אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #541 06/05/2010 כ"ב אייר התש"ע
אהוד בן עזר

כיצד ביזבזתי חודש וחצי מחיי

 כמשכתב בעיתון של דיין "היום הזה"

פרקים מתוך היומן

23.9.76. תל-אביב, כ"ח באלול תשל"ו, יום חמישי. סוף השנה, והחידוש העיקרי הוא שהתחלתי לעבוד, ב-13 בחודש, בעבודה קבועה (לעת עתה) בתור משכתב במוסף השבועי הכללי של העיתון החדש שבעריכת דיין, "היום הזה". העיתון גרוע מאוד מכל הבחינות, חדשות, פובליציסטיקה וכתבות. ולדעתי אין לו שום סיכוי להתחרות ב"מעריב" וב"ידיעות". נילי טל, עורכת-מישנה של המוסף, פנתה אליי. לאחר מיקוח עם אלי לנדאו ועמוס אריכא נקבעה לי משכורת של אלפיים לירות ברוטו עבור 4 שעות ליום, לפני הצהריים, מתשע עד אחת, שלוש פעמים בשבוע. בינתיים – בימי ראשון, שני ושלישי. ביקשו ממני לעבוד עבודה מלאה כמשכתב, אך לא רציתי. אינני מאמין כי העיתון הזה יש לו עתיד, ואינני רוצה לחדול מכתיבתי לעיתונים אחרים.

בראשונה היו לי ספקות לגבי יכולתי כמשכתב. עברית מדוייקת אינה הצד החזק שלי, כי מעודי לא הייתי חזק בדקדוק ובדקדוקי-עניות של דיוקי שפה. אך כאשר ראיתי את הרמה הנמוכה של רוב החומר המגיע לעריכה, חלפו היסוסיי. הבעייה אינה העברית אלא עצם התוכן. ולעיתים אני מתקתק ממש-מחדש רשימה, ותוך כדי כך היא מתקצרת בחצי ויותר. חוץ מזה אין שום אדם שיודע עברית טוב ממני. רוב הכותבים למוסף – בחורות. ההספקים שלי דומני שאינם רעים. אני עובד מהר ומספיק לעשות שיכתוב יסודי של כתבה אחת עד שתיים, בתוספת שיכתוב קל של עוד כתבה אחת או שתיים.

במוסף האחרון, לפני שבוע, היו כבר ארבע כתבות ששיכתבתי. שתיים קל ושתיים באופן יסודי. העבודה הזו מלמדת להיות יותר ביקורתי כלפי כתיבתך שלך. לדעת לקצר. לדייק. ולהיות ענייני. עם זאת, הייתי יכול להחזיק מעמד גם ללא העבודה הזו, ובשום אופן לא ארחיב את מסגרתה כדי שלא להיות אף פעם תלוי במקור פרנסה אחק, ובוודאי שלא אם זה עיתונו של דיין. הבהרתי גם מן ההתחלה שאינני מתכוון להשתתף בכתיבה בעיתון. השיקול שלי הוא שאינני רוצה להיות מזוהה עם העיתון הזה, וגם אינני מאמין שיש קוראים אותו.

 

11.11.76. תל-אביב, י"ח בחשון תשל"ז. יום חמישי. זה כחודש וחצי שלא התפניתי לכתוב ביומן. העבודה ב"היום הזה" שיבשה את אורח חיי, ואני שמח שהפסקתי אותה, ב-19.10. כלומר, עבדתי כחודש וחצי, ואני יכול לסכם עכשיו את רשמיי, ואת הסיבות להתפטרותי.

העיתון ימני בתכלית מבחינת הקו הפוליטי, וחובבני מבחינה עיתונאית. אינו נמכר כמעט בקיוסקים, אין לו מודעות, ואין לו כתבים רציניים, לבד מאחד שהיכרתי – אוריאל לין, העורך הכלכלי. האדם האחראי, המסודר, האינטליגנטי והחכם ביותר שפגשתי בעיתון. היכרתי עוד אדם מעניין, א. מ. בעלה-לשעבר של העיתונאית ת. מ., טיפוס תמהוני, מעניין, מוכשר, שנתגלגל למלאכת תרגום בעיתון כתינוק שנשבה בין גויים. וכן עבדתי עם בחור בשם ת. א. ש"ירש" אותי בתור משכתב.

יום אחד ירדתי במדרגות מהמזנון ולעומתי עלה משה דיין, העורך. מתוך נימוס אמרתי לו שלום, אך הוא לא ענה.

