מבחינה מוסרית וערכית, אין בעייה באף הרוג ואף פצוע, מבין משתתפי משט ספינות האוייב. יש לישראל כל ההצדקה המוסרית לפעולה. המשט הוא פרובוקציה צינית שנועדה להזיק לישראל ולפגוע בה. חיילי צה"ל הותקפו באלימות קשה ומימשו את זכות ההגנה העצמית. כל הטענות בנושא זה נגד ישראל מבטאות צביעות והתחסדות.

אין בעובדה שהצדק איתנו, כדי לשחרר אותנו מן המחשבה – האם נכון היה לפעול כפי שפעלנו, או שניתן ורצוי היה לפעול אחרת. הרי אין ספק שהנזק שנגרם לישראל גדול מאוד. יתכן שניתן היה להיערך מבצעית באופן שתוצאותיו יהיו אחרות. מן הסתם, צה"ל יתחקר את האירוע ויסיק את הלקחים. סימן השאלה הוא במישור המדיני – האם החלטת הממשלה למנוע מהמשט להגיע לעזה שירתה את האינטרס הישראלי טוב יותר מהחלטה הפוכה, לתת למשט להגיע ליעדו.

הדילמה שעמדה בפני מקבלי ההחלטות היתה קשה. אולי יש נשק ואמל"ח על הספינות? אם ישראל תאפשר את המעבר, עלול הדבר לגרום לשטף של אוניות שתגענה לעזה ולא תהיה כל שליטה על מה שמוברח בהן. אי אפשר לשלול את ההיגיון הרב שבהחלטת הממשלה. ואף על פי כן, בשיקול הכולל, הייתה זו טעות.

המערכה העיקרית שבה ישראל מתמודדת היום, היא המערכה התודעתית וההסברתית. מאז הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן (2001) ובפרט אחרי שנפגעה יכולת הפגיעה בישראל בטרור המתאבדים (מאז "חומת מגן") ובטרור הקסאמים (מאז "עופרת יצוקה"), עיקר המערכה נגד ישראל ממוקדת ביצירת דה-לגיטימציה לקיומה ולזכות ההגנה העצמית שלה. במסע זה שותפים האסלאם הרדיקאלי (הג'יהאד העולמי), השמאל הרדיקאלי באירופה, הימין האנטישמי הניאו-נאצי באירופה, מדינות ערב, תורכיה ולמרבה הבושה גורמים ישראלים השייכים לשמאל הרדיקאלי. המערכה הזאת אינה בוחלת באמצעים – הסתה, השמצות, תעמולת זוועה ושקר, עלילות דם, הפרעה לנציגי ישראל להרצות בעולם, אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים וקצינים ישראלים, יוזמות להטלת חרם אקדמי ומסחרי על ישראל, דו"ח גולדסטון ועוד. הפרובוקציה הימית היא חלק מהמערכה הזאת.

במערכה הזאת, על ישראל לעבור ממגננה למתקפה, לקבוע את זירת המאבק ולא להיגרר לזירות שבהן יש יתרון לאוייב; לא להיקלע למארבים שבהם התבוסה שלנו ודאית.

במקרה זה, ישראל הגישה לאויב ניצחון במתנה, כאשר נגררה לזירה שהוא בחר. הישגו האדיר של האוייב הוא ההרוגים והפצועים בתקרית. אך בעצם העימות הוא כבר ניצח. מאחר ואין לישראל סיבה לתת לאוייב ניצחונות, היה עליה להימנע מלהיקלע למארב.

ישראל היתה צריכה "להבריז" למארגני הפרובוקציה. פשוט להתעלם. בלי עימות, אין חדשות. אל-ג'אזירה היתה מתפארת ב"פריצת" ה"מצור". טוב. אבל העולם בקושי היה שומע על האירוע. הנזק היה מזערי. ואפילו אם היו מעבירים קצת נשק, הוא היה זניח לנוכח אוטוסטרדת המנהרות, ולבטח נזקו היה קטן בהרבה מנזקי העימות הימי רב הנפגעים.

ישראל אינה משכילה להתמודד כראוי עם מתקפת הדה-לגיטימציה. אין היא עושה את הדרוש בהתקפה, והיא כושלת בהתגוננות. שעות השתיקה של ישראל והפקרת השטח התקשורתי לאוייב בזמן העימות ובשעות שאחריו הוא דוגמה לכשל. דוגמה נוספת – במקום לזמן את שגריר תורכיה למשרד החוץ, ובלי הצגות של כסאות נמוכים – בנימוס דיפלומטי ובתקיפות להודיע לו שהוא אישיות בלתי רצויה בישראל, חיכינו עד שתורכיה הקדימה אותנו בהחזרת השגריר. אך השגיאה הגדולה היתה עצם ההיגררות לפרובוקציה, שמיקדה את דעת הקהל בנושא, גרמה לנזק תדמיתי חמור והעניקה לאוייב ניצחון במתנה.

