פרקי יומן על אסתר ראב – מבחר
נדפס בספר היפה והמרשים "גבורות למאזניים", קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 שנה לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, "מאזניים". כרך א'. עורך: ד"ר משה גרנות. עורכי משנה: דוד מלמד, ד"ר אביב עקרוני, מנחם פאלק. תל-אביב, תש"ע, 2009 [עמ' 166-171]. הקטעים מהיומנים פורסמו לראשונה ב"חדשות בן עזר", בגיליון מיוחד ומורחב מס' 173 שהוקדש למלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר רַאבּ.
 
שנת 1969
תל-אביב. 1.11.69. כ' בחשוון תש"ל. מדברי הדודה אסתר במסיבה שנערכה לכבודה הערב באולם שרת בפתח-תקווה, על ימיה הראשונים של המושבה.
 "הנוף היה אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומגבעת שטרייט עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. כיום לא נשמרו הדברים, צריך לשם כך כיום 'שמירת טבע'. ואז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמה זו. ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתאר אותה כיום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר. החלוציות של היום, ברמה [רמת הגולן] או בנגב, אינה אותו דבר. כיום אין יישוב חדש בלי נורה (של חשמל) וברז וטרקטור. אז היו תנאי חיים אחרים לגמרי, קשים יותר, ראשוניים יותר, שנתנו נופך אחר לדברים. ראשוניות. אולי רק בהקרבה של הבנים, שנהרגים כיום בגבולות, יש מקבילה לראשוניות ולחלוציות של אותם ימים. ההיסטוריה שלנו קצרה, אבל מלאה תהפוכות. קורים כל כך הרבה דברים. ובסערה – הכל משתנה, עד שקשה לתאר איך ניראתה הארץ פעם. אבל התקופה ההיא, הראשונה, בוודאי שעוד תעלה. לא ייתכן שהיא תישכח ולא תעלה. אולי פעם, כשיהיה יותר שקט בארץ, ולא הלחץ החיצוני ולא השינויים המהירים – אפשר יהיה גם להעלות את כל התקופה ההיא, פתח-תקווה נתנה לי יותר משאני נתתי לה."
 
שנת 1970
תל-אביב. 15.11.70. ט"ז בחשוון תשל"א. בבוקר שבת, ה-13.11.70, הביאו אותי מהרצאה בכפר-סאלד במונית מיוחדת לנצרת, דרך טבריה. שם אכלתי, קניתי בשוק קפה, זיתים וזעתר, והמשכתי לטבעון. שם, בפנסיון וילקנסקי בקרית עמל, בצהריים, ביקרתי את הדודה אסתר. שעתיים ישבנו ודיברנו בחדרה. סיפרה ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים.
 
שנת 1971
תל-אביב. 23.2.71. כ"ח בשבט תשל"א. יום שלישי. בגשם באתי לבקר את הדודה אסתר, בפנסיון וילקנסקי בטבעון. באתי לארוחת הצהריים וישבתי עימה שעה קלה. שוב הפצרתי בה להשלים את כתיבת זיכרונותיה. היא אמרה שנהנתה מפרק הרומאן שלי שפורסם ב"דבר" בשבת, ב-19.2, "ואיש זקן מתעורר מחלומו" – הפרקים הראשונים של הרומאן (שנותר גנוז) "בחצי חייו".
 
תל-אביב. 26.7.71. ד' באב תשל"א. יום שני. ביום שני, ה-19.7 היה כאן בחור מיפעת, בגילי לערך, חבר של יהואש ביבר, ושמו ראובן שוהם. הוא עושה עבודת מ"א בספרות אצל גרשון שקד בירושלים על הדודה אסתר. ביקש שאעזור לו. שעה ארוכה ישבנו, ועברנו על כל החומר שברשותי. הוא עשה עבודת מחקר רצינית – עבר על כל אשר כתבה, צילם, סימן תאריכים וערך ביבליוגראפיה. כמה דברים שלא היו לו ונמצאו אצלי – צילם. השתדלתי לעודד אותו ככל האפשר בעבודתו, למען יעשה ממנה פעם ספר.
 
