האם נכון היה למנוע את הגעת המשט לחופי עזה? אני סבור שהיתה זו טעות. המערכה המרכזית המנוהלת נגד ישראל היום היא צונאמי הדה-לגיטימציה לקיומה ולזכותה להגנה עצמית. מול מכונת תעמולה גבלסית מיומנת ומשומנת, עדיין איננו ערוכים ולא משיבים מלחמה שערה. פרובוקציית המשט היא אחד השיאים של המתקפה. מארגניה בחרו את הזירה הקשה ביותר לישראל, שרק רע יכול לצאת ממנה. גם אלמלא הישגם האדיר – ההרוגים והפצועים שהצליחו להשיג, עצם העימות עם חיילי צה"ל היה ניצחון בעבורם. אין לישראל כל סיבה להעניק לאויביה ניצחונות. במצב שנוצר, מוטב היה "להבריז" להם, להתעלם מהם ובכך להוציא את הרוח ממפרשיהם. חבל שלא נהגנו כך.
במצב שנוצר, קשה יותר להסביר את צדקתנו, אך אין לנו ברירה – גם במלחמה הזאת עלינו לנצח. כאשר המלחמה נגדנו התמקדה בפיגועי התאבדות, אמרו רבים שאין דרך לעצור את שיטת הטרור הזו. והנה, בקרב הזה ניצחנו ואנו ממשיכים לנצח. גם בקרב על תודעת העולם ניתן לנצח, שכן הצדק עימנו ואני מאמין שסוף הצדק לנצח. אולם בראש ובראשונה עלינו להבין שאנו במלחמה, שהמלחמה היא על התודעה, שיש להיערך לה ולתקצב אותה מתוך הבנה שזו החזית העיקרית, ולקבל את החלטותינו בסוגיות שעל סדר היום מתוך הבנת המצב החדש.
הנושא המרכזי בו ממקד האוייב את מתקפתו הוא ה"מצור" על עזה. מן הראוי שנזכיר לכל העולם, אך קודם כל לעצמנו, את העובדות אודות ה"מצור".
נקודת המוצא לדיון היא ההתנתקות. הסיבה לכך, היא שההתנתקות, שבה ישראל שילמה מחיר כבד ביותר – נסיגה עד גרגר החול האחרון ועקירת חבל התיישבות ישראלי מפואר עד אחרון התושבים (הרי בעוד פלשתינאים חיים בישראל בשוויון זכויות מלא, יהודי אינו יכול לחיות אפילו יום אחד תחת שלטון פלשתינאי). המחיר הזה נועד להשיג מספר מטרות. הראשונה, כשמה כן היא – התנתקות מוחלטת מאחריות על רצועת עזה ועל מיליון וחצי הפלשתינאים שבתוכה. השנייה – הנסיגה המלאה תשמוט מידי הפלשתינאים כל סיבה, עילה או תרוץ להמשך הטרור, שנומק כמאבק נגד הכיבוש. השלישית – אם בכל זאת הטרור ימשך, תהיה לישראל לגיטימציה מוסרית להגיב במלוא העוצמה, והעולם כולו יבין זאת ויתמוך בה.
אחרי ההתנתקות, לא היה עוד לפלשתינאים כל תרוץ להמשיך בטרור. אחרי ההתנתקות, לא היתה עוד סיבה לאף אדם בעולם לראות בישראל אחראית בצורה כלשהי לנעשה ברצועת עזה. כך, על הנייר. בשטח, המציאות היתה שונה לחלוטין.
הנסיגה התנהלה תחת אש. בתי הכנסת של היישובים הוצתו ונחרבו בידי האספסוף הפלשתינאי. לאחר הנסיגה – הפכה עזה בסיס לטרור ולפשע מתמשך נגד האנושות; ירי טילים יום יומי מכוון נגד אוכלוסייה אזרחית. מזה ארבע שנים מתבצע פשע מלחמה – אחזקת שבוי ללא מתן אפשרות לצלב האדום לבקרו.
