יש הרבה מן המשותף בין סעד אל-חרירי, נשיא לבנון, לבין ואליד ג'ונבלט, מנהיג הדרוזים בלבנון.

שניהם בנים למנהיגים שנרצחו בידי הסורים – רפיק אל-חרירי, שהיה נשיא לבנון וכמאל ג'ונבלט, שהיה מנהיג הדרוזים. שניהם הובילו קו של עצמאות לבנונית, התנגדות לסוריה והתנתקות ממנה. שניהם היו אמורים להוות הציר המשחרר את לבנון מן הלפיתה הסורית- איראנית-חיזבאללאית. שניהם התקפלו, וזחלו על גחונם אל קנוסה שבדמשק, לבקש מחילה (חנינה מראש) מרוצח אבותיהם (למען הדיון – מרוצח אביו של חרירי שהוא בנו של רוצח אביו של ג'ונבלט). שניהם מתיישרים היום עם הקו של נסראללה-אסד-אחמדיניג'אד, בניגוד מוחלט לכוונותיהם המוצהרות ערב הבחירות האחרונות. חרירי הביע תמיכה בהעברת טילי סקאד לחיזבאללה. ג'ונבלט הכריז שאין ללבנון כל עניין בשלום עם ישראל.

מה קרה? מדוע הם  נוהגים כך?

הניסיון המזרח-תיכוני בכלל והלבנוני בפרט מחייב את הפוליטיקאים והמנהיגים להנהיג תדיר פוליטיקה של הישרדות. לשם כך עליהם לחבור לחזק, למנצח. חרירי וג'ונבלט מבינים היטב באיזה צד מרוחה החמאה ומהיכן משתין הדג, במזרח התיכון. הם מבינים, בדיוק כפי שמבין ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, שהציר החזק והמנצח הוא הציר הסורי-איראני.

רק לפני שנתיים הם האמינו והבטיחו להנהיג פוליטיקה אחרת. מה קרה בשנתיים האלה? הרי הים הלבנוני הוא אותו ים, נסראללה הוא אותו נסראללה, אסד הוא אותו אסד ואחמדיניג'אד הוא אותו אחמדיניג'אד. מה נשתנה?

בתקופה הזו העולם השתנה. ואם לדייק יותר – התחלף האיש המאכלס את הבית הלבן. עוז רוחם של חרירי וגו'נבלט לפני שנתיים – לא היה בו די כדי לחולל את השינוי הגדול. ללא רוח גבית אמיתית ומשמעותית של העולם המערבי ובעיקר של ארה"ב, השינוי בלתי אפשרי.

מתקפת הטרור של 11.9.2001 הייתה האירוע המכונן שעיצב את כהונתו של ג'ורג' וו. בוש כנשיא ארה"ב. בוש הבין היטב שהעולם נמצא בעיצומה של מלחמת עולם – מתקפה של ציר הרשע, שמרכזו איראן, לצדו סוריה וצפון קוריאה, וארגוני הטרור הג'יהאדיסטי, דוגמת טליבן, אל-קאעידה, חיזבאללה וחמאס, על העולם המערבי הנאור. הוא הבין שכמו מול ציר הרשע ההיטלריסטי, כך גם מול הציר הנוכחי יש צורך בעמידה איתנה; יש להיאבק ברע ולא לנסות לפייס אותו, ניסיון סרק חסר תוחלת.

היו לבוש שגיאות רבות. לעתים הוא לא חשב כמדינאי מפוכח אלא כאוטופיסט רומנטיקן, בהאמינו שבכוחו לכפות דמוקרטיה על חברות שאינן בשלות לדמוקרטיה ואינן רוצות בה. אולם גם אם התברבר פה ושם, הוא לא איבד את הצפון. הוא לא התבלבל בין עמית לטורף. הוא הבין שמוטלת עליו אחריות לשלום העולם, והאחריות הזו מחייבת אותו לא להיכנע למי שמנסים להחריב את הציוויליזציה המערבית.

לאחר רצח חרירי הוציא בוש את השגריר האמריקאי מדמשק. הוא הטיל סנקציות חריפות למדי על סוריה. הלחץ שהפעיל על סוריה הביא ליציאת צבאה מלבנון. במצב שנוצר העזו גורמים כג'ונבלט להרים ראש, להיות נאמנים למאווייהם כדרוזים ולבנונים ולקרוא תגר על סוריה וחיזבאללה. בגיבוי האמריקאים, הייתה הזדמנות להקמת ממשלה לבנונית חופשית ועצמאית, ללא חיזבאללה, מנותקת מהחנק הסורי.

