מלאך המדריך אותו בסבך רקיעי העדן. המפגש הראשון ביניהם מתמצה בתוכחות קשות של ביאטריצ'ה כלפי דנטה, על כך שזנח אותה ובגד בה בחייה ובמותה, ודנטה, במקום למחות ולהכחיש, הוא כורע (כורע על ברכיו ממש!) תחת מעמסת ייסורי המצפון. ככל שהוא מקטין את ערכו בפניה, כך גדלה ומתעצמת דמותה של ביאטריצ'ה. עם העלייה מרקיע לרקיע נעשית דמותה יותר ויותר זוהרת, עד כי אורה מסנוור את עיניו של דנטה. אין בכל "הקומדיה" תיאור פניה וגופה של ביאטריצ'ה, והיא מתוארת רק כמקור של אור וזוהר הבוקעים מעיניה, וכמקור של חוכמה חובקת עולם. כל שאלה שלו על מיבנה העולם העליון נתקלת בחוסר סבלנות מצידה על בורותו, וגם כאשר הוא איננו שואל, מתוך חשש להתבזות – ביאטריצ'ה יודעת מה בליבו, ופותרת לו את חידותיו, בלי שביקש, אבל כמובן, בצירוף מידה הגונה של השפלות. את הכול מקבל דנטה באהבה וביראה, שכן ביאטריצ'ה של "הקומדיה" איננה אהובה – היא מלאך, ואף יותר מזה – אֵלָה!
דנטה הוא תוצר אומלל של דת הרואה במין ובליבידו חטא קדמון, שכל המבקש להיות טהור וזך בעיני האל – חייב להתנזר מאהבת הבשרים. בשלושת חלקי "הקומדיה", הבנויה על בסיס נוצרי מתחסד, נוצר עולם מסורס לחלוטין מכל רסיס של ריאליה, עולם המחולק, על פי גחמות והעדפות חסרות שחר, לחטאים, טהורים ו"טעוני שיפור".
ייתכן שקורא איסטיניס יעקם את האף למקרא תיאור חגיגת היצרים ביצירתו של אובידיוס, אבל בדבר אחד איש לא יוכל להטיל ספק: שם מתוארים בצורה משכנעת אירועים כפי שבאמת יכלו להתארע במציאות. פיקאסו לימד אותנו שהאמנות היא בדייה, אך בעדה ניתן לחוש את האמת. איננו יודעים אם קורינה כזו היתה קיימת, אם עלילותיה אמת – מה שברור הוא כי כל המסופר על-ידי אובידיוס נראה אמין לחלוטין, ואילו כל המסופר על ידי דנטה הוא שקר מתחילתו ועד סופו, עולם מתחסד עד כדי פלצות – קטסטרופה!
 
אסיים רשימה קצרה זו כפי שסיים אריה סתיו את הערותיו ומבואותיו לַ"קומדיה האלוהית" – הוא מצטט קטע הומוריסטי מחורז על דנטה, אשר חיבר יצירה שחסר בה אפילו קורטוב של הומור. הקטע התחבר על-ידי המתרגם האוקראיני של "הקומדיה", הלא הוא לב אוסן:
 
לא חיבק את גופה מעולם,
מעולם לא נישק שפתותיה,
לא ידע את ריחה המיוחם,
לא מולל בידיו את שדיה,
לא הסיר חגורה ממותניה,
לא החליקה רכות לעיניו
הגלימה וגילתה מחמדיה,
לא לחש לה: "אני מאוהב..."
 
רק הביט שוב ושב בעיניה,
מה פלא איפוא כי הגבר
עלה בלהבות רשפיה
ונותר אימפוטנט רפוי אבר. ***
 
* ברשימה זו אני מתבסס על התרגום של אריה סתיו לַ"קומדיה ההאלוהית" של דנטה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007; ועל התרגום של יוסף האובן (נבו) ל"אובידיוס או אהבות ומטמורפוזות ברומא" בהוצאת ירון גולן, 1998/
** "אלגיות אהבה" בתרגום הנ"ל של יוסף האובן (נבו), ספר ג', 3.09.
*** בתוך הכרך השלישי של "הקומדיה האלוהית" – "עדן", עמ' 416.