במסגרת הטיולים של "השחר", המכללה לגימלאים בתל-אביב-יפו, הצטרפנו לסיור של יום בהדרכת ראדה (ג'אדה) בולוס, בת נצרת. יצאנו בבוקר מתל-אביב למנזר לטרון, הידוע בשם מנזר השתקנים. במקום נמצאים כ-17 נזירים המקיימים חיי תפילה ועבודה, מוקפים בכרמי זיתים וענבים. הסיור לווה בהדרכה הנלהבת של ראדה בולוס, אישיות מיוחדת במינה. דוברת עברית למופת, ידענית בתולדות הארץ, הנצרות והיהדות. בעלת קול נהדר שאותו שמענו מפיה בכמה וכמה כנסיות שבהן ביקרנו במהלך הסיור, ויצרה בנו רושם שמקהלה שלמה עומדת בפנינו. מימינו לא נתקלנו במדריכה נלהבת ומיומנת כמוה, שגם שילבה להפליא את תולדות חייה ואת תולדות הנצרות והנזירוּת בדבריה המאלפים. היא סיפרה על ניסיונה להיות נזירה בנעוריה, כאשר נשלחה למנזר באוסטריה, אבל געגועיה לנצרת גברו עליה והיא שבה ארצה. גם הסבירה את ההבדל בין נזירוּת של התבוננות וגם שתיקה, נזירוּת קונטמפלטיבית, לבין נזירוּת אקטיבית, פעילה, שיש בה עבודה רבה בבתי ספר ובבתי חולים. לא נתיימר לזכור ולחזור כאן על כל דבריה שליוו את הטיול, אבל הם היו מעניינים מאוד וברמה גבוהה מאוד של הגשה פופולארית.
   
האגף של חדרי הנזירים בלטרון, כמו גם במקומות אחרים – אינו פתוח לביקורים ואנחנו הסתפקנו בביקור בכנסייה, על שני מפלסיה, המשקיפה על הנוף היפה והירוק של עמק איילון, ובלימוד הגלגולים שעברו על המנזר במרוצת השנים; תפקידו כאכסניה לעולי-רגל לירושלים בסוף המאה ה-19 דעך עם התקנת קו הרכבת הראשון בארץ יפו-ירושלים בראשית שנות ה-90 לאותה מאה.
ביקרנו כמובן גם בחנות המנזר וקנינו יין ושמן זית. שמן הזית נהדר, דבר ראשון בבית פתחנו את הבקבוק וטעמנו. אף שלא נכתב עליו "אקסטרא וירג'ין אוליב אויל" – הוא מתחרה במיטב שמני הזית הנושאים כתובת מחייבת זו, והצטערנו שלא קנינו יותר מבקבוק אחד. מתברר שאפשר לקנותו רק בחנות המנזר, ואפשר להתקשר אליה דרך המשרד של המנזר, 08-9255180. אז אל תשכחו, בדרך מתל-אביב לירושלים, לרדת מכביש 1 ימינה, לפני שער הגיא, לכיוון באר שבע וקרית גת, ובכניסה הקרובה למוזיאון השיריון ולמסעדת "אסא", לפנות דווקא שמאלה ולעלות למנזר של לטרון.  
מהיינות בחנות היקב בלטרון בחרנו מוסקאט ורוד-כהה מתוק, וִין דוּס, (יש גם יין מוסקאט מתוק לבן); יין רוזה כזה מצא מאוד חן בעינינו בטיולנו באנדלוסיה. כאשר נפתח את הבקבוק, נדווח לכם. אנחנו בכלל בכיוון של העדפת יינות מתוקים על פני יינות חמוצים (כך קראו פעם ליין "יבש", בד"כ "אדום עתיק" שכל בקבוק שני ממנו היה בעל טעם בַּקַלִיט, או הוק שהיה יין מצויין, אך החיך הישראלי היה אמון בעיקר על יין הקידוש האדום מתוק "ישן נושן").
