"הזאת נעמי?" שאלו בני בית לחם, למראה של נעמי, בשובה ממואב. "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." ואכן, סיפור חייה של נעמי קשה מנשוא. הסבל שהיא חוותה אינו פחות מייסוריו של איוב. היא איבדה את בעלה ושני בניה ולא היו לה נכדים.
מופת התמודדותה של נעמי עם המשבר, תקומתה מתוך השבר והאסון, ראוי לדיון בפני עצמו. שאלה אחרת, היא מה הסיבה למכות הנוראות שנחתו על המשפחה? על פי תפיסת השכר והעונש הדומיננטית במקרא, סביר להניח שאסון כזה אינו מקרי, אלא הוא עונש. עונש על מה? מה היה חטאה של משפחת אלימלך?
שאלה זו העסיקה את חז"ל. "היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך [איש נעמי], מחלון וכיליון [שני בניו], גדולי הדור היו, ופרנסי [מנהיגי] הדור היו. ומפני מה נענשו [ומתו]? מפני שיצאו מא"י [בשנת בצורת] לחו"ל [אל ארץ מואב]." (תלמוד בבלי, בבא בתרא צא, ע"א).
רשב"י מגנה את אלימלך ובניו גינוי כפול. ראשית, כיוון שהם עזבו את הארץ. אך לא כל מי שירד מן הארץ נענש כך. הסיבה השנייה, היא שמדובר היה במנהיגי הדור. מהמנהיגות, מן האליטה, מצפים ליותר. אליטה הנוטשת את הארץ בשעת משבר, מחלצת את עצמה ומפקירה את פשוטי העם לגורלם, עמוק בתוך המשבר וללא המנהיגות שתקל על התמודדותם, חוטאת חטא כבד לייעודה. הנטישה של אלימלך ומשפחתו הייתה כפולה – נטישת הארץ ונטישת העם, ועל כך הם נענשו עונש חמור כל כך.
המסר של המדרש הזה הוא של "צומוד" בלתי מותנה של היהודי למולדתו. המבחן אינו כאשר טוב וקל, בשעת שפע ורווחה, אלא דווקא בתקופת משבר, בתקופה של קושי.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, במשבר הקשה – מהקשים ביותר שחוותה החברה הישראלית; משבר ביטחוני, משבר כלכלי, משבר מוראלי של אובדן הביטחון העצמי, הייתה תופעה של ירידה המונית מן הארץ. ראש הממשלה יצחק רבין התייחס לכך באמירה בוטה ביותר. "נפולת של נמושות," הוא כינה את היורדים.
ייתכן שהביטוי חריף מדי, אין הוא "פוליטיקלי קורקט", לא יאה ולא נאה שראש ממשלה ידבר כך על אזרחי מדינתו. יתכן. אבל הוא צדק. מנהיג אינו חייב תמיד להתחנף לאזרחים. לעיתים תפקידו להוכיח בשער, להציג תופעה כשלילית, ליצור לה דה-לגיטימציה ולגנות אותה בכל פה.
ייתכן שתגובתו הייתה חריפה מידי, אך אני מעדיף אותה אלף מונים, על פני הלגיטימציה שמעניקה היום החברה הישראלית לירידה מן הארץ וליורדים מן הארץ.
מי בכלל מדבר על המושג "ירידה"? היום מדברים על "הגירה". הגירה – פירושה מעבר מארץ לארץ. "עלייה" ו"ירידה" הן אמירות שיפוטיות וערכיות: מקומו של יהודי בארץ-ישראל. ליהודי, חיים בארץ-ישראל נעלים לעומת החיים בגולה (עוד מילה שכבר אינה פוליטיקלי קורקט), או בניסוח נגטיבי – החיים בגולה נחותים מאשר בארץ-ישראל. ולכן, יהודי העובר מהגולה לארץ-ישראל אינו מהגר אלא עולה. יהודי העובר מארץ-ישראל לגולה, אף הוא אינו מהגר אלא יורד.
החברה הישראלית יצרה לגיטימציה לירידה. כבר אין זו בושה לרדת מן הארץ, אנשים מדברים על כך כעל תופעה טבעית, כמו מעבר דירה. הירידה מן הארץ היא כמעט מכת בכורות – אין כמעט משפחה שלא הוכתה בה. פתאום יש מי שמציעים להעניק ליורדים זכות הצבעה – שזו כבר לגיטימציה פורמלית של המדינה.
