הידיעה על התארגנות של שמאל לאומי עוררה שמחה רבה בקירבי. החברה הישראלית השסועה זקוקה כאוויר לנשימה לשמאל לאומי – זרם שיהווה גשר בין השמאל הישראלי ההולך ומקצין לבין המחנה הלאומי והלאומי-דתי. כבר אסייג את עצמי, שבדברי על "השמאל הישראלי" ועל "המחנה הלאומי", השתמשתי בביטויים השגורים בשיח הציבורי ובאופן בו שני זרמים אלה ממתגים את עצמם. לי יש השגות רבות על שתי ההגדרות הללו, אך זה כבר נושא למאמר נפרד.
הניכור, הקרע והשנאה בין המחנות הללו הוא סכנה קשה לחברה הישראלית, וכל מי שעתידה של החברה חשוב לו, יראה בכל יוזמה שעשויה לחבר ולגשר כיוזמה חיובית. ומי מתאים לכך יותר מאשר שמאל לאומי?
כאשר בשמאל הישראלי יש יותר ויותר סממנים מדאיגים של דה-פטריוטיזציה – סרבנות, ניכור כלפי מדינת ישראל, זליגה לעמדות השמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני, הגחכה של הסמלים הלאומיים (מי לא מכיר את הסלוגן השחוק והמסליד "זיקפה לאומית") וכד', יש מקום לשמאל המניף בגאווה את דגל הלאום, שהסמלים הלאומיים הם סמליו ושהשיח שלו הוא שיח ציוני. כן, שמאל שהמילים ארץ ישראל, מולדת, ירושלים, התיישבות, עליה – אינן מילים גסות בשיחו.
כאשר השמאל בישראל אימץ את העמדות שלפני עשרים שנה רק חד"ש ואורי אבנרי דגלו בהן – נסיגה מוחלטת מכל השטחים וחלוקת ירושלים, הגיעה השעה לשובו של שמאל ציוני שידגול בפשרה טריטוריאלית בנוסח תוכנית אלון או תוכנית השדרה המזרחית. שמאל כזה יכול היה לאמץ כמורשתו את נאומו האחרון של יצחק רבין בכנסת, ערב הירצחו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
כחבר קיבוץ שיתופי, כסוציאל דמוקרט הפעיל שנים רבות בעשייה למען תיקון עולם, צדק חברתי וחברת מופת, קשה לי להשלים עם המיתוג של "שמאל" בישראל עם עמדות מדיניות ההולכות ומתרחקות מערכי תנועת העבודה הציונית, עד כדי כך שלא יכולתי עוד להזדהות כשמאל, בציבוריות הישראלית. שמחתי, שהנה סוף סוף קם שמאל ציוני לאומי אמיתי.
וכך, הסתערתי על המניפסט של "השמאל הלאומי" – פרי עטם של המחזאי שמואל הספרי ועו"ד אלדד יניב, כמוצא שלל.
ככל שהתקדמתי בקריאתו, כך הבנתי שלא לילד הזה התפללתי. המניפסט הזה הותיר בי טעם מר כלענה של החמצה ושל מפח נפש. כגודל הציפיות, כך גודל האכזבה.
קודם כל מדובר בטקסט פשטני ורדוד באופן מביך, רצוף בניתוחים היסטוריים המבטאים בורות. הסגנון קיצוני ומתלהם כלפי כל מי שאינו בדעתם של הכותבים. דומה שהמניפסט לוקה בתסמונת טורט. גם בפרקים שעם תוכנם הזדהיתי – הסגנון המתלהם והכתיבה הפשטנית עוררו בי אי נחת מטרידה מאוד.
ובהחלט, הזדהיתי עם לא מעט תכנים במניפסט. יש בו אמירה ברורה בזכות הפטריוטיות וההזדהות עם דגל המדינה והסמלים הלאומיים. יש בו הסתייגות חד משמעית מהשיח האנטי פטריוטי ההולך ומשתלט על השמאל הישראלי. יש בו מסר חד משמעי בגנות ההשתמטות מצה"ל, הירידה מן הארץ ואחזקת דרכונים זרים. יש בו מסר חשוב של אמפתיה וסולידריות עם תושבי הפריפריה החברתית בישראל וטענה מוצדקת נגד ההתנשאות הקיימת ב"שמאל" הישראלי כלפי ציבור זה. הוא מוריד מן הבוידם ביטויים נעלים, שנעלמו בשנים האחרונות מהשפה, כמו "חברת מופת", "הצנע לכת" ועוד.