ברק אובמה שינה את כללי המשחק. כמו צ'מברליין ערב מלחמת העולם השנייה, כך גם הוא בחר במדיניות פייסנית, מתוך יומרה משיחית להיות האיש המגשר בין ארה"ב והמערב לבין האסלאם. כמו מדיניות הפיוס של צ'מברליין, כך גם תוצאת מדיניותו של אובמה הרסנית. צפון קוריאה, שבשלהי תקופתו של בוש נכנעה לארה"ב ולמערב, מצפצפת על אובמה, מבצעת ניסויים גרעיניים, מבצעת ניסויים בירי טילים בליסטיים ומאיימת בגלוי להשתמש בנשק גרעיני נגד אויבותיה. איראן דיכאה באכזריות את ההתקוממות העממית בעקבות הבחירות המזוייפות, כשברקע ציוצי מחאה רכים וריקים של אובמה. אחמדיניג'אד מצפצף על האמריקאים בנושא הגרעין, בהתרסה שלא היתה קודם כדוגמתה. בתגובה להחלטתו של אובמה להחזיר את השגריר האמריקאי לדמשק, סוריה מהדקת את קשריה עם איראן, מגבירה את התמיכה בחמאס ובחיזבאללה ומחדשת את האיום על כל גילוי עצמאות בלבנון.

התקפלותם של הגורמים הפטריוטיים בלבנון וכניעתם המתרפסת לרוצח אבותיהם, היא פרי באושים נוסף של מדיניות אובמה. הם מתייחסים לארה"ב כאל משענת קנה ורצוץ, וכמו אישה מוכה החוזרת לבעלה המכה, כך גם הם חוזרים לחיק ציר הרשע.

לאחרונה החליט אובמה להאריך את הסנקציות כלפי סוריה. האם זהו סימן להתפכחות ולשינוי דרך? יש לקוות שכן, אך כדאי לזכור שאובמה כבר גילה סימני התפכחות, כמו בנאומו החשוב בטקס קבלת פרסי נובל, אולם מיד הוא חזר לסורו.

...ואולי הפיגוע שסוכל בכיכר טיימס יחולל בו את השינוי ויביא להתפכחותו?

אהוד: כזכור לך הפיגוע בכיכר טיימס נעשה באשמת הבנייה הישראלית בירושלים.

2. לא יפים ולא אמיצים

תגובה לדודו פלמה, "מי מגן על הדמוקרטיה",

שפורסמה ב"ידיעות הקיבוץ" ב-21.5.10

כאדם בלתי אלים, מאז כיתה ו' אף פעם לא "הלכתי מכות" – לא הרמתי יד ויד לא הורמה עליי. בעצם... רק פעם אחת, ודווקא כאדם בוגר.

זה היה באינתיפאדה הראשונה. שירתתי כלוחם צעיר, מילואימניק בראשית דרכו, ביחידת צנחנים. האירוע התרחש בסיומה של תעסוקה מבצעית קשה ועמוסת פעילות בדיר אל-בלאח שברצועת עזה. בבוקר השחרור יצאנו לסיור ברחובות העיר. במהלך הסיור החלה "מסיבת סיום". ככל הזכור לי, בפועל השתתף בה רק חייל אחד, מוותיקי הפלוגה, ששירת בה מאז הקמת החטיבה במלחמת יום הכיפורים, להלן – "הוותיק". שאר החיילים, רובם ותיקים אף הם, היו שותפים פאסיביים, בכך ששתקו במקרה הטוב ועודדו במקרה הרע. בראש צעד המ"מ, קצין צעיר שהיה זה שירות המילואים הראשון שלו, וטרם ביסס את מעמדו. במה התבטאה "מסיבת הסיום"? "הוותיק" זרק רימוני עשן ורימוני הלם לחצרות הבתים. בית, ועוד בית ועוד בית.

"מה אתה עושה?" שאלתי לאחר הפעם הראשונה. "שתוק, אל תתערב!" היתה התשובה. "תפסיק, זה לא בסדר," הערתי בפעם השנייה. "סתום אמרתי לך!" נעניתי. וכך, מבית לבית, התגובה שלי הסלימה והתגובה שלו לתגובתי הסלימה. ושאר החיילים, חלקם "שמאלנים" שלאורך כל הקו לא הפסיקו להתווכח איתי, ה"ימני", שתקו. איש לא פצה את פיו. והקצין – הלך ראשון, והקפיד לא להסב פניו אחור, שמא יהפוך לנציב של מלח.