באוגוסט 2001, בשיא תקופת פיגועי ההתאבדות, כתב רון מיברג מאמר ב"מעריב", תחת הכותרת "כעכברים מספינה טובעת". וכך הוא כתב, בין השאר: "מדינה שאינה יכולה להציע לאזרחיה יותר מדם, יזע, דמעות, תמרות עשן וגוויות יקיריהם מפוזרות על מדרכותיה, אינה יכולה לכבול אותם לאדמתה; מדינה שקומץ מתנחלים המחופרים בעמדותיהם ובאדמת הזולת ומכתיבים סדר יום רצחני לשישה מיליון אזרחים, אינה יכולה לנחור בבוז אל מי שיוצאים בשעריה כדי לא לשוב; מדינה המטפחת את העוני, מרסקת את החינוך, נכנעת לתכתיבי חרדים, מייבשת ומרעילה את המים ומנפחת את ממשלתה לכדי רבע מהכנסת על חשבון משלם המיסים, אינה יכולה להתנפל על אביב גפן שאמר (או לא) לפני הנוער לשקול את עתידם ואת המשך חייהם בארץ האוכלת הזאת... במעמד צד אחד אני קובע בזאת, שאחרי חמישים פלוס שנות קוממיות מדממת, שעה שמיטב האופטימיסטים חדלו לראות את להבת התקווה מהבהבת בקצה המנהרה, אנו מוותרים בזאת על המונח 'ירידה' לטובת המילה 'הגירה'; מילה המיטיבה לתאר את שעושה הזולת, כאשר הוא ישראלי, אירי או סיני, כאשר הוא משתמש בזכותו המולדת להעתיק את מקום מגוריו לצידו השני של העולם או למדינה סמוכה. רק אומה היסטרית, רדופת תחושות אשם, והבאה חשבון קנטרני עם אזרחיה, מרשה לעצמה לעקור [לעקוד?] אותם אל החיים הקלוקלים שקמו לנו כאן ולהכריח אותם לעמוד, בחזה מנופח מגאווה יהודית, על סיפון 'אח"י-טיטאניק', שקרחון גדול חורר את ירכתיה וחרטומה מאיים להזדקר... הניחו להולכים. הניחו למהגרים. אחת הפרשנויות הלא מפליגות של הדמוקרטיה, היא זכותו של הפרט ללכת ולשוב כאוות נפשו. זה איננו נושא לדיון ציבורי." שנים אחדות לאחר מכן רון מיברג ירד מן הארץ.
כמו מיברג, רבים מן היורדים מאשימים את הארץ, את המדינה, בירידתם. ולא רק היורדים, גם בין הנותנים לגיטימציה לירידה, יש המאשימים את המדינה. לאה רבין, אשתו של המנהיג שכינה את היורדים "נפולת של נמושות", אמרה לאחר ניצחונו של נתניהו ב-1996, שבא לה לארוז את המזוודות ולעזוב את הארץ. ויש להודות, גם בתקופת המאבק שלנו, שמעתי יותר מתושב אחד בגולן האומר שאם יעקרו אותנו, הוא יירד מן הארץ. לא יהיה לו עוד מה לחפש כאן. אף פעם לא יכולתי להבין זאת. מי שמתבטא כך, מה הוא אומר על עצמו ומה הוא אומר על מהות מאבקנו? איך אפשר להיאבק על נשמת אפה של הציונות, ובעת ובעונה אחת להציג את הירידה מן הארץ כאופציה לגיטימית?
אני מאמין שאנו ארץ נהדרת, לא כמונח סאטירי אלא באמת ובתמים, אך לא חסרים בנו פגמים וכשלים. אני משוכנע שהחלוצים שהקימו את המדינה לא חלמו על מדינה שטיפוסים כמשה קצב ואהוד אולמרט יעמדו בראשה, למשל. אבל משבר הוא אתגר, ובמקום להתייאש יש להיאבק.
עלינו לחנך את ילדינו על רעיון של "צומוד" – דבקות באדמה, דבקות בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל מקרה, בכל מחיר, ללא חשבון. יש לחזור וליצור דה-לגיטימציה לירידה מן הארץ, וגם לתופעות כמו דרכון נוסף "לכל צרה שלא תהיה". פעם היתה אמירה אנטישמית על היהודים, ש"איפה שטוב להם שם מולדתם." הציונות אמרה את ההיפך – "איפה שמולדתנו – שם טוב לנו."
בשירו "אין לי ארץ אחרת", אהוד מנור לא טייח ולא הציג את ארץ-ישראל כארץ מושלמת, נטולת צרות ובעיות. להיפך, "אדמתי בוערת", הוא כתב. והוא לא התכוון לוותר: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה." אך נקודת המוצא והסיום היא המסר המרכזי, ההתחייבות הבלתי מותנית – "אין לי ארץ אחרת."
 
‏
2. סוף המרדף של ירון לונדון
ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם מנחליה כמים זורם / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל. // ארץ אשר מרדפים קורותיה / אלפיים דפים ועוד דף / עד שנגמר עוד מעט כל חמצן ריאותיה / בגלל מרוצת המרדף. // ארץ אשר ירדפוה אויביה / אך היא את אויביה תרדוף במרדף / היא את אויביה תשיג / אך אויביה – הם לא ילכדוה בכף. // זו הרואה את חייה מנגד / תלויים כעלה הנידף / היא יראה, אבל כמו לא היתה כלל מודאגת / תמתין עד לסוף המרדף. // סוף המרדף מסתתר בנקיק / וממתין לסופו במחבוא, / אך לסופו הוא יבוא / כמו השמש, אשר ממזרח היא תבוא. // אז לא יותר אימהות תקוננה / ולא על בניהם – האבות/ כן הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה/ לצעוד בעקבי התקוות. (ירון לונדון).
שר הביטחון אהוד ברק בחר בשיר זה ושר אותו באירוע חגיגי ליום העצמאות בבית הנשיא. למחרת יצא מחבר השיר, ירון לונדון, במתקפה נגד שירו. הוא מצטער על שכתב אותו וביקש על כך חנינה. היום הוא לא היה כותב שיר "פשיסטי" כזה, כדבריו.
הבאתי את השיר "מרדף" במלואו, על מנת לאפשר לקורא לשפוט – מה "פשיסטי" בשיר המקסים הזה? הרי מדובר בשיר של כמיהה לשלום, לימים בהם "לא יותר אימהות תקוננה, ולא על בניהם – האבות". זהו שיר של תקווה ואמונה שהשלום "כן הוא יבוא."
מה, אם כן, כל כך קשה לירון לונדון בשירו?
אין זה שיר המהלל את המלחמה – להיפך. אין זה שיר המקדש את האדמה בדם, אלא רק מציין את העובדה הכואבת שדם זורם כמים בנחלי הארץ, עובדה המלווה אותנו 120 שנה. מדוע, אם כן, סולד לונדון בבוטות כזו משירו?
לא ה"פשיזם" ולא המלחמה, ולא "הדם והאדמה" מרתיעים את ירון לונדון. דומני, שהמפתח לסלידה נמצא בשורות אחרות לגמרי – "עצביה ברזל", "כמו לא היתה כלל מודאגת תמתין עד לסוף המרדף," "רגלינו לא תלאינה."
השיר "מרדף" הוא שיר חילוני, הומאני, רודף שלום, אך הוא מנוגד להלך הרוח המאפיין היום את ירון לונדון והחוגים אליהם הוא משתייך – העייפות. זהו שיר של נחישות ועקשנות, ואלה אינם עוד ספל הקפה של ירון לונדון.
השיר מבטא כמיהה לשלום, אך נכונות לשלם את מחיר המלחמה על הארץ ככל שיידרש. ירון לונדון התעייף. אין הוא מוכן עוד לשלם את המחיר. הוא כבר הגיע, באפיסת כוחות, לסוף המרדף. אין הוא יכול להתמודד עם המציאות של עם הנאבק על ארצו, והוא מואס בביטוי האמנותי של ההתמודדות הזו, בעיקר כשהוא פרי יצירתו.
אני שוחר שלום ורודף שלום, אך אני משוכנע שחולשה ועייפות לא יביאו לשלום, אלא רק ירחיקו אותו. ירון לונדון, נמצא, כנראה, במקום אחר.
במשך למעלה משמונה שנים עמדו תושבי שדרות ועוטף עזה איתן, תחת מתקפת טילים בלתי פוסקת מצד הפלשתינאים. מנין הם שאבו את תעצומות הנפש הללו? אני מאמין שתחושת הצדק שבציונות, שבקיומנו בארץ ישראל, היא מקור הכוח.
יש בתוכנו מי שהתחושה הזו היא לצנינים בעיניו. חוה אלברשטיין, הזמרת המבצעת של השיר "מרדף", כתבה 20 שנה מאוחר יותר: "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי יגמר הטרוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני." (חוה אלברשטיין, "חד גדיא"). משבר הזהות של חוה אלברשטיין נובע מאובדן תחושת הצדק. ברוח זו כותב גם ירון לונדון עצמו במאמרו: "השיר רע כי הוא שקרי... לא נרדפנו אלא רדפנו."
על כך כתב נתן אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו?/ אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אקהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."
ברגע שיצירת אמנות הופכת לנחלת הכלל, היא נהיית לישות עצמאית, ומופקעת מבעלותו של יוצרה. כשקראתי את דבריו של לונדון, נזכרתי בטיול עם חניכיי, חברי גרעין "טל", לקיבוץ אורטל, לפני 24 שנים. עמדנו על הסרטבה, בקעת הירדן נפרשה לנגד עינינו, קראתי את השיר באוזניהם והם האזינו בדומייה, כמעט בחרדת קודש, ובתחושת הזדהות. ירון לונדון מאס בשיר היפה והאמיתי שכתב, מאחר ותש כוחו להיות חלק מן המרדף. אני משוכנע שרבים רבים שטרם התעייפו ואינם מתכוונים להתעייף, ישמחו לאמץ אותו.
 
אהוד: קודם כל לא 120 שנה אלא 132 שנים. פתח ספר היסטוריה ותדע. דבר נוסף, עכשיו אתה מבין מדוע ירון לונדון הוא אישיות ישראלית חשובה. הוא יודע בדיוק לאלו בארות לירוק ובאיזה אופן להשתין על המדינה ["לא נרדפנו אלא רדפנו"], וקוצר פירות שאתה ואני לעולם לא היינו מגיעים אליהם כי אנחנו לא שייכים ל"בון טון" של שפל המדרגה של האידיוטיזם המוסרי בישראל, המתגמל יפה מאוד את דובריו.