תל-אביב. 7.8.71. ט"ז באב תשל"א. שבת. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני.
בעשר בלילה החלה ההרצאה. הירח היה כבר אפל לגמרי, אותו לילה היה ליקוי לבנה. רק בקצהו השמאלי החלה בהרת לבנה. החבר לייבוש הציג אותי בתור החבר אהוד בן עזר. קודם לכן ניגשה אליי אישה אחת, דומני חוה שמה, או בתיה, והציגה עצמה בתור אחותו של שמעון קושניר, ומסרה דרישת שלום לדודה אסתר. גם אלמנתו של יעקב רז, שהיה ידיד לדודה אסתר, מסרה לה דרישת שלום.
לאחר ההרצאה יצאנו החוצה. הירח היה כבר מלא ובהיר לגמרי. חיכינו למכונית. נחמן רז (בנו של יעקב רז) סיפר לי כי ביקר בזמנו את הדודה אסתר. "רק חבל..." אמר, "המחלה שלה..."
 "איזו מחלה?" שאלתי.
הוא נבוך.
 "לא, לא, תאמר," אמרתי.
 "זה, הרדיפה..."
 "נו," אמרתי, "זה לא חדש אצלה."
 "היא כתבה לי, לפני כמה שנים, מכתב מוזר מאוד, שמתנכלים לה ושאבוא להציל אותה," סיפר, "באתי וישבתי אצלה. על המרפסת ממול ישבו שני בחורים. 'אתה רואה!' – היא אמרה לי, 'הם עוקבים אחריי.' – זה מאוד-מאוד לא נעים." סיים דבריו.
הסכמתי עימו, וכן שבכל יתר התחומים נשמתה צעירה וערה.
 
שנת 1972
תל-אביב. 21.8.72. י"א באלול תשל"ב. יום שני. לפני הצהריים נסעתי לעזור לדודה אסתר לעבור לביתה שקנתה ברחוב הדגניות 15ב' בטבעון. הגעתי בעשר וחצי כאשר רוב החפצים כבר היו על המכונית. נסענו יחד, שנינו בקבינה, ושני פועלים ערבים מאחור, אלה הסבלים. הדודה היתה עצבנית ושלחה אותי להשגיח כל הזמן שלא יגנבו משהו ממיטלטליה. הדירה החדשה ניראית צפופה מדי, קרובה מדי לשכנים אחרים, ואני בטוח שהיא לא תחזיק שם זמן רב. הייתי צריך לשמור שלא יגנבו את התמונות שלה, המרבדים שלה, המזוודה עם כלי הכסף. ארגזיה מלאים שמאטעס. קרוב לעשרים כובעים ישנים וממועכים. כלי מיטה מלוכלכים. פתיליה ("אני עושה עליה חמין בחורף!") – הכול מלוכלך ומוזנח. איכשהו עברה ההעברה בשלום וכל המיטלטלים הוכנסו לדירה.
 
שנת 1973
תל-אביב. 12.1.73. ט' בשבט תשל"ג. יום שישי. אתמול נסעתי לבקר את הדודה אסתר בטבעון. היא טילפנה שלשום ודרשה במפגיע כי אבוא מאחר והיא "הולכת למות".
דיברנו על נחום גוטמן והיא סיפרה לי כי היה ביניהם קשר די הדוק, ואת שיריה – "אני תחת האטד, קלה, זידונה... את דיננו חרצתי באחת" ו"ציפור מתה על הזרם" – כתבה לו.
הרגשתי שהיתה מאוהבת בו. ואולי גם הוא בה. ומכאן גם חיבתו הרבה אליי.
היא רצתה לתת לי מאה לירות על שאספתי את שיריה בספר – ואני לא קיבלתי אותן. לא הסכמתי לקחת כסף ממנה. אבל פישפשתי בספרייתה והיא נתנה לי כמה ספרוני שירים ישנים של אצ"ג, לאה גולדברג ויוכבד בת מרים. וגם נתנה לי את המזמרה שלה, אשר בה היתה גוזמת בכרם אביה, הוא סבי יהודה ראב, בצעירותה – כדי שאמסור ל"יד לבנים" ויציגוה במוזיאון.
אמרתי לה כי את המסכה שלה, מסכת פנים מגבס שהתקין לה גוטמן, ואת שולחן הכתיבה – עם תמונות, תמסור ל"יד לבנים" כדי שתהיה פינה על שמה.
 