יש בו מסר חשוב נגד מולך השלום – ההתייחסות לשלום כמטרת העל של קיומנו, שהניסיון להשיגו מקדש כל אמצעי ומכשיר כל שרץ. בצדק הם הזכירו שלא ישראל אשמה בהעדר שלום, אלא הפלשתינאים, שלאורך שנים מקפידים לסרב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואין להם כל עניין בשלום עימה. המסר הזה חשוב מאוד, מאחר ו-17 שנים אחרי אוסלו, הגיעה השעה שהמציאות היומיומית תפיל אצל כולנו את אסימון ההתפכחות. כותבי המניפסט מתריסים נגד הסירוב להביט נכוחה במציאות, וקוראים להבין אותה, לעכל אותה ולעצב חלופה ריאלית תחתיה.
החלופה שהם מציעים – חזרה לקו הירוק, בהסכם עם מדינות העולם. ואם, או ליתר דיוק – כאשר הפלשתינאים יפעילו טרור וטילים ויתקפו אותנו מן הגבול הזה? וואהווהו איך ניכנס באמאמאמאמא שלהם.
מה מקודש בקו הירוק? שמעתי לאחרונה הרצאה של רון פונדק, שטען שנכונותם של הפלשתינאים להסתפק במדינה בגבול הקו הירוק הוא ויתור גדול, קצה גבול הוויתורים שלהם. על פחות מזה הם לא יתפשרו בשום אופן. עם כל התנגדותי לדרכו – זו עמדה שניתן להבין. אם המטרה העליונה היא שלום, האמונה היא שנסיגה לקו הירוק תביא לשלום אמת, ושללא נסיגה לקו זה לא יהיה הסכם – המסקנה של נסיגה לקו הירוק הגיונית ומתבקשת. אולם אם השלום אינו מטרת העל, אין לנו פרטנר לשלום, אין אשלייה שהפלשתינאים יסתפקו במדינה לצד ישראל ולבטח הם ימשיכו את מלחמתם – זו מסקנה בלתי הגיונית בעליל. המסקנה המתבקשת מהנחות אלה, היא שגם מי שאינו רוצה לספח את השטחים, כדי שלא לפגוע בצביונה היהודי של המדינה וברוב היהודי הברור שלה, ואינו רוצה בשלטון צבאי לנצח, כדי שלא לפגוע באופיה הדמוקרטי, יתמוך בעיצוב גבול אחר, הממלא את המאוויים הלאומיים והאינטרסים האסטרטגיים של ישראל.
ניתן היה לצפות משמאל לאומי, שיציע פשרה טריטוריאלית שבה מדינת ישראל תממש את זכותנו על חלקי ארץ ישראל שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, כמו בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח וכד'. הרי הם עצמם דיברו על הזיקה הלאומית שלנו לאותם שטחים (אחד מביטויי הבורות במניפסט – "הלוואי, ואנחנו רציניים, ואפשר היה לחיות בארץ ישראל כולה. מן הפרת עד החידקל." אין א"י שלמה מן הפרת עד החידקל – שני נהרות בעיראק...), אז גם אם אי אפשר להחיל ריבונות ישראלית על ערש אומתנו – חברון, שכם, יריחו, מאחר והם מאוכלסים בפלשתינאים, איזו סיבה יש להימנע מהחלת הריבונות על מידבר יהודה ודרום הר חברון למשל?
ממפה של שמאל לאומי מפוכח, ניתן היה לצפות שתכלול גבולות בני הגנה לישראל, ובעיקר שליטה ישראלית על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," כפי שהתחייב רבין כאשר הציג את תוכנית הסדר הקבע שלו. שמאל ציוני לאומי היה מכליל מקסימום יישובים יהודיים בתוך גבולות מדינת ישראל, במפה שהיה מעצב. ודאי ששמאל ציוני לאומי לא היה מציע נסיגה מהגולן – שטח ריבוני של מדינת ישראל, חבל התיישבות ציוני מצליח ופורה, אזור חיוני ביותר לביטחון ישראל ושאין בו שמץ של איום על הרוב היהודי במדינה (אגב, כותבי המניפסט מצטטים את דוד בן גוריון שבתכנית "מוקד" ב-1970 הציע לסגת מהשטחים, אך שוכחים לציין שהוא הקפיד שוב ושוב לומר: "חוץ מירושלים והגולן").