ירי הטילים על אזרחי הדרום החל 4 שנים לפני ההתנתקות, אך אחריה הוא התעצם אלף מונים. ישראל הגיבה באיפוק רב ובהבלגה יחסית. וכל אימת שדומה היה שישראל לא תוכל להבליג עוד, הוצעה הפסקת אש, שפעם נקראה הודנה ופעם תהדיא, אך תמיד כובדה באופן חד צדדי, בידי ישראל. רק כשכלו כל הקצין, ישראל מימשה את זכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה במבצע "עופרת יצוקה". מבצע זה נתן את האות להסלמה רבתי במתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל.
מתקפה זו לא החלה בעקבות המבצע. האסטרטגיה הזו נקבעה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, 2001. אך כמו המשט בימים אלה, כך מבצע "עופרת יצוקה" – נוצל כעילה לתפעול האסטרטגיה הזו. שיאה של המתקפה – דו"ח גולדסטון החד-צדדי, שכולו שקר וצביעות, שהגדיר את התגוננותה של ישראל כ"פשע מלחמה", והמסר האמיתי שלו היה, שישראל היא המדינה היחידה בעולם שאין לה זכות להגנה העצמית, שהיא זכות יסוד של כל מדינה.
ננסה לשער בנפשנו, מה היה קורה אילו הפלשתינאים הגיבו אחרת על ההתנתקות. אילו במקום תוקפנות וטרור, היו מקדישים את מרצם ומשאביהם לפיתוח כלכלי של רצועת עזה, אולי גם לשיקומם של ה"פליטים". הרי כל העולם היה מתגייס לעזרתם, ובראש ובראשונה ישראל. הרי רצועת עזה עשויה היתה להיות לנס הכלכלי של העולם. במקרה זה, סביר להניח שרוב הציבור הישראלי היה תומך בפתרון דומה גם ביהודה ושומרון. אילו זו היתה בחירתם של הפלשתינאים, סביר להניח שהיום היתה להם מדינה עצמאית על כל השטחים או על רובם.
לא כך נהגו הפלשתינאים, כיוון שמלחמתם אינה נגד "הכיבוש" של 1967, אלא נגד "הכיבוש" של 1948. מאבקם אינו על מדינה עצמאית לצד ישראל, אלא נגד קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. הסכסוך בינינו אינו טריטוריאלי אלא קיומי.
ברגע שישראל נסוגה מרצועת עזה, אין לה כל אחריות על הנעשה בה. כל סיוע שלה לרצועה, הוא מחווה של רצון טוב ושל שכנות טובה. אילו בחרו הפלשתינאים בשלום – ראויים היו לכל סיוע. משבחרו בטרור – אין כל סיבה שישראל תסייע להם כהוא זה. במקרה כזה, מן הראוי שגבולה של ישראל עם עזה יהיה גבול סגור, כמו גבולותיה של ישראל עם סוריה ולבנון. וכפי שהגבול הסגור עם סוריה אינו "מצור" על סוריה, כך גבול סגור עם רצועת עזה אינו "מצור" על עזה.
ברגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, שונאי ישראל המשיכו להציג את עזה ככבושה. כבר אז כתב גדעון לוי, למשל, שישראל הקימה בעזה את "מחנה המעצר הגדול בעולם". המסר הוא ברור – גם אם ישראל תיסוג מהשטחים, היא תחשב כובשת, ולכן יהיה זה לגיטימי להמשיך במאבק ובטרור נגדה.
אף שאין לישראל כל אחריות על עזה, היא לא סגרה את הגבול באופן הרמטי. היא המשיכה לסייע לעזה, גם תחת טילים לעבר אוכלוסייתה האזרחית. הדוגמה המוחשית ביותר, שלא תיתכן כמותה באף מקום אחר בעולם – ישראל המשיכה לספק לעזה חשמל מתחנת הכוח באשקלון, שהפלשתינאים מעזה סימנו אותה כיעד אסטרטגי וניסו ללא הרף לפגוע בה.
גם היום אין מצור על עזה. גם היום, מדי יום, עשרות משאיות מישראל מעבירות אספקה, מזון ותרופות לעזה. יש סגר ימי, שנועד למנוע העברת נשק ותחמושת לחמאס. ניתן להתווכח אם תועלתו של הסגר עולה על נזקו. בקרבי התעוררו, לאחרונה, הרהורי כפירה אודות יעילות הסגר. אך אין ספק שמבחינה מוסרית, יש לו כל הצדקה שבעולם. ואין ספק, שבשום אופן אין לכנותו "מצור".
