מונודרמה מאת פנינה גרי ובבימויה. שחקנית: עדי בילסקי. עיבוד מוסיקלי: יניב לוי. תנועה: רנה שרת. עיצוב תפאורה: אבי וורצל. תאורה: ליעד מלון.

כאשר נכנסנו לאולם תיאטרון גבעתיים ליוו אותנו מצד אחד דבריו של א"ב יהושע בתוכנייה: "כאשר דמעות בעיניך וגרונך נחנק, אתה מבין כמה גדול כוחן של יוצרות ההצגה" – ומצד שני מאחורינו שתי שורות של בני-תשחורת, קהל תלמידים עירני שנראה רחוק מאוד מתיאטרון, וחששנו פן הם יפריעו לנו במהלך ההצגה, כפי שקורה לא פעם להצגות תיאטרון שמביאים אליהן במאורגן תלמידים.

אך מהרגע הראשון של הצגת היחיד של עדי בילסקי הרגשנו שא"ב יהושע לא הגזים, ואילו התלמידים התוססים מאחורינו ישבו כמהופנטים, לא הפריעו, וגם הגיבו באותה התרגשות רצינית והייתי אומר אפילו – לאומית, שהיה אפשר למשש אותה בקרב הקהל, המבוגר יותר, שמילא את האולם עד אפס מקום.

זוהי אכן הצגה בלתי-רגילה. הטקסט של פנינה גרי, שאם איננו טועים יש בו יסודות של סיפור אוטוביוגראפי מכמיר-לב, פורש בחסכנות ובלי "קונצים" בימתיים תקופה של כשש שנים, עד מרס 1948, כאשר עמי, גיבור ההצגה, נהרג עם שישה מחבריו בשדות קיבוצו "בית קשת". השימוש בחדשות "קול ירושלים" ובשירי ובריקודי התקופה, בחסכנות אך גם בעוצמה ובתיזמון נכון, מאפשר לפרוש באמצעים מינימליסטיים את סיפורו של היישוב העברי באותן שנים ואת הטראגיות של דור תש"ח, דור שמיטב צעיריו נהרגו במלחמה.

כל זה נשמע כפרק ב"ציונות" וכהצגה דידאקטית, אלמלא היה אחר לגמרי כשהוא מוצג מפיה של מרגלית, בת נהלל, שמספרת את סיפור אהבתה לעמי, עד אשר יום חופתם הופך ליום קבורתו. עדי בילסקי, המגלמת במשך כשעה וחצי ללא הפסקה, יחידה על הבמה, את מרגלית, היא שחקנית רבת עוצמה ונהדרת, משכנעת בכל רגע של ההצגה, נושאת את כולה על כתפיה – ללא שימוש בחומר מוסרט או אחר, אלא רק החדשות ברדיו ושירי תקופה אחדים – ומעלה עולם שלם מצד האהבה. מצד האהבה, שאי אפשר שלא יתפוס כל אדם בקהל. כי המחזה הוא מחזה של אהבה. של אהבת נערה לבחור-חלומותיה. אהבה שהיתה לכאורה חסרת סיכוי אך לבסוף התגשמה, ואז בא הרצח של שבעת החברים של קיבוץ בית קשת, וכך התקווה הרופפת להתגשמות האהבה, שבתחילת המחזה – הופכת לחוסר תקווה מוחלט בסופו. מרגלית השיגה את עמי לתקופה קצרה מאוד ואז חמק ממנה לנצח והותיר אותה אלמנה בטרם נישאה לו.

ממש כתיאורו של א"ב יהושע, דמעות כמעט עלו בעינינו וגם גרוננו נחנק עד שגם בסיומה של ההצגה לא מיד יכולנו לדבר חופשי, כי היינו קצת חנוקים מהתרגשות. איזה תיאטרון עצוב. איזה תיאטרון נפלא. איזה תיאטרון ארץ-ישראלי במיטבו. ראוי שבני-נוער רבים ככל האפשר יראו אותו, ואין חשש שיפריעו בהצגה.

וכאן רק שתי הערות היסטוריות. למיטב זיכרוננו, בעברית, דובר בתקופה ההיא לא על מדינה יהודית ויישוב יהודי אלא על מדינה עברית ויישוב עברי, וגם "דואר עברי", כי עדיין לא היה ברור מה יהיה שמה של המדינה-שבדרך, ואפילו השם ישראל, בארץ-ישראל, התקשר דווקא לצד הפחות סימפאטי, האלילי, בתנ"ך – ישראל מול ממלכת יהודה. אלא שייתכן שהקהל הצעיר היום לא היה מבין זאת, כשם שגם אנחנו החלפנו במשך השנים את העברי ביהודי כהגדרה לאומית והעברי נותר בעיקר כהגדרה לשונית. והערה שנייה: נדמה לנו כי בשנת 1947-8 לערך לא היו עדיין קומקומים חשמליים לא רק בקיבוץ אלא בארץ כולה. אבל לא נורא. המחזה יוצא מן הכלל. ההצגה מעולה. הסתכלו בלוחות המופעים של התיאטראות, בייחוד של תיאטרון גבעתיים, ורוצו לראות את ההצגה! – כשלושה דורות של ישראלים ישבו באולם, וכולם הגיבו בהתפעמות, כולם כאיש אחד.