לפני שבועות אחדים נפצעתי בעת הדרכת טיול – מעדתי בירידה התלולה מהתבור, ושברתי באופן קשה את הקרסול. פציעה זו חייבה ניתוח דחוף והשתלת פלטינות לרגל. לאחר שלושה שבועות בהם הייתי מרותק למיטה עם רגל מגובסת למעלה, סוף-סוף השתדרגה איכות חיי ללא היכר, כאשר הגבס הוחלף לגבס הליכה. סוף-סוף אני יכול ללכת. אמנם הליכה איטית, עם קביים, אך העיקר – אני הולך. סוף-סוף אני יכול לנהוג, כיוון שלמזלי פצעתי את רגל שמאל, כך שאני יכול לנהוג ברכב אוטומטי. אני חוזר לעצמאות. אני מתחיל לעבוד (במקרה, הפציעה היתה יום אחד לפני שנכנסתי למקום עבודה חדש).

מזה קרוב לחודש אני בעל צרכים מיוחדים. נושא הצרכים המיוחדים אינו זר לי. לאחרונה סיימתי תשע שנים בתפקיד מנהל המתנ"ס האזורי של הגולן. במסגרת תפקיד זה הקמתי במתנ"ס את המחלקה לבעלי צרכים מיוחדים, שהיתה אחד הבייבי'ס שלי בתפקיד. אולם המחלקה עסקה בצרכים החברתיים, התרבותיים והחינוכיים של בעלי הצרכים המיוחדים ולא כל כך בצרכיהם הפיסיים. לפתע, במצב החדש, התחלתי להבין אחרת את המשמעות של צרכים מיוחדים. את המשמעות של להיות תלוי באחרים בפעולות פשוטות שבמצב נורמלי הן כה טריוויאליות עד כדי כך שהן נעשות באופן אוטומטי. פתאום, נופל לי פתק על הרצפה ואיני יכול להרים אותו. לא נעים. וזו דוגמה אחת מתוך רבות – יום-יום ושעה-שעה.

וגם היום, כאשר אני כבר מתנייד וחזרתי כמעט לעצמאות מלאה – פתאום אני מוצא את עצמי חושב אחרת לגמרי על הפעולות הפשוטות ביותר. למשל, אם עליי ללכת לשירותים, אני חושב אלו פעולות נוספות בכוונתי לעשות בשעה הקרובה, עדיף לשלב אותן כאשר אני כבר קם והולך. פתאום אני מתכנן לעצמי מסלול הליכה בתוך הבית אם בכוונתי לבצע שלוש פעולות.

כאופטימיסט חשוך מרפא, אני רואה בכל משבר אתגר, וכך גם בהתמודדות עם הפציעה. בכל רע אני רואה את החיוב – מה אני יכול להפיק ממה שקרה. את היכולת להבין את הנכים ובעלי הצרכים המיוחדים, מה עובר עליהם, מה ההתמודדות הנדרשת מהם, כיצד הם חושבים – אני רואה כתפוקה חיובית מהמצב. אם התובנה הזאת תאפשר לי, לאחר ההחלמה, להבין יותר והיכן שאפשר לעזור יותר, אם באופן אישי לאדם אחר, נכה או פצוע, ואם באופן ציבורי בתפקידים שאני ממלא, על מנת להקל על מצבם ועל סבלם, המחיר האישי ששילמתי היה כדאי. הרי אין להשוות את מצבי למצבו של נכה – ולו בשל הזמניות שבמצבי. הרגל שלי תשתקם, ואני משוכנע שלא רחוק היום בו אוכל לשוב ולטייל כמעט כאילו דבר לא קרה. אבל מעצם ההתנסות למדתי הרבה, ואני מקווה שבזכות הטעימה הזאת אוכל לסייע לחברה.

נקודה אחת אותה למדתי בימים האחרונים, מאז ששבתי לנהוג, היא סוגיית הנכות הזמנית. אדם שנפצע והוא מוגבל לתקופה קצרה – שבועות או חודשים, אינו יכול ליהנות ממיספר פריבילגיות שנועדו להקל על ציבור הנכים. לפחות באחת מהן אני נתקלתי – החנייה. בשבועות הקרובים, עד שיורידו את הגבס מרגלי, אני נכה, למעשה. אני מתקשה מאוד בהליכה ונאלץ להיעזר בקביים. אולם כיוון שאין לי תג של נכה, איני רשאי לחנות בחניית נכים. תחילה חשבתי להדביק על השמשה פתק בנוסח "פקח, אני פורק סחורה", משהו כמו "נהג בגבס". אבל זה לא רציני...

כשאני נאלץ לחנות רחוק ולגרור את עצמי דרך ארוכה ולאורך זמן רב זה לא כל כך נעים ולא קל. יש לכך פתרון מעשי, והוא לא מסובך – נכות זמנית. לאפשר למרפאות ולבתי החולים להנפיק תווי חנייה זמניים, שתוקפם מוגבל בתאריך המופיע על התו, ובכך להקל על חיי הפצועים.

2. חבל שנכשלתם "שלום עכשיו"

אין בי שמחה לאיד בעקבות כשלון הפגנת "שלום עכשיו" בירושלים [מוצ"ש, 15.5]. להיפך.

מעולם לא תמכתי ב"שלום עכשיו" ואף לא התקרבתי לאזור החיוג שלה. להיפך. אבל אני זוכר לטובה את הפגנות הענק שלה. הפגנות אלו, כמו ההפגנות שמנגד, היו הדמוקרטיה במיטבה – ציבור איכפתי ופעיל, משני צידי המתרס, היוצא לרחוב ומפגין באופן דמוקרטי למען הדברים שהוא מאמין בהם. אנשים מאמינים ביכולתם להשפיע ואכן – משפיעים.

