בקיץ 1993, לאחר כישלון מבצע "דין וחשבון", הגעתי לתובנה שאין תוחלת לישיבתנו ברצועת הביטחון בלבנון. הגענו למצב חולני של התחפרות, שבו כל פעולה שאנו עושים מזיקה, ומעמיקה את התחפרותנו. מעבר לעצם חששי מההתחפרות הזו, חששתי שככל שנעמיק את התבוססותנו בבוץ הלבנוני, יהיו מי שינצלו זאת כדי לקדם אג'נדה של נסיגה מהגולן. מעל גבי "על הצפון" הצגתי לראשונה את מסקנתי – על ישראל לצאת באופן חד-צדדי מלבנון.

היתה זו עמדת יחיד בלתי פופולארית באותם ימים. הקדמתי בכך את "ארבע אימהות", את יוסי ביילין ואחרים, שקראו לנסיגה ישראלית חד-צדדית אל הגבול הבינלאומי. דבקתי בעמדה זו עד ביצוע הנסיגה, כעבור 7 שנים בקרוב.

היום, עשר שנים לאחר הנסיגה וארבע שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה, ראוי לבחון את הנסיגה ההיא – האם היתה מוצדקת? האם השיגה את מטרותיה?

אחת ההערכות עליהן ביססתי את עמדתי, הוכחה כשגויה לחלוטין. טענתי, שבניגוד לפלשתינאים, אין לנו סכסוך לאומי קיומי עם הלבנונים, ולכן, ברגע שנצא מלבנון לא תהיה ללבנונים מוטיבציה ללחום בנו. הערכתי נבעה מן העובדה שהעימות בינינו לבין לבנון נוצר בעקבות הטרור הפלשתינאי מלבנון, בעוד לא היה לנו סכסוך עם השיעים, עם הנוצרים ועם שאר הגורמים עד כניסתנו ללבנון.

הערכה זו לא לקחה בחשבון את מהותו של חיזבאללה – אין הוא ארגון לאומי לבנוני, אלא ארגון איסלאמיסטי, שהינו חלק מן הג'יהאד האסלאמי העולמי שבסיסו באיראן. החיזבאללה קם בעקבות המהפכה באיראן, שהתרחשה שלוש שנים לפני של"ג, שנה אחרי מבצע ליטני והקמת רצועת הביטחון במתכונתה הראשונה, ולכן לא היה שחקן טרם כניסתנו ללבנון. המלחמה בישראל היא מהותו של חיזבאללה, ללא קשר לשהייתנו בלבנון.

אף על פי כן, אני סבור שלא היה לנו עוד מה לחפש בלבנון והנסיגה היתה מוצדקת. הבעייה לא היתה בעצם הנסיגה, אלא באופן בה בוצעה, בהשראתו של אחד מראשי הממשלה הכושלים בתולדות המדינה, אם לא הכושל בהם – אהוד ברק.

טרם בחירתו לראשות הממשלה, הבטיח ברק להוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. הבטחה זו התקבלה בפופולאריות רבה בציבור, והיתה אחד הגורמים לבחירתו. לאחר כניסתו לתפקיד, שינה את גירסתו, כאשר הוסיף מילה אחת להבטחה, אותה נהג להדגיש באמצעות הפרדת הברות: "ב-הס-כם". ברק, שמדי יום דיברר את עצמו לדעת באינפלציית ראיונות לתקשורת, חזר שוב ושוב על המנטרה: "אנו נצא מלבנון בתוך שנה ב-הס-כם."

היתה בכך בעיה כפולה. ראשית, החיבור בין הסכם ללוח זמנים. צעד חד-צדדי ניתן ורצוי להגדיר בזמן. צעד כזה תלוי בנו ורק בנו, ואנו יכולים לבחור את עיתויו ולקצוב את זמנו. בהסכם יש שני צדדים. כאשר שני צדדים מנהלים מו"מ, צד הקוצב את הזמן מחליש את כוחו ומעצים את כושר המיקוח של הצד שכנגד. אסור לצד במו"מ לנהל אותו כמי שהזמן פועל לרעתו, ולבטח לא עם שעון חול ההולך ומתרוקן לנגד עיניו ולנגד עיני יריבו. הצד שקצב את הזמן, הופך לסחיט ופגיע ככל שהזמן אוזל, כיוון שהוא התחייב להישג. לצד השני אין מה להפסיד.

אבל הבעייה החמורה יותר היתה זהותו של הפרטנר, ואם לדייק יותר – מטרתו האמיתית של ברק. הפרטנר היה סוריה. מטרתו האמיתית של ברק ביצירת לינקג' בין המו"מ עם סוריה לבין הנסיגה מלבנון, היתה לחץ על דעת הקהל הישראלית.

ברק הוא איש של מטרה אחת. כך תיפקד כראש הממשלה. בשנה הראשונה לכהונתו, היתה לו מטרה אחת ויחידה – הסכם עם סוריה. הוא היה נחוש כטיל מונחה מדוייק להגיע להסכם, תוך נכונות ליותר מנסיגה מלאה מכל הגולן. נכונות? אובססיה. את הרודן הסורי הפשיסטי, הוא הילל ושיבח, רומם ופיאר בסופרלטיבים כ"מנהיג חכם ואמיץ, מעצבה של סוריה המודרנית."

היתה לו רק בעייה אחת. את דעת הקהל הישראלית הוא לא הצליח לשכנע. הוא היה מחוייב למשאל-עם, לו התחייב טרם הבחירות ואחריהן, בהמשך להתחייבותו של רבין. אולם בכל הסקרים היה רוב מוצק נגד נסיגה מהגולן. לעומת זאת, היתה בציבור תמיכה רחבה בנסיגה מלבנון.

הלינקג' בין המו"מ עם סוריה לבין הנסיגה מלבנון, היה תרגיל פוליטי מסריח, שנועד לשכנע את דעת הקהל לתמוך בנסיגה מהגולן. כך, חיילי צה"ל נשארו בלבנון, המשיכו להילחם ולהיהרג, כבני ערובה של המו"מ עם סוריה וכבשר התותחים הפוליטיים של משאל העם. החיזבאללה ידע שישראל עומדת לסגת, הציבור הישראלי ידע זאת, חיילי צה"ל ידעו זאת. איזו מוטיבציה יכולה להיות לחיילים, המסכנים חייהם במשימה שאין לה כל תוחלת? הרי אם אין טעם לישיבתנו בלבנון, מדוע איננו נסוגים? החיילים הגדירו זאת במשפט "איני רוצה להיות החייל האחרון שייהרג בלבנון."

התרגיל הציני של ברק נכשל. הציבור לא השתכנע ולא תמך בנסיגה. ברק הבין שהוא עומד להיכשל במשאל העם, ולכן עמד על השארת רצועה של כמה עשרות (!) מטרים לחוף הכינרת, לאחר הנסיגה מכל הגולן! – אסד דחה זאת על הסף והמו"מ עם סוריה נכשל.

המו"מ עם סוריה נפסק בפגישת קלינטון-אסד בז'נבה ב-26.3.2000. ברק נבחר עשרה חודשים ותשעה ימים קודם לכן, ב-17.5.1999. וכך, נותרו לו פחות מחודשיים למילוי הבטחת הבחירות – נסיגה מלבנון.

באורח פלא, נשמטה המילה "ב-הס-כם" מהצהרותיו של ברק. לפתע הסתבר שכדי לצאת מלבנון, אין צורך באישור של אסד. אבל בעשרת החודשים שבוזבזו לריק בלינקג' השקרי, לא נערך צה"ל לנסיגה. לא עוצב פתרון לצד"ל. לא נבנתה תוכנית לנסיגה מסודרת. והעיקר – לא נערכנו לתרחיש של זינוב אחרי כוחות צה"ל.

תרחיש כזה היה ודאי. אסור היה לתת לו לקרות. ראוי היה ללוות את הנסיגה במכה קשה וכואבת מאוד לאוייב, כדי שיאבד את החשק להמשיך ולפגוע בנו. מה שקרה בפועל, היה בריחה עם הזנב בין הרגליים, תוך הפקרת רכוש צה"ל במוצבים, תוך הימנעות מהתמודדות עם המזנבים שעלו על מוצבי צה"ל ובזזו אותם אל מול מצלמות הטלוויזיה, והגרוע מכל – הפקרתם המבישה של לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם. היתה זו מנוסה כאילו אין מחר. כאילו לא ברור כיצד היא תתפרש בידי האוייב ואיזו השלכה תהיה למוראל שלו ולמוטיבציה שלו להלחם בנו.

לאחר הנסיגה ניצב נסראללה על במת הכבוד בעצרת הניצחון בבינת-ג'בייל, ונשא את נאום "קורי העכביש". הוא האמין באמת ובתמים בתאוריה שהציג, על פיה ישראל נחשבת כמעצמה, אך למעשה היא חלשה כקורי עכביש ולכן קיצה קרב.

אופן הבריחה נשא את הזרעים להמשך התוקפנות מלבנון כלפי ישראל, ולמלחמת לבנון השנייה, מלחמת האין-ברירה כעבור שש שנים. אופן הבריחה ותיאוריית קורי העכביש גם עודדו את הפלשתינאים להוציא לפועל את תוכניתם לפתוח במתקפת הטרור ("האינתיפאדה השניה") כעבור כחצי שנה (אך לא היה זה הגורם המרכזי לכך, כיוון שהיתה זו אסטרטגיה שתוכננה לאורך שנים).

טרם הנסיגה, הצהיר ברק, בצדק, שאם יירה כדור אחד לעבר ישראל, ישראל תגיב במלוא החומרה. לבנון תבער. בפועל, ברק נהג אחרת לחלוטין, מתוך חשש לאבד את מה שנחשב להישגו היחיד – הנסיגה מלבנון.

כאשר נחטפו שלושת חיילי צה"ל (נחטפו ונרצחו) באוקטובר 2000, במקביל להרעשת קטיושות רבתי על אזור הצפון, ברק נשא נאום תקיף ועיקרו – אולטימאטום של 24 שעות ללבנונים ולחיזבאללה להחזיר את החטופים. חלפו 24 שעות, ודבר לא קרה. ברק לא עשה דבר, השלים עם התוקפנות, ובכך העצים את תנופת הניצחון ואת תיאוריית קורי העכביש.

כך נסללה הדרך למציאות שחייבה את ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה – מלחמה שנוהלה באופן כושל, אך לא היה מנוס ממנה.

עשר שנים חלפו מן הנסיגה מלבנון. גם היום אני חושב שלא היה לנו עוד מה לחפש בלבנון, ושהיה עלינו לצאת ממנה באורח חד-צדדי. אך לעיתים ה"איך" מאפיל על ה"מה". ראש ממשלה ושר ביטחון כושל, הוביל בחובבנות איומה מהלך נכון, באופן השגוי ביותר.