אם יש מצור על עזה, יש להאשים בו את המצרים. המצרים הם ערבים – אחיהם של תושבי עזה. אין בידי חמאס חייל מצרי שבוי. חמאס אינו משגר טילים לעבר ערים מצריות. אם מצרים סוגרת את גבולה עם עזה (בעידוד ישראלי חסר תבונה), מדוע באים בטענות לישראל, כאילו תפקידה לכלכל את האויב הפוגע בה?
מי ששיגר את המשט, ידע היטב שאין משבר הומאניטרי בעזה. אולם הוא ידע שמשט "הומאניטרי" של "פעילי שלום וצדק" "לפריצת המצור" הוא פרובוקציה שתפגע בלגיטימיות הבינלאומית של ישראל. בהחלטה שגויה בעליל, שיחקה ישראל לידיהם של שוחרי רעתה ונגררה לפרובוקציה, ובכך גרמה נזק לעצמה. יש מקום לדיון ציבורי בתוכנו אודות אותה החלטה.
אך גם כאשר אנו מותחים ביקורת, אל נתבלבל. המלחמה הזו היא בין טוב ורע, בין עוול לצדק, ובמלחמה הזו הצדק הוא איתנו. מולנו ניצב ציר רֶשע המאיים על העולם החופשי כולו, ובראש ובראשונה עלינו. כמו במאה שעברה, גם במאה הזו, אויבי האנושות רואים בעם היהודי את האויב העיקרי שלהם.
אסור לנו להתבלבל – עלינו לזכור את צדקתנו ולהלחם עליה במלחמת הדה-לגיטימציה שנכפתה עלינו.
 
2. המהפך הטורקי
כל אימת שישראל מצויה בעימות עם מדינה אחרת, מתייצב עיתון "הארץ" לצד היריב בעימות. כך גם בעימות הנוכחי עם טורקיה. במאמר המערכת "טורקיה איננה אויב" (4.6.10) מתוארת אידיליה בין שתי בנות ברית, שהופרה באשמת ישראל, במבצע "עופרת יצוקה".
אין שמץ של אמת בתיאור זה.
מבצע "עופרת יצוקה" היה מהלך קלאסי של הגנה עצמית, מצד מדינה שלאורך 8 שנים אזרחיה הותקפו בירי אלפי טילים. אם הסיבה לקרע בין ישראל לטורקיה היא מבצע זה, יותר משהדבר מעיד על ישראל, הוא מעיד על טורקיה.
אך מבצע "עופרת יצוקה" אינו הסיבה למשבר, אלא התירוץ התורן לדירדור מכוון, מצד טורקיה, של מערכת היחסים שלה עם ישראל. אכן, בין המדינות התקיימו יחסי ידידות חמים וברית אסטרטגית ששירתה את האינטרסים הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של שני הצדדים. ברית זו לא נסדקה כהוא זה בשתי אינתיפאדות ובאירועים כמו מבצע "דין וחשבון", מבצע "ענבי זעם", מבצע "חומת מגן" ועוד. כמו הברית האסטרטגית בין ישראל לאיראן, גם הברית עם טורקיה נגדעה בשל חילופי השלטון אצל בת בריתנו לשעבר.
באיראן חילופי השלטון היו במהפכה ולכן הקרע היה מיידי. בטורקיה התהליך היה אבולוציוני ודמוקרטי ולכן תהליך הקרע הוא איטי. הממשלה האסלאמית, בראשות ארדואן, מבצעת מהפכת-נגד למהפכת אתא-טורק – תהליך דה-מערביזציה מובהק וחיזוק צביונה המוסלמי. ביחסי החוץ, הביטוי המובהק לכך הוא חבירתה לציר הרשע של איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס.
בשל תפקידו המסורתי של הצבא כשומר החותם של החוקה החילונית של טורקיה, ארדואן מקדם את מהלכיו במתינות ובזהירות, צעד אחר צעד. בשנים הראשונות לאחר עלייתו לשלטון, ב-2003, הוא נזהר מרפורמות מרחיקות לכת, בטרם יבסס את שלטונו. ככל ששלטונו התבסס, כך הוא חש ביטחון רב יותר לקדם את מדיניותו, תוך ניצול הזדמנויות לצורך קפיצות מדרגה.
