על ספרה של יוכי ברנדס "וידוי"
בהוצאת ידיעות אחרונות, 2005, 422 עמ'
 
שם ספרה של יוכי ברנדס מזכיר וידוי אחד, אך, למעשה, הקורא מוצא בו ארבעה וידויים: וידויה של דינה-ציונה על סוד אפל מן העבר, שהוא עיקרו של הספר; וידויה של תמר, הגיבורה "המתרשמת", לאביה; וידויה של אותה תמר לנורה, המטפלת של דינה-ציונה; והווידוי באמצעות ציור של מיכאל, הגיבור שעל גורלו, והעוול שנעשה לו, נסב כל הרומן.
ברשימה הזו אכנה את הגיבורה דינה-ציונה, הגם ששני השמות מבטאים שני שלבים בחייה: בינקותה ובילדותה נקראה דינה על ידי הדודה שאימצה אותה, כסמל לקבלת הדין על מות הוריה בפרעות קישינב (ע' 85); והשם ציונה הוענק לה על ידי ביאליק שרצה לאמצה לבת. הגיבורה עצמה בוחרת את השם ציונה, כדי שלא ידבק בה שמה של דינה בת יעקב הנאנסת (ע' 78).
אציין כבר בתחילת דבריי ש"וידוי" הוא רומן קולח מאוד, והקורא מרותק לעלילתו לכל אורכו. דמויות המשנה בסיפור הן אישים מוכרים מקורות עמנו בדורות האחרונים, כמו חיים נחמן ומניה ביאליק, אירה יאן, יחיאל ואוריאל הלפרין (יונתן רטוש ואביו), רבניצקי, קלויזנר, אוסישקין, משה שרתוק (שרת), מאיר דיזנגוף, י"ח ברנר, הרברט סמואל, ד"ר מטמן-כהן, רוזה "האדומה" ובעלה נחמיה רבין ועוד רבים – ו"פגישה" עימם מעוררת אמון מצד הקורא, ולא מעט סקרנות. זאת ועוד: קווי היסוד של הסיפור מזכירים את אלה של "תהילה" של עגנון: בשני הסיפורים הגיבורה הראשית היא זקנה מופלגת, ששנותיה התארכו משום הכורח הפנימי לכפר על עוול נורא שנעשה בעברה הרחוק. בשני הסיפורים מדובר בזקנות חיוניות מאוד, שאישיותן מעוררת אהדה. הקורא שאהב את הסיפור המופלא ההוא (למרות המסר הדתי החשוך*) מעביר, במודע, את רחשי ליבו גם אל הסיפור שלפנינו.
אלא שמה שנסלח לעגנון, בשל אווירת הסוד שהוא הצליח להעטות על הסיפור ההוא, כעל מרבית סיפוריו, אינני בטוח שקל לסלוח ליוכי ברנדס: תהילה של עגנון היא זקנה מופלגת, חיונית מאוד, בעלת חוכמת חיים ששנותיה הארוכות העניקו לה, אך היא איננה חדלה להיות זקנה: היא מתנמנמת, מפסיקה מדי פעם את וידוייה – היא אמנם בבחינת פלא, אבל פלא "סביר".
דינה-ציונה היא אישה בת מאה ואחת, סיעודית, הנזקקת לשירותיה של מטפלת (בניגוד לתהילה, שלמרות גילה המופלג מטפלת ברבנית שיכלה להיות נכדתה), ואף על פי כן, הווידוי שלה שוטף לאורך מאות עמודים ללא שום הפסקה, חוץ מאלו שתמר יוזמת, ולהוציא "דום הכרה" מלאכותי אחד (ע' 63) – והוא מדהים בפרוטרוט שבו. הזיכרון שמפגינה דינה-ציונה לאורך כל הווידוי בכל תחום אפשרי הוא זיכרון של אנציקלופדיה, ולא של בן אדם בשר ודם, ובוודאי לא של זקנה בת מאה ואחת. חלק לא מבוטל מדברי הזקנה דומה לדפים מספר היסטוריה (ראו לדוגמה – ע' 293 ואילך).