ניתן היה לצפות משמאל לאומי שיחזיר את עטרת הפשרה הטריטוריאלית – דרכה של תנועת העבודה של אשכול, אלון, גולדה ורבין, ליושנה. הרי הטענה נגד דרך זו היתה שאין לה פרטנר בצד השני. מי שהתפכח מן האשלייה שיש פרטנר בצד השני לנסיגה המלאה – מן הראוי שלא ידבק באותה נסיגה, אלא יחיה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית.
הדבקות של מנסחי המסמך בקו הירוק מאכזבת מאוד, אך הפתרון שהם מציעים לגיטימי וראוי לדיון. מה שאינו לגיטימי, הוא התייחסותם של מנסחי המסמך לציבור המתנחלים. כאן הם חצו את כל הקווים האדומים, בכתב הסתה נמוך מצח, מתלהם ורווי שנאה וארס. אמנע מציטוטים, כדי לא להכתים את המאמר בתועבה הזאת. אתמצת את מסריהם ב"הכו במתנחלים והצלתם את ישראל."
מה מוביל את הכותבים לביטויי השנאה האלה? אולי זו קריצה פופוליסטית לציבור ה"שמאלי" – תראו, אמנם איננו מאמינים בשלום, אמנם אנחנו שונאים את המשתמטים אבל נשאר בנו משהו, אנחנו ממשיכים לשנוא את המתנחלים, אנחנו בסדר.
ואולי זו פשוט שנאת האחר, השונה, מי שדעתו ואורח חייו שונה, או במילה אחת – מתנחלופוביה.
כך או כך, הביטויים הללו מעוררים שאט נפש.
ציבור המתנחלים מונה 300,000 ישראלים, ציבור נאמן למדינת ישראל, משרת ביחידות הקרביות ביותר בצה"ל, מקיים מפעלי צדקה וחסד יותר מהמקובל באזורים אחרים במדינת ישראל, משלם מיסים. אם נקבל את דוקטרינת אובמה, ונספח גם את השכונות היהודיות בדרום ירושלים ובצפונה ל"התנחלויות", מדובר בלמעלה מחצי מיליון ישראלים. זו הבשורה הגדולה של "השמאל הלאומי" – שנאת נפש לחצי מיליון מבני עמם, מאזרחי מדינתם?
אצלי המושג שמאל מתחבר בראש ובראשונה לסולידריות חברתית. המושג לאומיות מתקשר קודם כל לסולידריות לאומית. מי שמתייחס לחצי מיליון מאחיו כאל כת מצורעים, הוא לא שמאל ולא לאומי.
בשירו "אלוהיי" בדיסק החדש "מזמורי נבוכים" כותב קובי אוז:
 "אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח, תראה, לאט לאט האנשים יוצאים מהמתח ורוצים בסך הכל להיות ביחד." אני שותף לאופטימיות שלו. ולכן אני אופטימי גם באשר לתחייתו של שמאל לאומי אמיתי בישראל, חרף ההזנייה שגרמו הספרי ויניב לשני המושגים הללו.
 
אהוד: "החלופה שהם מציעים – חזרה לקו הירוק, בהסכם עם מדינות העולם. ואם, או ליתר דיוק – כאשר הפלשתינאים יפעילו טרור וטילים ויתקפו אותנו מן הגבול הזה? וואהווהו איך ניכנס באמאמאמאמא שלהם." – זוהי במילים אחרות השטות המדהימה והאכזרית של רודף השלום והמאשים את עצמנו א"ב יהושע – להצדקת הוויתורים והנסיגות שלנו עד לקו הירוק! ונדמה לי שאפילו אמר – אנחנו נהרוס להם עיר שלמה אם ימשיכו לירות עלינו אחרי שניסוג מכל השטחים! – למזלנו מופקדים על ביטחון ישראל אנשי מתונים, חכמים והומאניים יותר ממנו ומשמואל הספרי!
 
2. בין הולילנד לשכר הבכירים
כן, אני יודע. בלתי הוגן, יאמרו לי, להשוות בין שכר הבכירים לבין פרשיית שחיתות ושוחד כמו פרשת הולילנד. הרי אין כל חוק האוסר על אדם להשתכר מיליון או שני מיליון שקל בחודש. אם זה השכר שהוא מקבל, כנראה שזה מה שהוא שווה, זה מה שמגיע לו. הוא לא גנב מאף אחד. הוא לא עבר על אף עבירה.
נכון, יש הבדל בין עבירה על חוק קיים, לבין עבירה על חוק שטרם חוקק. אבל יש גם יש קשר בין שתי התופעות. בשני המקרים מדובר בשחיתות. שחיתות אינה רק עבירה על חוק. שחיתות אינה נבחנת רק בפן הפלילי, אלא בראש ובראשונה בפן המוסרי. מבחינה מוסרית, יש הרבה מן המשותף בין השחיתות הפלילית לבין טירוף השכר.