כשסיפרתי זאת בחדר (עבדנו כחמישה איש בחדר קטן אחד), אמר מנחם פורטוגלי, עורך המוסף השבועי, כי בפגישה שהיתה לעורכי המדורים עם דיין הודיע להם: "אל תצפו שאשאל כל אחד מכם – מה שלומך? – כי אינני רופא בקופת חולים!"

אך מובן שלא בשל כך עזבתי את העבודה. אלא הגעתי למסקנה שעיתון זה זר לרוחי, ואין לי שום רצון להתקדם בו או לכתוב בו. ובמקביל ראיתי ששלושת ימי העבודה בשבוע הורסים לי גם כארבעה לילות של עבודה [בבית], וכך אינני מספיק אפילו לקרוא את הספרים לביקורת, שלא לדבר על כתיבה רצינית יותר.

לעומת זאת, החומר שאותו שיכתבתי היה אינפנטילי, חסר חשיבות ולא מעניין. עבודה סיזיפית שאינה מעשירה במאום. אמרתי לעצמי שמוטב אפילו להרוויח פחות, ולחיות חיים של קריאה וכתיבה, מאשר להיטמטם כמשכתב. הרגשתי שבמקום לכתוב ולהגיב בעצמי, אני צריך לשכתב את ה"חיבורים" של דיין, או את הריטוריקה השוביניסטית של ז. ש. (מה שכמעט עשיתי). כמה מן הכתבים, כגון א. ה., א. א. וכ. ל., אשר תחילה האירו לי פנים, חדלו "לראות" אותי לאחר ששיכתבתי כמה מ"יצירותיהם".

אך בייחוד הרגיז אותי עניין עקרוני אחד. הוטל עליי לשכתב פרקים אחדים ממחקר של מרצה באוניברסיטת חיפה על מוסד הנשיאות בארה"ב. היו אלה כ-30 עמודים מתוך ספר, והוטל עליי לקצרם לשישה! – וכשאמרתי, כמה פעמים, לעורך, מ. פ., כי לדעתי עליו להרים טלפון ולשאול לרשותו של הכותב, סירב לעשות כך. "עיתונות ואמת הם שני דברים נפרדים!" – זאת למד ב"העולם הזה".

ובכן, עשיתי את העבודה, קיצרתי בחצי, אך החלטתי שזה לא מקום עבודה בשבילי. נימקתי את פרישתי, וזו היתה האמת – שיש לי הרבה עבודות ספרותיות ואינני מסתדר עם הזמן. איש לא הצטער על כך. ולמרות שהודעתי שבועיים לפני תום החודש, "שיחררו" אותי כעבור שלושה ימים. דבר שעליו כלל לא הצטערתי.

הריווח הגדול של עבודה זו היה למעני בכך שאני נהנה עתה מחדש מכל יום חופשי. כשאני יושב ליד שולחן הכתיבה שלי – אני יודע מה נעשה בעולם ומי הוא אני, כשעבדתי בעיתון – הרגשתי שאני מתחיל לחיות בתוך עיוורון של "חברותא", מיטמטם והולך וחדל להיות אני עצמי, וגם חדל לחוש את המציאות, את העולם. והמסקנה שלי היא, שאין תחליף עבורי לנקודת המיצפה השקטה שלי, ואפילו אינני כותב [כעת] סיפורים ורומאנים, הרי אני חי חיים של משמעות. ואפילו כתיבת מאמר היא יצירה לעומת השיכתוב הזה, חסר-הערך. אמנם, עצם השיכתוב [העריכה] בא לי בקלות, כמעט כמשחק ילדים. ולא פעם הייתי נותר בלי עבודה, בגלל המהירות שלי.

 

 [מאז ועד היום, מאי 2010, במשך 37 שנים, לא עבדתי אפילו יום אחד בעבודה קבועה אלא רק כפרי לאנס בכתיבה, בהרצאות ובסדנאות כתיבה. "היום הזה" נסגר כחודש לאחר שעזבתי אותו, ונדמה לי שנשאר חייב כספים לחלק מהעובדים בו. אני יצאתי בזמן ובתשלום.

אמנם, תקופת זמן לא ארוכה היה לי מוסף ספרותי-כלכלי עצמאי בעריכתי פעם בשבוע בעיתון "גלובס" בעריכת מתי גולן, מוסף שאותו הייתי כותב בעצמי, אך לימים הוצע לי רק להמשיך בתור כתב רגיל לענייני ספרות, ופרשתי].

 

 

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+