אבל לא רק איפיון הישישה דינה-ציונה איננו סביר – הרומן גדוש במעברים חדים בהתנהגויות הגיבורים – מעברים שאינם מתקבלים על הדעת: ציונה אוהבת את מיכאל אהבת נפש, היא נלחמת מלחמה נואשת כדי להעלות אותו ארצה, והיא מצליחה בכך, בניגוד לכל הסיכויים, והנה, הצצה בציור שלו, ששמו "וידוי" – דיו להפוך את אהבתה לשנאה יוקדת עד כדי נקמה אכזרית.
אותה דינה-ציונה מסרבת לחיזוריו של ד"ר נתן גלבוע, המורה שלה מגימנסיה "הרצליה", אבל כשאביו של זה נרצח בפרעות תרפ"א, כמו שנרצחו הוריה בפרעות קישינב, היא מתאהבת בו בצורה טוטלית וגורמת לו לבטל את אירוסיו עם אחות יפהפייה, ומיד אחר כך היא מבטלת את אירוסיה שלה – משום שנחשפה לה האמת על אהובה הראשון. מכאן ואילך כולאת ציונה את עצמה במתפרה, ואחר כך בדירתה – לכל ימי חייה הארוכים.
דינה-ציונה איננה הדמות היחידה ברומן העוברת מעברים חדים כאלה – כך נוהגת גם תמר, הגיבורה "המתרשמת" – היא משתוקקת כל חייה לנטוש את ההוראה ולעבור לעסוק באוצרוּת במוזיאון, וכשכל זה כבר מתאפשר – היא מוותרת בחוסר עניין, רק משום שנקלע לפניה סיפור חייה המרתקים של אותה ישישה דינה-ציונה.
ציפורה, סבתה של תמר, המשמשת בתפקיד המנטור ברומן, חוֹוה מעברים לא פחות חדים: היא נולדה בבית חרדי בירושלים, מתאהבת בקצין בריטי והרה לו, כשהוא נעלם לה, היא רוצה להתאבד, אך מעדיפה להתחתן, כשבבטנה העובר, ליצחק הסנדלר. כשהוא חוטף את בנם ובורח, היא מוותרת על האפשרות להשתחרר מעגינותה, כי היא עם גברים "גמרה". שנים רבות היא עורגת אחרי בנה האובד, ומחפשת אחריו, וכשהיא סוף-סוף, מוצאת אותו, היא מנתקת איתו כל קשר.
הקורא מצפה מרומן רציני שיעמיק לתוך נפשו של הגיבור ויחשוף בפניו את מורכבות אישיותו. מעברים חדים כאלה אינם מתכון יעיל להשגת המטרה הזאת.
ברומן היסטורי, והרומן שלנו בהחלט ראוי לתואר זה, שרוי לו למחבר לתת דרור לדימיון בכל הנוגע לפרטים שאינם מתועדים. סופר המרשה לעצמו לשנות אירועים היסטוריים מתועדים, עושה מעשה בלתי ראוי, וזה מה שקורה ברומן של יוכי ברנדס: שמשון גלבוע, אביו של אהוב לבה של דינה-ציונה, נרצח לפי הרומן במאורעות תרפ"א, ונקבר עם שאר הרוגי המאורעות (ע 343-344), אלא שאין למצוא את השם "שמשון גלבוע" במצבת האחים שבבית הקברות ברחוב טרומפלדור (שם נטמנו כל ההרוגים מיפו, תל-אביב וסביבתה). כלומר, הסופרת הוסיפה הרוג בדוי – תוספת שאיננה לגיטימית בשום תנאי.