ההתקרבות לציר האיראני, טומנת בחובה התנתקות הדרגתית מישראל. מבצע "עופרת יצוקה" וה"מצור" על עזה היו עילות לזירוז המהלך, אך בוודאי לא הסיבה להן. מאמר המערכת מציין, כהוכחה לידידות הטורקית שהופרה ב"עופרת יצוקה" – את התיווך הטורקי בין ישראל לסוריה, לפני שנתיים. אולם העובדה שאולמרט בחר דווקא בארדואן להיות "מתווך הוגן", כביכול, היא בעיקר ביטוי לחוסר תבונתו המדינית של אולמרט ולקוצר ראותו.
טורקיה היא היום אחת המובילות במסע הנואל של דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית. המדינה שממשיכה להכחיש את טבח העם הארמני, שממשיכה לדכא את הכורדים, שממשיכה לכבוש את חלקה הצפוני של קפריסין – מרשה לעצמה להוביל את מתקפת האשמות השווא המרושעות נגד ישראל. המשט לעזה הוא צעד פרובוקטיבי קיצוני במסגרת מסע זה. במקום לנסות לפייס את הטורקים המדרדרים מיום ליום את מערכת היחסים, ראוי היה שהממשלה תעבור ממגננה למתקפה. מן הראוי שישראל תגנה את טורקיה על פעולתה, תגיש תלונה נגדה למועצת הביטחון על המשט ועל מציאותם של טרוריסטים טורקים על סיפון "מרמרה". מן הראוי שישראל תסיר את הכפפות, ותצא נגד דיכוי הכורדים ונגד הכחשת הטבח בארמנים.
 
3. שלוש הערות על הפגנת ה"שמאל"
א. סלידה
אני סולד מההפגנה שנערכה הערב [מוצאי שבת, 5.6] בתל-אביב. אני סולד מהדרך הפוליטית שהוצעה בה. אני סולד מהעמדות שבוטאו בה ומהנאומים שהושמעו בה, כפי שצוטטו בתקשורת. זו הפגנה מקוממת.
אך יותר מכל, אני סולד מסוג הקואליציה שהיתה שם. עד לאחרונה ידענו להפריד בין "שמאל" יוני ציוני, ל"שמאל" רדיקאלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי. נכון, אנשי שמאל רדיקאלי הגיעו גם להפגנות של "שלום עכשיו", הניפו את כרזותיהם. אך הם השתתפו שם כטרמפיסטים, כטפילים. בדיוק כמו הכהניסטים המתעלקים כטפילים על הפגנות הימין.
לאחרונה חל שיבוש מערכות. ה"שמאל" הציוני גולש במדרון החלקלק לעבר הפוסט ציונות; הן בעמדות שהוא משמיע והן בשותפים שהוא בוחר. כאשר "שלום עכשיו" ומרצ מארגנים הפגנה משותפת עם "גוש שלום" וחד"ש, זה סימן רע, רע מאוד. בתקופה קשה זו, של מערכת דה-לגיטימציה נגד ישראל, חבירתן של מרצ ו"שלום עכשיו" לארגונים השותפים למערכה הזו, מדאיגה, מדאיגה מאוד.
 
ב. מבחן הדמוקרטיה
המכתם "איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את הדברים," המיוחס לוולטיר, הוא כל התורה הדמוקרטית על רגל אחת. ואידך זיל גמור.
המבחן של הדמוקרטיה הוא בעיקר מול דעות מקוממות. הפגנת ה"שמאל" בת"א מקוממת מאוד. אך זכותם של משתתפיה להביע את דעתם ולהפגין למענה חייבת להיות מעל ומעבר לכל ויכוח.
גילויי האלימות כלפי ההפגנה מעוררים סלידה לא פחות מההפגנה עצמה. בניגוד להפגנה, שהינה מקוממת אך לגיטימית, גילויי האלימות אינם לגיטימיים.
בכלל, המנהג של הפגנות נגד בזמן הפגנות היריב פסול בעיניי. תן ליריביך להפגין. זו זכותם. אתה רוצה להפגין למען הדעה שלך? תארגן הפגנה בפני עצמה.