תל-אביב. 10.2.73. ח' באדר א' תשל"ג. שבת. אתמול בערב הייתי אצל אמא ומשה בפתח-תקווה. אמא הכינה ארוחה גדולה ומצויינת. היו אהרון ותמר בן עזר, מרים ואברהם גיסין, יואל ויהודית סימקין, שלמה וחוה וולפברג, אבשלום רוצקין (כרמלי) ולאה אשתו, רחלה ושמחה זילברווסר.
יואל סימקין ואבשלום סיפרו מעשיות ובדיחות, מן הפולקלור של פתח-תקווה.
סיפור על הדודה אסתר, גם הוא מפי יואל סימקין.
כשהיתה צעירה אהבה מאוד את אברהם איכר. היתה לו הצלחה רבה אצל נשים והיה נשוי במרוצת חייו לנשים אחדות. כניראה שהדוד ברוך והדוד אלעזר [אחיה] דעתם לא היתה נוחה מכך שהוא, שהיה פועל, מתעסק עם אחותם. מה עשו? לילה אחד התעטפו בעבאיות רחבות והתחפשו לערבים, ארבו לו והתנפלו עליו והיכו אותו מכות נאמנות.
ועוד סיפור מפי יואל:
זוג צעיר אחד מראש פינה נסע לירח הדבש לטבריה. הלכו לראינוע וביקשו את המקום הטוב ביותר – בשורה הראשונה! נכנסו וישבו, ולפתע הם רואים כי פרידמן, פקידו של הברון, יושב באחת השורות האחוריות. "איך אנחנו יכולים לשבת עם הגב אליו?" – אמר הבעל הצעיר, ומיד הסתובבו כדי שלא להעליבו.
 
תל-אביב. 5.9.73. ח' באלול תשל"ג. יום רביעי. אתמול הופיעה במפתיע הדודה אסתר, בלי להודיע, חיכתה אצל בן-דודי הסופר יצחק ראב, הגר כאן, ברחוב פרופסור שור, מרחק שלושה בתים ממני. כאשר חזרתי מן הבריכה, מצאתי ליד הדלת שקית ריקה של שקדים. אתמול גם התפרסמה מודעת האבל שביקשה מבן-דודי אהרון בן עזר לתת על מות הרצפלד. לקחתי את הדודה לכאן, לדירת הרווקים שלי. הכנתי לשנינו צהריים. היה לי במקרר ריזוטו מעשה ידיי, וסלט חצילים בטחינה. היא התפעלה. גם מרק הכנתי.
הקלטתי כמה שירים נוספים ממנה. לפני כן השמעתי לה את השירים ואת הקטע שקראה ב"יד לבנים" לפני שלוש שנים – "שתי נערות בפרדס עזוב". כששמעה את השיר "בשורה" על אבא ז"ל – בכתה. כששמעה את הקטע עם הנערות – חיתה אותו כמו ילדה קטנה. הניעה ידיה ושלחה לשון.
כשאמרתי לה כי רגליה יפות עדיין, בייחוד כף הרגל, הרימה מעט את שמלתה ואמרה: "גם למעלה יותר. הבשר עוד קשה!"
ליוויתי אותה לאוטובוס.
 
תל-אביב. 24.10.73. כ"ח בתשרי תשל"ד. יום רביעי. הבוקר נכנסה הפסקת האש באופן סופי לתוקפה, משעה שבע בבוקר, לפי החלטה נוספת של מועצת הביטחון. וכך נסתיימה בינתיים המלחמה. מה יהיה הלאה? אם לא יבואו בדרך נס הסדר סופי ועימו שלום – ייעשה המצב רק גרוע יותר. וצפויות לנו שנים ארוכות של מלחמת התשה בכל הגבולות החדשים.
אתמול בבוקר נסעתי לבקר את הדודה אסתר, הרגשתי צורך בכך לאחר שנודע לה על נפילתו של רן שוחט, נכדו של אחיה ברוך. היא סיפרה לי שני חלומות שהיו לה לפני שבוע.
בחלום הראשון היא יושבת על שפת נהר שחור ומאיים מאוד, ומעליה עומד אביה, הסבא (שלי) יהודה, והוא צוחק אליה ומבטיח לה כי לא יאונה לה כל רע, והיא מתפלאה כיצד זה אינה מפחדת מן הנהר המאיים. בהקיצה הרגישה ביטחון רב. ובחלום השני ראתה אותו פצוע בבטנו, מעיו שפוכים ומכנסיו פתוחות, ונחרדה. ואז הקיצה וידעה כי מישהו מצאצאיו נפל במלחמה הזאת.
 
תל-אביב. 8.12.73. י"ג בכסלו תשל"ד. שבת. אתמול באה לבקר הדודה אסתר ויחד הלכנו לפנות-ערב לבקר אצל נחום גוטמן. הם לא נפגשו מזה שנים רבות. זו היתה פגישה די מרגשת, אף כי מגומגמת. נחום שכחן, והדודה אסתר בשיגיונותיה. אף כי ניראתה מצויין – היה יום גשום והיא באה במכנסיים ובדאפלקוט, כשהברדס על ראשה. ממש כנערה צעירה.
נחום שאל אותה שוב ושוב מדוע התרחקה מתל-אביב. והיא ענתה כי מצאה אנשים בקיבוצים ובמושבים, מהעלייה השנייה – שאוהבים אותה. כל זה היה נוגע ללב. איש-איש מהם חי בעולם דמיונו וקשה לומר שהיה ביניהם קשר ברור בשיחה. קצת כמו שני ילדים קאפריזיים.
נחום הראה לי את הספר "כאור זרוע" שצייר ליעקב הורוביץ, וכן נתן לי לקרוא את ספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט", לצורך הראיון ל"מאזניים" ליובלו ה-75 של גוטמן.
התחלתי לקרוא בספר והוקסמתי. החלטתי לתת לנחום טופס של "המחצבה" עם הקדשה: "לנחום, אתה – / שורשה של תל אביב / רושם אגדותיה / קוסם בצבעים / ואמן באהבת אדם / יחיד במינו – / אוהבך / אהוד בן עזר."
 