איזה הבדל בין המאבק הדמוקרטי הזה, לבין "שלום עכשיו" היום, בעידן האופנהיימרי. היום "שלום עכשיו" פועל כסוכנות ביון זרה, המחפשת אחר התחלות בנייה או בניית בתים ביישובים ביו"ש, על מנת להעביר למממניהם את המידע "המפליל", שהנה ישראל אשמה בהיעדר שלום. סוכנות השטינקראי האופנהיימרית מעוררת קבס, נקלית ונפסדת. היא היפוכו המוחלט של מאבק דמוקרטי. ל"שלום עכשיו" עבר מזהיר בדמוקרטיה הישראלית. איזו נפילה, איזו התדרדרות למקום העלוב שבו היא נמצאת היום.

השטינקראי הזה מגלגל הון רב ומשלם משכורות נאות, אך אני מעריך שזו אינה הסיבה לתפנית בדרכה של תנועת "שלום עכשיו". להערכתי, אילו הציבור היה ממשיך למלא את הכיכרות, היא לא היתה מתדרדרת לעיסוק המפוקפק המאפיין אותה היום. אם הציבור יחזור לכיכרות, אולי תחזור "שלום עכשיו" לזירה הציבורית הדמוקרטית.

לא, זה לא קרה. רק קומץ נענה לקריאה והשתתף ב"הפגנת ההמונים" בכיכר.

מה קרה? למה הציבור שבעבר נענה לכל קריאה, אינו יוצא עוד מביתו?

הסיבה לכך היא כפולה – א. ניצחונה הגדול של "שלום עכשיו". ב. כישלונה הגדול של "שלום עכשיו".

ניצחונה הגדול של "שלום עכשיו" הוא הצלחתה להפוך עמדת-שוליים למיינסטרים הציבורי, עד שהיתה למדיניות הרשמית לא רק של ממשלות ה"שמאל", אלא גם של ממשלת הליכוד בראשות שרון, וממשלת "קדימה" בראשות הליכודניק לשעבר אהוד אולמרט. זהו הישג פוליטי אדיר, הצלחה גדולה ופרי של התמדה, נחישות, ותחכום תקשורתי ופוליטי.

הבעייה היא שהניצחון הגדול של "שלום עכשיו" הוליד את הכישלון הגדול. הכישלון הוא של הדרך שנוסתה וכשלה, התרסקה בקול נפץ אדיר.

מצעד הניצחון של "שלום עכשיו" החל כאשר יצחק רבין לחץ את ידו של ערפאת וחתם על הסכמי אוסלו. אמנם הוא לא אימץ את גישתה של "שלום עכשיו" בנושא הטריטוריאלי, ודגל בשלמות ירושלים ושמירה על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות בידי ישראל, אך בעצם ההסכם יכלה "שלום עכשיו" לראות פריצת הסכר.

מצעד הניצחון נמשך בקמפ-דיוויד, כאשר אהוד ברק אימץ את דרכה של "שלום עכשיו" ואף עקף אותה מ"שמאל". לראשונה, הוא קיבל את העיקרון, שהבסיס לקביעת הגבול הוא קווי 4.6.67 – ובפועל הוא הציע נסיגה כמעט מלאה. לראשונה הוא הציע לחלק את ירושלים. לראשונה הוא הציע לסגת מבקעת הירדן. מאוחר יותר, בטאבה, הוא אף המשיך וויתר עוד, תחת אש וטרור.

המצעד נמשך בהתנתקות, כאשר ממשלת ישראל ביצעה בגזרה אחת, את הגישה של "שלום עכשיו" באופן מלא – נסיגה מוחלטת עד המילימטר האחרון, עקירה מוחלטת של כל היישובים.

ושיא השיאים היה בממשלת אולמרט, כאשר בפועל הציעה נסיגה מלאה מכל השטחים (חילופי שטחים של 1:1), ויתרה על הר הבית, לראשונה קיבלה עקרונית את טענת "זכות" השיבה ובפועל הציעה פתיחת שערים לאלפי "פליטים" ופיצויים נדיבים לכל ה"פליטים".

מצעד הניצחון היה למצעד הכישלון. המציאות הוכיחה שהגישה של "שלום עכשיו" שגויה מיסודה. אף ויתור לא קירב את השלום כהוא זה, להיפך. כל מטר מרובע שישראל נסוגה ממנו היה לבסיס להפעלת טרור ותוקפנות נגדה.

הציבור אינו טיפש. גם מי שעקרונית תומך בנסיגה, חלקית או מלאה, אינו יכול לומר היום שנסיגה תביא לשלום. כל מי שניחן ביושר אינטלקטואלי מינימאלי לא יוכל עוד להאשים את ישראל שב"סרבנותה" מנעה שלום. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון, אינו יכול לזלזל בסכנה שנסיגה כזו תביא על תל-אביב, נתב"ג וגוש דן, מה שהנסיגה הקודמת הביאה על אשקלון, שדרות והנגב המערבי.

וגם אלה, שלמרות הכל מאמינים שאין ברירה, ואין דרך אחרת – אינם מתלהבים עוד עד כדי כך שיצאו מהבית וילכו להפגין. הם לא נדבקים בזעם המעושה כלפי ממשלת ישראל, שכביכול היא אשמה בכישלון תהליך השלום. גם מי שעדיין לא התפכח, לבטח משהו בביטחונו בדרך הזו התערער, אם אינו אוטיסט גמור.

ולכן, כנראה ש"שלום עכשיו" תמשיך להיכשל בהפגנותיה. וחבל. כי כדי להצדיק את קיומה היא תמשיך בפעילותה החתרנית הדוחה.