לאחר מיספר בתים, ומיספר הערות תקיפות מצידי, הצעיר החוצפן, לעבר הוותיק – הוא הסתובב אליי, התנפל עליי והתחלנו להתגושש, כשהאפוד, הקסדה והנשק עלינו, באמצע סיור ברחובה הראשי של דיר אל-בלאח. הפעם מיהרו חברינו להתערב והפרידו בינינו.

כשחזרנו למוצב, עוד בטרם הורדנו את האפודים, ניגש אליי "הוותיק", הניף אצבע מאיימת לעברי וסינן בין שיניו: "מה שהעיניים שלך ראו, לא יצא מהפה שלך. הבנת?"

לא הגבתי. עליתי במהירות למפקדת הפלוגה, ניגשתי אל המ"פ וסיפרתי לו מה קרה, ללא כחל וסרק. היה זה יומו האחרון של המ"מ הצעיר בפלוגה. "הוותיק" נשאר בפלוגה עוד שנים רבות, אך כאיש מפקדה, לא עוד כלוחם (בשירות המילואים שלאחר מכן התפייסנו).

בפלוגה שלנו שירת מורה ומחנך, תלמיד של ישעיהו ליבוביץ', פעיל בתנועת של"י (היום הוא איש ציבור מוכר ומוערך). שעות רבות קיימנו ויכוחים פוליטיים. הוא הרבה לדבר על "הכיבוש המשחית". הוא השתתף בסיור, ואף שהיתה לו סמכות מוסרית, הוא לא נקף אצבע. ניגשתי אליו נסער אחרי המקרה, וביקשתי הסבר.

"אתה לא היית בסדר. היית צריך להמתין, ולעלות את העניין אחרי הסיור, במוצב. אי אפשר להתחיל להתווכח באמצע פעילות מבצעית," אמר, והוסיף: "אתה רואה? אמרתי לך, הכיבוש משחית."

"לא," השבתי. "אנשים מושחתים משחיתים גם את הכיבוש."

נזכרתי בסיפור המעשה, בעקבות מאמרו של דודו פלמה "מי מגן על הדמוקרטיה". אילו הייתי היום באותה סיטואציה שתיארתי, הייתי נוהג שוב באותה צורה. בשום אופן איני חושב שחיילים צריכים לחפות על מעשים שלא ייעשו. לא היה כאן פשע מלחמה, לא הרגו מישהו, אפילו לא היכו, אבל זה היה מספיק חמור כדי שאגיב כפי שהגבתי. והיה לי ברור שעליי לדווח, שאת מה שהעיניים שלי ראו, הפה שלי חייב לספר. הפה לא צריך לרוץ לתקשורת, אלא להעביר את המידע לדרגים הגבוהים. אלמלא הבטיח לי המ"פ שיגיב בכל התקיפות, הייתי הולך הלאה, למג"ד (אלעזר שטרן, שלבטח היה מטפל בחומרה יתרה במקרה) ואם היה צורך הייתי ממשיך גם מעליו. אך גם פניה לעיתונות לגיטימית.

האם ניתן להשוות את המעשה שלי, למה שעשתה ענת קם? אילו היה לענת קם מידע על פשע מלחמה, והיא היתה מעבירה אותו לעיתונאי, שהיה מפרסם אותו, המעשה היה דומה. במקרה כזה, היא היתה ראויה לתואר מגינת הדמוקרטיה, שהעניק לה דודו פלמה, ולהשוואה שערך בינה לבין דניאל אלסברג, שחשף פשעי מלחמה אמריקאיים בווייטנאם. האם זה המקרה?

ענת קם הינה חיילת שהופקדה בתפקיד רגיש, עם נגישות למידע ביטחוני מסווג מאין כמותו. בכך צה"ל נתן בה אמון בלתי רגיל והפקיד בידיה אחריות גדולה. ומה היא עשתה? גנבה כל מסמך שיכלה, כולל המסמכים הסודיים ביותר, כולל פקודות מבצע רגישות שהדלפתם פגעה בביטחון המדינה, וללא כל בקרה העבירה אותם לעיתונאי. איני יודע מה היו מניעיה, פוליטיים או אישיים. כך או כך, היא גנבת ובוגדת וראויה לעונש חמור ביותר.