שנת 1974
תל-אביב. 23.3.74. כ"ט באדר תשל"ד. שבת. ביום רביעי, ה-21.3, נסעתי לבקר את הדודה בטבעון, לאחר שדחיתי את הביקור בכמה שבועות. כבר בדרך ידעתי מה יהיה – בינתיים נדפס מכתבי אל [נגד] גולדה בעיתון, ואם הגיע לידיעתה של אסתר – תצפה לי מנת השיגעון הרגיל.
וכך אמנם היה.
במקום להיות אסירת תודה על כך שאני, היחיד מכל המשפחה, שומר על קשר עימה ונוסע מדי פעם לבקרה – סטתה עד מהרה לעניין המכתב, ברשעות המטורפת האופיינית לה:
 "מי אתה בכלל, פשפש אחד, שתכתוב כך נגד גולדה מאיר? מה עשית בכלל למען המדינה, אפילו לא נלחמת. אני נלחמתי. אני יש לי זכות לדבר. גם לדעתי עליה להתפטר כבר. אך לא אתה האדם שיאמר לה זאת. רק בשביל להתפרסם אתה עושה את הכול. אני סובלת בגללך. אליי מגיעות התגובות. אני לא ישינה בלילות בגללך. מכים אותי. אתה כלום בשבילי. רק חתיכת חיים שנותרה מאחי הצעיר. שום דבר לא יצא ממך. במיטב שנותיך אתה מבזבז את ימיך, עצלן, וכל מה שכתבת עד עכשיו לא שווה כלום. אם אתה רוצה לעסוק בפוליטיקה – תיכנס למפלגה. תהיה עסקן! איך אתה מעז בכלל לכתוב מכתבים כאלה. אין לך שום חוש קיום, אפילו לא של זבוב. אתה לא מכיר אותם. הם עוד יתנקמו בך. יגזלו את הפרנסה שלך."
וכך המשיכה לחרף ולגדף ולשפוך מררתה. גם כשאמרתי לה שאולי אסע לארה"ב בקיץ, בעקבות צאת ספר הראיונות [הנוסח האנגלי של "אין שאננים בציון"], אמרה – "מה פתאום שתיסע בכלל? מי אתה בכלל שתרצה בפניהם? למה לך לבזבז את הזמן שלך?" – וכן הלאה וכן הלאה. וכשאמרתי לה שאולי יכירו אותי גם מחוץ לארץ, ואולי תתעורר התעניינות וירצו לתרגם איזה ספר שלי – זה הרגיז אותה עוד יותר. לבסוף אמרתי לה שאין לי מה לדבר איתה בנושא הזה. רק הקינאה מדברת מגרונה, ואני מצטער שבכלל באתי לבקרה כי ידעתי שכך יהיה.
על כך התפרצה עוד יותר – "מי אתה שאקנא בך? שוטה! (ועוד שמות גנאי) – הלא אתה רק חתיכת חיים שנישארה מאחי הקטן! וכו'..."
בכל זאת לא קמתי ויצאתי. ריחמתי עליה. הכינה ארוחת-צהריים וכה ציפתה לבואי. ולבסוף אף הצטערה ואמרה שהחליטה לא לדבר איתי על כך, כדי שלא לקלקל את הפגישה, אך לא יכלה להתאפק. גם הראתה לי מכתב שקיבלה מאישה אחת, כניראה מוותיקות מפא"י, ידידה שלה, ובו קטע העיתון ובו מכתבי, ודברי תמיהה – האם בן-אחיך הצטרף לליכוד? וכו'.
אמרה שתכתוב מכתב התנצלות לגולדה, על דבריי. אמרתי לה שהיא יכולה לכתוב מה שהיא רוצה ואינני מפריע לה. הטענה שלה – היא קיבלה לפני שנתיים את פרס ראש הממשלה מדי גולדה – וכיצד אני מעיז עתה לפגוע באישה חשובה זאת, שזכויותיה למדינה גדולות פי אלף משלי.
מתברר שהדודה אסתר אינה מקבלת כלל קצבת זיקנה מן הביטוח הלאומי. ביקשתי ממנה את תעודת הזהות [לאחר זמן-מה אכן הצלחתי לסדר שתקבל את הקיצבה], ושם רשום שנולדה בשנת 1889 (!), היא אמרה שזוהי טעות. שנולדה ב-1899. אף זו כמובן הגזמה, לצד אחר. כניראה נולדה בשנת 1894 או בסביבתה, ב-25 באפריל.
 