ונזכרנו כי במרחק לא רב משם, סמוך לקצה המערבי של עמק איילון, עדיין בגבול הקו הירוק, בין כפר שמואל ומחלף ענבה של היום – נמצאים כרמי "ענבה"-לשעבר, קואופרטיב כורמים של ענבי יין, של איכרי פתח-תקווה, שאותם נטע וניהל במשך שנים, בשנות ה-50 וה-60 למאה הקודמת – אבא בנימין. וזכורים לנו גם טעמיהם הנפלאים של המוסקאט הלבן והמוסקאט השחור (האדום) ששימשו לייצור יינות המוסקאט. הוא נפטר ב-1966 ולא זכה לטעום מיינות לטרון. אבא גם לא תיאר לעצמו שהאיזור הזה, שבו היה נוסע לבדו יום-יום בג'יפ ישן מעודפי מלחמת העולם השנייה, לא רחוק מהקו הירוק דאז, וללא נשק, בכך זילזל – עתיד להיות יום אחד לב המדינה, ובו כביש מיספר 1, [שאינו אפילו התוואי המנדטורי של הכביש לירושלים, דרומית למיספר 1, שהיה חסום באותן שנים], ובו קו הרכבת למודיעין ולירושלים, ובו מסעף ענבה! ולא תיאר לעצמו כי בגבעות הריקות תעבורנה עשרות אלפי מכוניות, על גבול כרמי היין שאותם טיפח – אף כי לא היו שלו אלא של הקואופראטיב, והסבו צרות גדולות כי מצב היקבים, ותעשיית היין הישראלית, היה אז בבכי רע. כרמי היין בענבה ובסיידון (היום כרמי יוסף) לא נשאו רווחים. התהלך אז אפילו סיפור על מטען בקבוקי יין ישראלי שנשלח באונייה לניו-יורק, ולאחר ששם טעמו אותו, שפכו את כל תכולתו לאוקיינוס.
מלטרון המשכנו למנזר "דיר רפאת", ליד קיבוץ צרעה, שעל ראש כנסייתו מתנוסס פסל מתכת גדול של מריה בת ארץ הקודש, והכיתוב הלועזי אומר: "מריה פלשתינא". שמענו סקירה על תולדות המקום ועל פולחנה של מריה בעולם הקתולי. גם כאן ביקרנו בחנות היקב, שאותו מפעיל שקייב ערטול, ערבי מבוגר מהגליל, אשר לבנו המנוח קראו מוניר ולכן היקב נקרא בשם "מוני". ערטול חכר את האדמות הפוריות של המנזר ונטע אותן כרמי גפנים וזיתים וגם משמש. הוא התמחה בעשיית יין ושמן זית. היין חלקו אפילו "כשר", ותחילה אף חלשב לפתוח מסעדה במערה של היקב. את היין לא טעמנו, למרות שהוצע בנדיבות. טעות שלנו. אבל את השמן טעמנו קודם והיה קצת חומצי מדי עבורנו והותיר טעם של צריבה בגרון. על בקבוקי השמן אין זכר לכתובת "אקסטרא וירג'ין אוליב אויל", המלווה בקבוקי שמן איכותיים שחומציותם נמוכה, אך כנראה זה לא נהוג בבתי-הבד של המנזרים, עובדה שהשמן של לטרון מצויין גם ללא התווית הזו. הזיתים הירוקים שהוגשו לטעימה לא כל כך עברו את הביקורת שלנו, הם היו רכים מדי, ועשויים, לדברי ערטול, רק במלח ובמים, ואילו אנחנו סבורים שבהדרך המסורתית להכנתם כוללת גם תוספת פלפל חריף ולימון. אך קהל המטיילים אהב מאוד את השמן וגם את הזיתים וקנה מהם, אולי משום שהיה אפשר לטעום אותם.