ומה עשה בלאו, אותו השווה פלמה לעיתונאי האמריקאי ניל שיהאן? במקום לנהוג כמו כל פטריוט, לסרב לקבל את החומר כדי שלא להיות שותף לדבר עבירה, התנפל עליו כמוצא שלל רב, ומצא כמה מסמכים מהם הרכיב כתבה ב"הארץ", על פיה צה"ל הפר את הוראות בג"ץ וחיסל מחבלים באופן בלתי חוקי.

בעקבות כתבתו של בלאו, פנו עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד מיכאל ספרד ליועץ המשפטי לממשלה וביקשו ממנו לפתוח בחקירה. היועץ, מני מזוז, בדק את כל הטענות לעומקן, ובמסמך מנומק ומפורט ששיגר לעורכי הדין עוזרו הבכיר עו"ד רן נזרי לא הותיר אבן על אבן מכל מה שנכתב באותה כתבה. לא נעשה כל דבר שאינו חוקי, אינו מוסרי ואינו ראוי. ההיפך הוא הנכון.

בימים שבהם ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה נוראית, תוך שלילת זכות ההגנה העצמית שלה, בטענות שווא אודות פשעי מלחמה כביכול – הוסיף אורי בלאו שמן למדורה בכתבה מופרכת, המשחירה את פניו של צה"ל. 

האם זו הגנה על הדמוקרטיה, או ניצול הדמוקרטיה לרעה כדי לקעקע אותה מבפנים? ענת קם ואורי בלאו אינם היפים והאמיצים, אינם מגיני הדמוקרטיה, אינם אבירי חופש הביטוי, אינם אלסברג ושיהאן. מעשיהם מכוערים ונפסדים.

3. פרס ישראל לנועם חומסקי

נועם חומסקי הוא אחד הגרועים בשונאי ישראל.

אומרים שהוא בלשן גדול. ייתכן. מה שבטוח – הוא אנטישמי קטן. הוא שייך לזן הנחות ביותר, הבזוי ביותר, הנקלה ביותר של האנטישמים – האוטו-אנטישמים, אנטישמים שנולדו לאם יהודייה.

"אחד ממבקריה החריפים של מדיניות ישראל," הגדירה אותו התקשורת, הישר ממכונת הכביסה של השפה.

לא מדובר במבקר של מדיניות ישראל. מדובר במי שבמשך עשרות שנים נלחם בישראל, יוצר לה דה-לגיטימציה ותומך ללא סייג באויביה החמורים ביותר ובעיקר בטרוריסטים, כמו נסראללה, אליו עלה לרגל כדי לחלות פניו ולהביע את התמיכה בו. הוא תומך באיראן ובאחמדיניג'אד. רק שנאת ארה"ב גדולה אצל חומסקי משנאת ישראל – כמו אצל חבריו החומייניסטים, "השטן הגדול והשטן הקטן". חומסקי אפילו תמך, בשם "החופש האקדמאי", במכחיש שואה (ראו ספרו החשוב של אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה").

זה האדם האחרון הראוי לקבל פרס ממדינת ישראל. הדבר האחרון שאדם זה ראוי לו, הוא פרס ממדינת ישראל.

והנה, באיוולתנו הענקנו לחלאה הזה פרס, שבחלומותיו הוורודים ביותר לא היה מעלה על דעתו שיקבל. במניעת כניסתו לישראל ובמניעת הרצאתו בביר זית, הענקנו לו מעמד של מרטיר, הקדוש המעונה, איש הרוח שהמדינה הפשיסטית המפחדת להתמודד עם האמת שלו מנעה את כניסתו. הוא כל כך התלהב מהמעמד, עד שוויתר מראש על ניסיון נוסף להיכנס לארץ למחרת. הוא הבין שהפעם יינתן לו להיכנס, והאפקט יאבד. הרי אילו העריך ששוב נחזור על השגיאה, הוא היה חוזר למחרת, חמוש בנציגי כל התקשורת העולמית.

למה לא נתנו לו להיכנס? מישהו חשש שהוא ישפיע לרעה על הסטודנטים בביר זית, ויהפוך אותם משוחרי שלום וידידי הציונות לג'יהאדיסטים?

איך בכל פעם מחדש אנו מפילים עצמנו למוקשים, נותנים נשק לשונאינו וגורמים נזק לתדמיתנו?