הפגנת נגד מסוג זה היא פרובוקציה, והיא טומנת בחובה עימות שסיכוייו להתדרדר לאלימות גבוהים מאוד. יש לעודד דיאלוג בין יריבים. בין מפגינים אין דיאלוג, אלא עימות כוחני משולהב. כעסתי על הפגנות הנגד הפרובוקטיביות בהפגנות של ועד יישובי הגולן ובאותה מידה אני כועס גם על הפגנות דומות בהפגנות של יריביי הפוליטיים.
אם הפגנת נגד כזו מסתיימת בקריאות, ניחא. אבל הערב היו בה גילויי אלימות, רימון עשן נזרק לעבר המפגינים, אורי אבנרי הותקף.
ההתנהגות הזו מגונה ויש להוקיע אותה ואת האנשים שנקטו בה בכל לשון של הוקעה.
באותה מידה יש לגנות את מחללי האנדרטה לזכר החללים התורכיים במלה"ע הראשונה ואת יידוי האבנים על שגרירות תורכיה בת"א. אלה שביצעו את המעשים האלה כל כך דומים לאספסוף המוסת והאלים בהפגנות באיסטנבול ובאום אל פאחם.
 
ג. אורי אבנרי
אלה שתקפו את אורי אבנרי רואים עצמם, מן הסתם, אולטרה יהודים ואת מעשיהם – מעשים יהודיים. האם שמעו אותם חוליגנים משפטים כמו "והדרת פני זקן"? "מפני שיבה תקום"? על הערכים היהודיים האלה לא ראוי להגן?
בשם איזה מוסר יהודי מרשים לעצמם פרחחים לתקוף אדם בן 87, בגיל של סבא או אפילו סבא רבא שלהם?
דעותיו של אורי אבנרי מעוררות פלצות, אך אין לקחת ממנו את תרומתו הגדולה לעיתונות הישראלית. מעטים יכולים להתברך בתרומה כזו, שמשמעותה גם תרומה לדמוקרטיה הישראלית.
כילד ונער, קראתי באדיקות את מאמריו של אבנרי ב"העולם הזה", עד סגירתו. מי שמכיר את השקפותיי לא יחשוד בי שהושפעתי מעמדותיו. אולי הוויכוח שניהלתי מדי שבוע עם הדברים שקראתי סייעו לעיצוב דעותיי ולחידודן. אולם הערצתי את כתיבתו, ואני משוכנע שאין מי שהשפיע על סגנון כתיבתי, בראשיתה, יותר ממנו. בהיותי סטודנט לתואר ראשון, כתבתי מחקר מקיף על הביוגרפיה הפוליטית של אבנרי, במסגרתו ראיינתי אותו ארוכות בביתו (לא נראה לי שהוא היה שבע רצון מקריאת מסקנות עבודתי, אם לנקוט לשון המעטה). ובתואר השני כתבתי עבודה סמינריונית על מערכת היחסים הסבוכה בין אורי אבנרי ליונתן רטוש.
אולם מעבר לזיקה האישית, חרה לי מאוד לקרוא על ההתקפה, מעצם הפגנת האלימות כלפי יריב פוליטי, ובפרט מהמעשה הנואל של אלימות כלפי זקן.
 
אהוד: אני לא הבנתי את הפופולאריות הרבה לה זוכה הסופר ניר ברעם במקומות ה"נכונים" עד שקראתי ב"הארץ אונליין" ממוצ"ש את הדיווח הבא על ההפגנה שאליה אתה מתייחס בדבריך:
"הסופר ניר ברעם שנכח בהפגנה אמר כי 'באנו לכאן הערב כדי להפסיק לפחד.' לדבריו, 'הדיון הציבורי בישראל מוקדש כולו לפחד, לאיומים, לתרחישי אימה, משדרים לנו שכל הפגנה בטורקיה היא סכנה קיומית, כל משאית עם טילים תשמיד מחר את תל אביב, כל ספינה היא איום ממשי על עתידנו. אנחנו לא רוצים מדינה שמנגנוניה מסורים לאפליית הלא יהודים.'"
אכן, עתיד גדול וחשוב מאוד מצפה לניר ברעם והוא כבר יכול להתחיל לצחצח את הנעליים של דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע.