"גבריות, נשיות ומשא הזהות – שאלות על מיניות וזהות בספרות העברית"
[ועצתה הנבונה של סביון ליברכט]
בהוצאת עקד, 2010
"גבריות ונשיות..." הוא ספרה השני של ארנה גולן, שעניינו השפעת הגומלין שבין שני המינים, ובעיקר – מעמדה של האישה במערך חברתי סבוך זה – הספר הקודם "גבר, אישה, תעודת זהות – שאלות של זהות בספרות העברית" ראה אור בהוצאת חורב ב-2004. למותר לציין שמדובר בנושא מרכזי בספרות מאז נחרתו המילים הספרותיות הראשונות בעולם, והספר שלפנינו מקדיש לו את רוב פרקיו. ציינתי "רוב", כיוון שבספר ביקורת ומחקר זה נדונו תחומים שונים שלא שייכים לנושא מרכזי זה, למשל, הסקירה המעניינת על שירי הילדים של זאב, הביקורת על שירת השואה של איתמר יעוז-קסט, הביקורת על הרומן של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב", ניתוח נושא האלימות בשירתה של יונה וולך, ניתוח הסיפור קצר "קיבוץ" והרומן "הנשים של אבא" של סביון ליברכט ועוד; אלא שהמחברת הקדימה רפואה למכה, וציינה בכותרת הספר פעמיים כי היא דנה גם על שאלות של זהות – ושאלות מן המין הזה יכולות להכיל כמעט כל נושא ספרותי שבעולם.
כבר בפתח הדברים צריך לציין שהספר הזה מושקע מאוד, והניתוחים בו הם דקדקניים ומקיפים, והם חושפים לא רק מסרים ואמונות ודעות גלויים ונסתרים, אלא גם פרוסודיה, רקע היסטורי, רקע ביוגרפי והדי הביקורת והמחקר. אני מניח שמבקרים וחוקרים עשויים להתעניין בספר זה בשל החידושים שבו, הגם שעל היוצרים הנידונים בו – שלונסקי, לאה גולדברג, יהודית הנדל, ש' שפרה, מירה מאיר, יעוז-קסט, שמאי גולן, יונה וולך וסביון ליברכט – נשברו מאות קולמוסים ונכתבו עשרות רבות של עבודות, אבל ללא ספק, ספר זה הוא בבחינת מציאה ממש עבור מורים לספרות – בגלל הפירוט, הבהירות והרהיטות בהם מובאים הניתוחים.
לעיתים הפירוט שנוקטת המחברת הוא, לטעמי, רב מדי: שני הפרקים על א' שלונסקי, הפותחים את הספר (עמ' 17-68), מביאים בפני הקורא שוב ושוב את אותן המסקנות: מיעוט שירי האהבה, צנזורה עצמית בעניין שבינו ובינה, יחס ארוטי לאדמה הנכבשת מחדש בארץ ישראל, ואילו האישה החלוצה בת דורו של המשורר איננה מתוארת כשותפה במפעל החלוצי, ואף לא כשותפה למיטתו של החלוץ. היא אם, אחות ומנהלת משק בית. נכון, אבל המגוון הרב של השירים הנידונים בפרק הוא לברכה, ולא רק למורה המקבל כאן כמעט מן המוכן מערכי שיעור מעולים.
אני מבין מדוע המחברת הקדישה את חלק הארי של הספר ליונה וולך (עמ' 211-273), ואני אדון בכך בהמשך, אך מה הטעם "קימצה" כל כך בטיפול בשירתה של לאה גולדברג, כשלמעשה, הספר דן רק בשיר אחד – "סליחות" (עמ' 69-75), שעניינו הגיגיה ותחושותיה של המשוררת בעקבות המגע המיני הראשון בחייה; והרי בשירת לאה גולדברג יש עשרות שירים ההולמים את נושא ספרה של ארנה גולן, כגון – "שיר הנערה", "סונטות אהב"ה", "שירי אהבה מספר עתיק", "לתמונת אימא", "אם תיתן לי חלקי באימת מחשכיך", "אהבתה של תרזה די מון", "אהבתי את אדוני", "סולוויג" ועוד רבים. ואם החליטה המחברת, מנימוקיה היא, לדון רק בשיר אחד – הרי ממש התבקש להשוותו לשיר של רחל "בבוא", המרמז גם כן (תוך צנזורה עצמית!) על המגע המיני הראשון בחייה. ברור לי שהמחברת כתבה את ספרה לפי נטיות ליבה, שאינן חייבות להלום את ציפיותיי. אבל שוב, קראתי ניתוחים מספר על השיר הזה (חלקם פורסמו לאחרונה בכתב העת האינטרנטי "חדשות בן-עזר"), וצריך להודות ביושר שהניתוח של ארנה גולן קולע ומשכנע.
מירב תשומת הלב של הספר מופנית אל שירתה של יונה וולך, גם במיספר העמודים, כמצוין לעיל, וגם בכמות הנכבדה ביותר של שירים שנותחו בשני הפרקים הדנים בה. אני מודה שקריאת שיריה של יונה וולך היא עבורי עבודה קשה, הן משום שהמשוררת מתגלה בהם כנפש מורכבת ומסוכסכת, והן משום שרוב השירים הם בלתי קומוניקטיביים בעליל. על כן ברור שעטתי על הביאור והניתוח של ארנה גולן כמוצא שלל רב. אני מדלג על הפרק הראשון העוסק בשיריה, משום שעניינו נושא האלימות בכלל. אני מתרכז בדיוני זה בשירים "הפמיניסטיים", בהם המסר הוא שההוויה הגברית היא מכוערת בתשתית – הגבר מתייחס תדיר אל האישה באלימות, והופך אותה לקורבן. גברים עטים בקבוצות על האישה הבודדה ומנצלים אותה מינית, כי היא בעיניו אובייקט נחות ותו לא*. למרבה התמיהה, היא מוצאת מופת גברי חיובי דווקא בישוע (עמ' 265-268).
אתחיל מהסוף, מאהדתה של יונה וולך ל"גבר המופת" מנצרת – אני משוכנע שהמשוררת לא קראה את הברית החדשה לעומק, שאילו עשתה כן, היתה נוכחת לדעת שעצם הקשר הגופני אל האישה בעיני "הבשורות" – מטמא, ורק המתנזר ממין זוכה לפדות מידי ישוע (ההתגלות י"ד 3-4). פאולוס מטיף להישאר פנויים ולהימנע ממין (איגרת ראשונה אל הקורינתים, ז' 1-9, 27-40), כי הרי לימד אותו ישוע שבמלכות השמיים (היעד של המאמין) אין בכלל חיי אישות (מתי כ"ב 29-30, מרקוס י"ב 24-2, לוקס ב' 34-3). ישוע מרשה לעצמו לדבר אל אימו בצורה בוטה ומעליבה, רק משום שהיא אישה (יוחנן ב' 4).
אם הבנתי את שיריה של יונה וולך כהלכה בעקבות הביאור של ארנה גולן – לא נראה לי שישוע יכול להיות באמת הגבר האידיאלי בעיניה.
אבל נניח לזה, ונתרכז בעיקר: כל אדם הגון מתקומם היום כנגד הדיכוי התרבותי, החברתי והכלכלי קשה של האישה לאורך הדורות, דיכוי שדושן והונצח על-ידי הדתות המונותיאיסיטות, שהפכו את העיוות הבלתי נסלח הזה לצו אלוהי. במקרא האישה נחשבת לא אחת לרכוש הבעל, כמו הבית, השדה, העבד, השור, הסוסים והזהב (שמות כ' 17, דברים י"ז 16 -7, כ' 5-9 רות ד' (9-10). לא די שהמקרא מכיר בפוליגמיה – הוא אפילו מעגן אותה בחוק (דברים כ"א 15), וכל מי שמרבה לו נשים, אמהות ופילגשים – כאילו הִרבה לו רכוש. למלכים היו הרמונות (לשלמה היו אלף נשים! – מלכים א' י"א 1-3), וליבם היה גס בהן עד אשר השתמשו בהן כמו ב"בקבוק חם" (ראו סיפורו של דוד הזקן ואבישג השונמית, מלכים א' א' 1-4).
המשפט המסופוטמי הכיר בזכות האישה לעזוב את בעלה ולקחת עמה את נדונייתה (ח'מורבי, 142-143), ואילו המקרא מכיר רק בזכות הגבר לגרש את אישתו (דברים כ"ד 1). קנאת הגבר באישתו היא זכות המעוגנת בחוק, ובעקבות "זכות" זאת מועמדת האישה במבחן משפיל ומבהיל (במדבר ה' 13-22). ברור שלאישה אין זכות לקנא, הרי זכותו של הגבר לשאת כמה נשים שהוא יכול לקנות ולפרנס.
על הגזירות מבהילות האלו כלפי הנשים הוסיפו חז"ל את האיסור ללמדה תורה, את פסילתה לעדות ולמניין, קבעו שהיא נקנית בשטר הכתובה (ראו – סוטה ג' ט, במדבר רבה ט' נ"ד, בבא בתרא מ"ג ע"ב ועוד), וכי צריך לברך את האל על כך שלא ברא את הגברים – נשים! ("ברוך... שלא עשני אישה" – מברכות הבוקר בסידור התפילה).