2. לא לוועדת חקירה

פעולת חיל הים לעצירת פרובוקציית המשט היתה כישלון, שגרם ועוד יגרום לישראל לנזק כבד. במבחן התוצאה – התוצאה שונה לחלוטין מזו אליה התכוונו מקבלי ההחלטות. סביר להניח שאילו ידעו שזו תהיה התוצאה, ההחלטות – המדיניות או המבצעיות, היו שונות.

כאשר יש כישלון, יש לבדוק אותו, ללמוד ממנו, להפיק ממנו לקחים. ללמוד איפה היו הטעויות שגרמו לתוצאה הבלתי רצויה, על מנת שבעתיד לא נחזור עליה. אגב, גם הצלחה יש לחקור, בדיוק באותה מידה.

כבכל מקרה של כישלון, מיד עולה קריאה לוועדת חקירה ממלכתית משפטית. קריאה זו היתה לריטואל, כאילו הוועדה היא איזה קתרזיס לאומי. האם באמת נחוצה ועדה כזו? האם היא תועיל? שמא תזיק?

מה יש לבדוק? את ההחלטות והפעולות של כל המעורבים, מן הראש ועד יחידת הקצה. הראש – הדרג המדיני, במקרה זה – השביעיה ובאופן ספציפי – ראש הממשלה ושר הביטחון. יחידת הקצה – לוחמי השייטת על האונייה במהלך הקרב. ובתווך – דרגי הפיקוד והמודיעין, מן הרמטכ"ל ועד כוחות הפיקוד בשטח.

באשר ללוחמים על האונייה – אלה פעלו ללא דופי. בקור רוח, אומץ אישי ותושיה שקשה לשער, הם עמדו במשך כחצי שעה בתוך לינץ', התמודדו עימו תוך סכנה מוחשית לחייהם מבלי שאחד מהם פתח באש, מתוך לחץ ופחד, עד שקיבלו פקודה מפורשת כאשר לא נותרה עוד כל ברירה אחרת. בתנאים הקשים ביותר, לא נהרג אף לוחם ישראלי. בהתייחס לתנאים הקשים שבהם נמצאו הלוחמים, גם מיספר ההרוגים מבין מבצעי הלינץ' היה מיזערי. בשאר כלי השיט, שבהם ההתנגדות היתה פאסיבית, הפעולה עברה באופן חלק, ללא כל תקלות. לוחמי השייטת ראויים אך לשבח.

הטעויות והתקלות היו עד הנקודה שבה נקלעו הלוחמים ללינץ'. האם אופן הכניסה לאונייה היה הנכון? האם האמצעים של הלוחמים היו מתאימים? האם ניתן היה להשתמש ב"נשק אל הרג" כדי להמם את האוייב ולאפשר פעולה חלקה, שלא תצריך שימוש בנשק חם? האם שיטת הפעולה היתה מתאימה? האם כדי לעצור את המשט היה הכרח בהשתלטות פיסית על הספינה, או שמא היו חלופות טובות יותר? (ייתכן שהחלופות האחרות, המוצגות היום, לאחר מעשה, היו מזיקות אף יותר. למשל – חסימה באמצעות אוניות כדי לייבש אותם על הים, עלולה היתה להשאירם לאורך זמן במוקד העניין הבינלאומי, ולאחר כמה ימים כ"קורבנות מצור במשבר הומאניטרי" וכד'). יש לבחון גם את תפקוד המודיעין – מדוע המודיעין לא צפה התנגדות כזו? האם היה ביכולתו לצפות? האם בזמן שהיה בידו מול יעד מתוחם וידוע, ניתן להשלים עם טעות כזו בהערכת המצב? שאלות קשות, שיש לבדוק אותן.