תל-אביב. 1.12.74. י"ז בכסלו תשל"ה. יום ראשון. ביום רביעי, ה-27.11, באה לתל-אביב הדודה אסתר ונסעתי עימה לאוניברסיטה, שם הוזמנה להרצות בסמינריון של נורית גוברין על הנוף הארץ-ישראלי בספרות העברית. את הרצאתה כתבה, ואת כתב-היד השאירה אצלי. אך הדברים המעניינים של הרצאתה היו אותם מקומות בהם סטתה מהכתוב והעלתה תמונות מן הזיכרון. מראה חצר אביה בפתח-תקווה ביום חורף, לאחר הגשמים, עם ראשית הנביטה. הנוף שצבעו היה ירוק-אפור, צבע המלריה והביצות ופני האנשים. על כך שלא היה חסר לה הגוון הירוק בנוף. חבל שלא הקלטתי את דבריה.
בקהל ישב סטודנט ערבי. והיא, מבלי דעת זאת, נסחפה אל דבריה הרגילים על אודות הערבים – שכולם רוצחים ושואפים להשמידנו. דין מוחמד בסייף. בצורה בוטה וגלוייה.
הערבי שאל אחר-כך – מה המיוחד שהיא מוצאת בנוף הארץ שאין למוצאו בשום מקום אחר בעולם – והיא חזרה על דבריה בדבר היות ארץ זו ארצם של האבות, של היהודים ולא של הערבים, שאימצו לעצמם גם את אבותינו המקראיים.
אני הרגשתי מתחילה כי לסוף כזה צפוייה הפגישה – ולא יכולתי להושיע ממקום מושבי. בסך הכל היתה זו הרצאה די גרועה, מחוץ לרגעי ההארה שהיו לה בתארה נופים ומראות מן העבר. ניסיונותיה להיראות "מדעית" היו מגוחכים, והזכירו לי את דיבוריהם המשכיליים של אבא ודוד ברוך ז"ל, שלא נשתחררו כל ימיהם מדילטאנטיות כלשהי של בני מושבה שלא זכו בחינוך מדעי ומשום כך העריצו כל כך את המושג המרוחק של המדע, ותמיד היתה בדבריהם כמין נעימת ביטול עצמי בפני האמת המדעית אליה הם לעולם לא יגיעו. וכך הפסידו הרבה מן האותנטיות שלהם, ואותו דבר בדברי הדודה.
חזרנו לכאן. יהודית הכינה ארוחת-ערב ואסתר היתה מאושרת בנו. כאשר ישבנו ודיברנו, הערתי: "דודה אסתר, אני מקווה כי כאשר האווירון חג שוב ושוב והרעיש בשעה שהרצית, לא חשבת שזה משהו המכוון נגדך אישית. אלה הם פשוט מטוסים העומדים לנחות בשדה דב."
 "מה איתך?" ענתה. "אתה חושב שיש לי שיגעון רדיפה? כלל לא חשבתי על כך."
 
שנת 1976
תל-אביב. 4.2.76. ג' באדר א', תשל"ו. יום רביעי. אתמול בערב, ה-3.2, נסעתי לירושלים במונית מיוחדת עם שמעון קושניר ואשתו להנחות ערב של אנשי העלייה השנייה ביד יצחק בן צבי. בדרך שוחחתי רבות עם שמעון קושניר. סיפרתי לו על מצבה של הדודה אסתר, שפנתה אליו לא פעם במכתבים על מצוקותיה, והוא סיפר לי כי גם הרצפלד, שנתיים לפני מותו, שקע במשבר נפשי קשה שהתבטא במחלת רדיפה, וזו היתה תוצאה מהיווכחו לדעת כי בבקשו לעשות כדרכו חסדים לבני-אדם – משיבים פניו ריקם אלה שבידם ההשפעה והכסף, ומתעלמים ממנו. הוא אושפז בבית חולי-רוח ובקושי רב יצא מכך. ועוד סיפר לי כי משכן ברנר ברחוב קיבוץ גלויות נהרס לגמרי ונהפך למאורת פריצים.
 
*
בשנים 1978-1987 לא ניהלתי יומן. השלמות והארות לדברים שנכתבו ביומן מצויות בסיפור חייה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", אהוד בן עזר, "עם עובד", 1998 – כמו פרשות המכתב לגולדה והפגישה עם אסתר באוניברסיטת תל-אביב ביוזמתה של פרופ' נורית גוברין. כאן נבחר לפרסום רק חלק מהקטעים על אסתר ביומניי, המקובצים גם בחוברת הפרטית "הדודה אסתר".
 
 אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה פתח-תקווה ביום ראשון ה-6 בספטמבר והיא כבת 87. על מצבתה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירה "נשורת", משנת 1961:
 
מתקו לי רגבי-עפרך
מולדת – כאשר מתקו לי
ענני-שמייך –