הקוראן, שמהמאה השביעית היה לספר הקדוש של אימפריות, והוא מחייב עד היום כמיליארד מאמינים, קובע כדבר אלוהים שהגברים עליונים על הנשים (סורה ב' 228, ד' 38). הנשים חייבות להיות נכנעות לגברים, אחרת – מותר להם להכותן ולמנוע מהן את עונתן (סורה ד' 38-39). בעדות הנדרשת בבית המשפט, האישה שוות ערך לחצי גבר (סורה ב' 282), והזכר יורש כפול מהנקבה (סורה ד' 12). את האישה קונים במוהר. השפחה, מאחר שהיא קנויה בלאו הכי – מותרת לאדון, וכן מותרים לאדון נישואי התעלסות, אם הוא משלם את המוהר (סורה ד' 28; ראו גם ה' 7, כ"ד 30 ואילך, ל"ג 49, ס' 10). לעומת זאת, לנביא (מוחמד) מותר לקחת אישה ללא מוהר – זהו חוק מיוחד לגביו בלבד, ולא לשאר המאמינים (ל"ג 50-51). למאמין מותר לקחת עד ארבע נשים, ואסור לו לקחת פילגשים (ד' 3, ז' 7), אבל אין מגבלה זאת חלה על הנביא (ל"ג 50-52). בגן העדן של הקוראן הנשים הן פרס ללוחמים שנהרגו על מזבח האיסלם. ללוחם מחכות בשמיים בתולות שאינן מזדקנות לנצח (סורה ל"ח 49- 53, מ" 51-55, נ"ו 10-36, נ"ח 46-78).
אירופה, אשר בעת החדשה השתחררה מעול הדת, מרדה בצווים המבהילים האלה, ואף נקטה באפלייה מתקנת כלפי הנשים כדי לכפר מעט על עוול של אלפי שנים. מי שנרתע מהחידוש הנפלא הזה הם המאמינים היודעים לצטט את האל, שהם בדו מליבם.
ובכן, לא צריך להיות פמיניסט כדי להביט ביושרה ובהגינות אל מעמדה של האישה, ולקוות מעומק הלב לתיקון המעוות, אלא שמי שמגדירות את עצמן כפמיניסטיות, וביניהן יונה וולך, כמפורט לעיל, אינן מסתפקות בזה – הן מבקשות שיוכר בעליל שהגברים הם מטבעם מגדר בזוי, בעל נשמה מכוערת, שפלה ואלימה, שכל התענוג שלהם הוא להשפיל נשים.
מי שקורא בעיון את הספר שלפנינו יכול למצוא בין דפיו דברים על הסופרת יהודית הנדל שהעריצה את בעלה, הצייר צבי מאירוביץ' (עמ' 107), וכן דברים על המחברת עצמה, שיש לה רחשי לב דומים כלפי בעלה, הסופר שמאי גולן (עמ' 187-191), וכלפי אביה (עמ' 303-307), שתמונתו ותמונת אימה של המחברת מעטרות את העטיפה הקדמית של הספר.
 כלומר, כבר יש לנו שלושה גברים שאינם מסתדרים עם נוסחה הפמיניסטית ל"הרכב הכימי" של הזכר האנושי. אינני בטוח אם הן יראו בי כשר לעדות, אך אסתכן ואומר, כי מבין מאות החברים שיש לי, ושהיו לי בעבר, אינני מכיר ולו חבר אחד שהשפיל נשים להנאתו, ונהג בהן באלימות. אין לי זכות לנכס לעצמי את היוקרה של גאוני העבר, כמו הומרוס, פיתגורס, ארכימדס, ליאונרדו דה וינצ'י, ויליאם שקספיר, עמנואל קאנט, אייזק ניוטון, מוצרט, בטהובן, אינשטיין וחבריהם, שהיו, כידוע, כולם גברים – רק משום שגם אני גבר, אבל באותה נשימה אני מבקש (מתחנן!): אל תסווגו אותי, רק משום שאני גבר, עם אותם גברים פסיכופתים ונכי מוסר ומצפון שמתנכלים לנשים, מכים, משפילים, ואף רוצחים. בתל-ברוך "עובדות" כמה עשרות יצאניות, אבל לא יעלה על הדעת להכריז שכל הנשים בתל-אביב זונות. מדוע הכללה כזאת כלפי גברים היא לגיטימית?
בעניין הזה אני ממליץ לאמץ את דבריה השקולים והנבונים של סביון ליברכט, שהמחברת מצטטת אותם בספרה: "גם בחיים וגם בכתיבה אני נוטה לוותר על שיפוטיות כלפי אחרים..." (עמ' 301). ובאמת סביון ליברכט היא אחת הסופרות העכשוויות המעטות שאינן נוקטות קו מילולי אלים כלפי הגברים בכלל, ובוודאי שלא כלפי גיבוריה ממין זכר (ראו עמ' 275-02).
לשם חיבור אחד מספריי** נאלצתי לקרוא הררים של כתבים וספרים פמיניסטיים, וממש נבהלתי מהשנאה ומהאלימות המילולית המוטחת בכתבים אלה כלפי הגברים ככלל: הגברים סומכים רק על הכוח, ואילו הידע, הדעת, ההשכלה הן נחלת הנשים בלבד. הפתרון לגבי הגברים, שנולדו מעוותים, הוא או לגרש אותם לאיזה אי נידח (יהודית קציר), או לסרסם (שולמית גלבוע), או לרוצחם נפש (דורית זילברמן). והרי, אם אינני טועה, הטענה של הפמיניסטיות המיליטנטיות היא שהאלימות היא תכונה גברית, ואילו "כלי העבודה" שלהן הם האהבה והריעות.
ועוד דבר: אחת הטענות כלפי הגברים היא שימושם האובססיבי בפורנוגרפיה – והרי כשקוראים את ספריהן של הסופרות בעלות האוריינטציה הפמיניסטית, פשוט נדהמים מהמדמנה הפורנוגרפית שבה הקורא נאלץ לחתור דרכה ("סודות ששמרתי בבטן" של ליהיא לפיד, "אשת איש" של שלי יחימוביץ', "ארבעה גברים ואישה", של שולמית גלבוע, "חיי אהבה" של צרויה שלו, "שבע נשים ורצח" של דורית זילברמן, ועוד ועוד).
אם נחזור אל עצתה הנבונה של סביון ליברכט, ניווכח שהשיפוטיות האכזרית של הפמיניסטיות המיליטנטיות מושתתת על חוסר צדק משווע, שכן הטבע העניק לגבר לא רק כוח פיזי עדיף, אלא גם תשוקה מינית העולה עשרת מונים על זו של הנשים (בדוק מחקרית!) – כך שהביקוש למין מצד הגברים הוא אדיר, וההיצע הוא מיזערי. הטבע גם לא אפשר לנשים לאנוס גברים, אפילו היתה בהן תשוקה מבהילה למין, שהיא על הרוב נחלתם של הזכרים בלבד (באדם ובבעלי החיים). עובדה היא שכאשר לנשים ניתן כוח פוליטי או פיזי, הן נוהגות בדיוק כמו הגברים: שלוש המדינאיות המפורסמות של המחצית השנייה של המאה העשרים, גולדה מאיר, אינדירה גאנדי, מרגרט תאצ'ר, לא היו כלל שוחרות שלום, ולא פעם ולא פעמיים אנחנו קוראים בעיתונות על מטפלות שמתעללות בפעוטות ובזקנים סיעודיים.
והרי מדובר ממש בירייה ברגל: כשאני קורא דברים כנ"ל, או כמו אלה המשתמעים משיריה של יונה וולך, אני מאבד את החשק להמשיך – לא נוח לי לשבת תדיר על כס הנאשמים, ועוד על לא עוול בכפי. אם זאת הבשורה שנמנעה מהנשים במשך דורות – מדוע צריך להשתדל להגשימה? וכך, שבמקום לקדם מהפיכה צודקת, שלא היתה כמוה מאז ומעולם – הכתיבה המיליטנטית הזאת גורמת להשתמטות ולאוזלת יד.
אם מדובר בגבריות, נשיות ושאלות על מיניות – אני מעדיף על יונה וולך את רחל ואת לאה גולדברג החכמות והכנות. חבל, אם כן, שלאה גולדברג זכתה לפינה כל כך מינורית בספר, וחבל שרחל לא הוזכרה כלל, הגם שהיא בסך הכול בת דורו הקשישה של שלונסקי, שזכה למקום של כבוד בספר.
הספר הוסיף לי הרבה ידע, וגם מכאוב.
 
* קצת מהמגמה הזאת ימצא הקורא בספרנו בביאור שיריה של ש' שפרה – עמ' 124-131
** "שיחת גברים על נשים", ירון גולן, 2004
 
אהוד: אחד מחבריי הקשישים, מעולם הספרות, נוהג לומר שאצל יונה וולך צריך לקרוא הרבה שורות גראפומניות עד שמגיעים לאיזו הברקה של שורה אמיתית בשיר. ואילו לי ברור המקום הנשגב שיש ליונה וולך בשירה העברית מן העובדה הפשוטה שבתל אביב יש רחוב על שמה, ואילו על שמה של המשוררת הפחות חשובה, אסתר ראב, אין וגם לא יהיה רחוב בתל אביב. רק לוחית-זיכרון על בית דירות.