אבל השאלה העיקרית היא שאלת הדרג המדיני. יש לבחון את הדרג המדיני גם בסוגייה המבצעית – האם נבחנו מספיק חלופות? האם נשאלו השאלות המתאימות? אולם העיקר היא שאלת התבונה שבעצם ההחלטה. בדילמה הקשה, בין הנזק שעלול להיגרם מהגעת המשט אל חופי עזה לבין הנזק שעלול להיגרם מהעימות המתוקשר עם המשט – האם התקבלה ההחלטה הנכונה? האם השיקול המדיני והתדמיתי לא אמור היה להכריע את הכף להחלטה הפוכה? האם במצב שבו עיקר המלחמה נגד ישראל היא תעשיית הדה-לגיטימציה לעצם קיומה ולזכותה להגן על עצמה, היגררות לזירה שהאויב בחר, ושבה יש לו יתרון גדול, היא החלטה נבונה? ומצד שני – אילו ניתן למשט להגיע לעזה, האם לא היה נפרץ פרץ לשטף של רכבת ימית להעברת אמצעי לחימה לחמאס? אני חשבתי טרם התקרית ואני חושב אחריה שההחלטה היתה שגויה, אולם אין ספק שעל שתי כפות המאזניים טיעונים כבדי משקל. אף שדעתי שונה מעמדת הממשלה, החלטתה בהחלט סבירה.

האם השאלות הללו מצדיקה ועדת חקירה ממלכתית? האם ועדת חקירה, בראשות שופט, היא מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביטחוניות לגיטימיות של ממשלה נבחרת?

בשום פנים ואופן לא. על הממשלה האחריות, תפקידה לקבל החלטות, היא יכולה לקבל החלטות שגויות וכל החלטה שהיא תקבל היא החלטה שגויה בעיני מי שמתנגד לה. לאחר מעשה תמיד ניתן לבחון את התוצאה, אך אין זו סוגייה משפטית, שלשופט בית המשפט העליון, העומד בראש ועדה ממלכתית, יש לגביה שיקול דעת מיוחד. כשלי הדרג המדיני הם עניין לציבור. הכנסת רשאית להביע אי אמון בממשלה. הציבור יכול לקרוא להתפטרות הממשלה ולהפגין נגדה ברחובות. התקשורת היא זירה שבה יש לקיים את הדיון הציבורי הזה. בבחירות ניתן להחליף את השלטון, להעניש את הממשלה על מחדליה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות בסוגיות פוליטיות ומדיניות היא תרבות אנטי דמוקרטית שיש להיגמל ממנה.

בדיוק כפי שלא היה מקום לוועדת חקירה על ההתנתקות, שהיא החלטה מדינית וביטחונית מובהקת של הממשלה ושל הכנסת, אלא רק את מחדלי הטיפול בעקורים, כך אין מקום לוועדת חקירה על ההחלטה המדינית בנוגע למשט.

הכשלים המודיעיניים והמבצעיים ראויים לחקירה. בעיניי, ראוי שהצבא, האמון על תחקירים מקצועיים לעילא ולעילא, יבצע את התחקירים. אולם כיוון שדעת הקהל נוטה לחשוד בגוף החוקר את עצמו, ייתכן שיש להוסיף על כך ועדה מקצועית אזרחית, שיהיו בה מומחים – אנשי צבא בדימוס ואנשי אקדמיה. כאחד מחברי הוועדה – גם משפטן, לבחון סוגיות משפטיות. אך אין כל עניין בוועדת חקירה משפטית לבחינת תקלות מודיעיניות ומבצעיות. הגיעה השעה שנשתחרר מהתפיסה של אהרון ברק, לפיה גם החלטה אם להסתער משמאל או מימין היא הכרעה משפטית.

תרבות ועדות החקירה המשפטיות (ואני כולל בכך גם את ועדת וינוגרד, שאמנם לא היתה ממלכתית, אולם הרכבה וזהות העומד בראשה היו זהים לשל ועדות חקירה ממלכתיות) היא תרבות קלוקלת של משפטיזציה; בחינת סוגיות בלתי משפטיות במשקפיים משפטיות. אין בכך כל צורך. אין בכך תועלת.

יש בכך נזק. הנזק הוא הציפייה שנוצרה, מאז ועדת אגרנט, לא לוועדה שמטרתה להפיק לקחים, אלא לוועדה שמטרתה לערוף ראשים. הלקחים עליהם ממליצה הוועדה, הם תמיד בצל "הבשר", ההמלצות הפרסונליות. אם אין המלצות כאלו, זו "ועדת טיוח". אם ההמלצות נוגעות רק לדרך המבצעי, הן מוגדרות "הטלת אחריות על הש.ג.". ואכן, מי שנושא באחריות הוא תמיד הדרג המדיני. לשם כך אין צורך בוועדת חקירה. האם תמיד אחריות פירושה הדחה? לא בהכרח. אך תרבות ועדות החקירה יוצרת ציפייה להדחה. זו תרבות שיצרה משוואה: הדחה או טיוח.

היה כישלון. נעשו טעויות. נגרם נזק. חובה ללמוד ולתקן. ועדת חקירה משפטית היא האמצעי הפחות מתאים לתיקון.