בשני המקרים, מדובר בתאוות בצע שלוחת רסן, המעבירה אנשים על דעתם. תאוות בצע הגורמת לאנשים לצפצף על כל אינטרס ציבורי, על כל שיקול ערכי ומוסרי. אנשים רוצה כסף, רוצים הון, והרבה, ללא שובע, ללא גבול, ללא מעצורים.
בשני המקרים מדובר בשיכרון כוח, של אנשים שאיבדו את הברקסים; שום דבר אינו יכול לעצור אותם.
השילוב המסוכן של שיכרון כוח ותאוות בצע, מביא אדם לשחד כדי שינתן לו להקים מפלצת הפוגעת באינטרס הציבורי, מפלצת ארכיטקטונית ואסתטית הפוצעת את הנוף. מה אכפת לו? העיקר שהוא יספק את תאוות הבצע שלו. אותו שילוב, מביא אדם לקחת מן הציבור מיליוני שקלים בחודש – מה אכפת לו שרבים מעובדיו מגרדים את שכר המינימום ואינם יכולים לפרנס את משפחותיהם בכבוד? מה אכפת לו שבשכר האסטרונומי שהוא מקבל, שלאף אדם נורמאלי אין בו צורך, הוא יכול לפרנס מאות או אלפי משפחות קשות יום? מה אכפת לו שמצב החברה שהוא מנהל יכול היה להיות טוב לאין ערוך, אילו היה מקבל שכר נורמאלי (גבוה, כראוי למנהל בכיר, אך סביר)? מה אכפת לו, שהמשקיעים יכלו להרוויח יותר אילו היה מקבל שכר סביר? העיקר שהוא יספק את תאוות הבצע שלו.
"לשם צריך אדם משכורת של 700,000 שקל לחודש?" נשאל בראיון יחצ"ן הצמרת רני רהב, המייחצן רבים מאותם בכירים. "מה זה עניינך?" הוא השיב.
איזה רהב! איזה שחץ, איזו התנשאות, איזו גסות רוח. מה זה עניין הציבור, לאן הולכים רווחי חברות ציבוריות, השייכות לציבור?
גם כאשר מדובר בעסק פרטי, האינטרס שלו אמור להיות צמיחה מקסימלית לטובת הבעלים, המנהלים, העובדים, הספקים, הלקוחות והסביבה. לא כל שכן, כאשר הבעלים הם הציבור. תשובת הרהב של רני רהב היא הביטוי הבוטה של השילוב החזירי בין שכרון הכוח לרדיפת הבצע. כאשר הוא שאל – "מה זה עניינך"? המסר הסמוי שלו היה "מה אכפת לי."
הצעת החוק של שלי יחימוביץ' וחיים כץ להגבלת שכר הבכירים במגזר הציבורי, גונתה בפי שר האוצר וראש הממשלה והוצגה כפוגעת במשק ובכלכלה, שעלולה להגדיל את האבטלה. אגב, אותה טענה הושמעה כלפי חוק שכר המינימום, והמציאות הפריכה אותה לחלוטין. האמת היא שהצעת החוק מתונה מאוד מאוד. שני הח"כים מציעים להגביל את שכר הבכיר בחברה, כך שלא יהיה גבוה יותר מפי 50 מן השכר הנמוך בחברה. חברה המשלמת לעובדיה 4,000 שקל – המנהל שלה לא ירוויח יותר מ... שכר "סמלי" של 200,000 שקל לחודש. הוא רוצה להשתכר יותר – שיעלה את מדרגת השכר הנמוכה בחברה. והנה, הממשלה פועלת לסיכול הצעה כל כך מתונה, שנועדה לתקן מקצת חוסר הצדק, להגן במקצת על האינטרס הציבורי. את האינטרס של מי, לכל הרוחות, מייצגת הממשלה?
בפרשת השבוע שקראנו בשבת, פרשת "קדושים", יש התייחסות לסוגיית השכר. וכך נאמר בה: "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר."  הלנת שכר קיימת, למרבה הצער, במשק הישראלי. ולא רק הלנת שכר, אלא גם שכר בלתי הוגן, פערי שכר שאינם מתקבלים על הדעת ללא כל הצדקה עניינית, עובדי קבלן שאינם מוגנים וכו' – כל אלה הינם עושק וגזל לשמם. העושק והגזל הללו מנוגדים לדרך החיים היהודית. קיומם במדינה יהודית הוא חרפה.