התחנה הבאה היתה כנסיית סטפאנוס הקדוש בבית ג'מאל שמנוהלת על ידי נזירי המסדר הסלזיאני של דון בוסקו. ראינו בין השאר, ליד הכנסיה, את פסלו של תומרקין – הצלב לזכר סטפאנוס הקדוש, המרטיר הראשון; רכשנו תמורת תרומה את הברית החדשה באידיש מול עברית (יש שם תצוגת תרגומים בשפות רבות) והמיסתורית נהנתה את האידיש. המשכנו ברגל למנזר הסמוך של "אחיות ברונו הקדוש", הידוע גם בשם "נזירות בית לחם". במנזר כ-40 נזירות החיות חיי התבודדות שבמרכזם שעות תפילה רבות. ראינו סרט וידאו המתאר את חייהן וסדר יומן. השקפנו מיציע עליון על הכנסייה של המנזר, שבה יש לאורך הקיר תאים פתוחים לכל נזירה, שמופיעים גם בסרט עם הנזירות הלבושות בלבן. סיימנו את הביקור בחנות הקראמיקה של הנזירות. הכלים הם מתוצרת חברון ובית לחם, ואילו הנזירות מציירות עליהן ומטביעות בכך את חומתן המיוחד. הנזירות הצעירות בלבן, שראינו פה ושם, השרו אווירה של רוחניות צרופה ואולם מהמיטבח הסמוך כבר עלו ריחות מפתים ומאוד לא סגפניים של ארוחת-צהריים – שגירו את תאבוננו כי השעה היתה כבר קרוב לשתיים בצהריים.
המשכנו אפוא באוטובוס ועלינו לאבו-גוש, למסעדת "נעורה" רחבת האולמות, המגישה במחיר סביר, 75 שקלים לפני הטיפ, מיבחר סלטים, (כולל חומוס ופלאפל וסלט חצילים בטחינה מצויינים), והכול ללא הגבלה, לימונדה קרה, פיתות, צ'יפס בקערות גדולות, שני שיפודי קבאב או ששליק-פרגיות למנה, עם בצל ועגבניה צלויים אף הם, ולקינוח קפה טורקי או תה עם נענע, ובקלוואה. הגימלאיות אכלו, מה זה אכלו, בקושי הותירו לנו פה ושם פלאפל אחד מהמנות שהוגשו שוב ושוב.
בכניסה למסעדה ניצבת כסמל "נעורה", כנראה משוחזרת ממתכת, שלא ידענו איך לכנותה בעברית כי גם לא היינו בטוחים אם זוהי אנטילייה להעלאת מים ממעיין או מבאר, או גלגל טחנה המונע בכוח המים הזורמים ויוצר אנרגיה. על כל פנים, מה שמצאנו במקורות, בעזרת הגוגול, הוא רק כי "העולם הזה דומה לגלגל אנטיליא / דמתמלי מתרוקן, מתרוקן מתמלי" (ספר אור זרוע ח"א, הלכות מקוואות סימן טל"ו). האם מישהו יכול לעזור לנו בהגדרות ובשמות העבריים של שני סוגי גלגלי מים אלה, האנטילייה וגלגל הטחנה?
אחרי הארוחה עוד הספקנו לבקר בכנסייה הצלבנית שבאבו-גוש, הנמצאת במרכז היישוב, כאשר מאחורי חומה וכניסה צרה מתגלים גן מטופח ויפהפה וכנסייה בנוייה על יסודות רומאיים, ובמפלסה התחתון נשמרו ציורי פרסקאות מהתקופה הצלבנית, שרובם הושחת מאליו במרוצת השנים או בכוונה על ידי הכובשים המוסלמים.
חזרנו קצת עייפים וישנו בלילה שעות רבות. כי כמה אפשר לעלות ולרדת מדרגות גבוהות בגילנו? רצינו לקחת לדרך את מקל הטיולים ההררי שלנו, שקצהו המתכתי מחודד, ושאותו קנינו בעיירה הציורית זיפלד שבאוסטריה, אבל המיסתורית לא הרשתה לקחת. היא מעדיפה לשמור על המראה הצעיר שלנו גם כשאנחנו מקפצים במדרגות גבוהות ומסוכנות.
אנחנו ממליצים מאוד להצטרף לטיולי המנזרים של ראדה בולוס ברחבי הארץ. זו חווייה בלתי-רגילה, וראדה היא דמות שנחרתת בזיכרון ואינה משעממת לרגע!
כתובותיה הן: ג'אדה (ראדה) בולוס, נצרת.  04-8347368.  054-5717774.
boulos_ghada@hotmail.com)   www.ghadaboulos.com