ובאותו עניין: המספרת הזקנה, שכאמור, זוכרת פרטי פרטים, מציינת שנוסף על 34 הגופות שהיו מוטלות בגימנסיה הרצלייה מאותו אירוע דמים, נמצאו עוד 3 גופות על יד "הבית האדום" שבפרדס באבו כביר – גופותיהם של ברנר, לואידור וש"ץ (ע' 341-342). הכוונה, כמובן, לבית יצקר, שהשכיר חדרים בביתו לסופרים, שבמפורש לא היה אדום, ובאמת נרצחו שם 6 אנשים, ולא שלושה – מלבד הנ"ל - גם יהודה ואברהם יצקר וצבי גוגיג.
אינני בטוח אם ההוספות וההשמטות האלו של הסופרת יכולות להיכלל במה שנהוג לכנות בשם "חופש המשורר". ב"בית  החלוץ", המכונה גם "בית העולים", נהרגו במאורעות תרפ"א 13 בני אדם, ביניהם גם דובה ויהודה צ'רקסקי, שניהלו את המקום, וסירבו להתפנות, כי לא היתה אפשרות לפנות את כל 60 העולים החדשים ששהו שם באותו זמן. בעניין הזה הסופרת כן מדייקת, כשהיא מזכירה שרק את צ'רקסקה (כלומר, את דובה צ'רקסקי) מצאה דינה-ציונה בחדר שהוקצה למתים בגימנסיה הרצלייה (ע' 341), כי בעלה, יהודה, גסס, ונפטר כיממה יותר מאוחר**).
ציינתי לעיל שציפורה, סבתה של תמר, משמשת לה כמעין מנטור – היא מלמדת אותה את עובדות החיים ומתווה לה את דרכה. הסופרת שמה בפיה של סבתא זאת קטרוג מבהיל, שטני ממש, כנגד הגברים – כל הגברים שהיו אי פעם על פני כדור הארץ.
הרי קצת ציטוטים מן השפע הבלתי נדלה של ארס על כל המין הגברי: "...זכר טיפוסי שמרגיש מאויים במחיצת נשים מוכשרות ומתמודד עם רגשי הנחיתות שלו בדרכים היחידות שגברים מכירים: השפלה וכוח" (ע' 15); "תלבשי בגדים שגברים אוהבים ותצאי לצוד לך איזה זכר עם גנים סבירים, אבל תעיפי אותו אחר כך... כי זכרים, כידוע לך, נוצרו כדי לתת לנו זרע, ואולי גם קצת סקס, בשביל מי שעוד לא למדה לענג את הגוף שלה בכוחות עצמה, וחוץ מזה לא צריך אותם, הם לגמרי מיותרים" (ע' 21); "הרי אי אפשר לסמוך על זכרים שיעשו משהו טוב בכוחות עצמם..." (שם); "אנחנו כבר לא צריכות את הפרנסה שלהם ובטח לא את האבהות שלהם, ילדים שגדלים רק עם נשים יוצאים הרבה יותר נורמליים" (ע' 25); "כשאישה שווה יותר מהגבר הוא מנסה להשפיל אותה, ואם היא לא בורחת בזמן זה עלול להסתיים ברצח" (ע' 37); "זה הרי מה שגברים יודעים לעשות הכי טוב, להיעלם. כל כך צפוי, בטח הוא השאיר לה לפני כן איזו מזכרת קטנה בבטן" (ע' 47); "היצורים האלה מכים נשים ומתעללים בילדים... מצווה לעצבן אותם" (ע' 55); "רק כוח הם מבינים" (ע' 57); "גברים הם יצורים בטלניים שמתלהבים מעבודה רק כשהאלטרנטיבה היא ילדים זבי חוטם עם חיתול מסריח..." (ע' 59); "הרחם של האימא קובע, הגבר בכלל לא נחשב" (ע' 118); "הסלבים הם הגברים הכי גרועים בעולם. קחי את כל התכונות הגבריות הידועות – בוגדנות, עצלנות, אלימות, עילגות, ילדותיות... תכפילי בעשר, תוסיפי שני בקבוקי וודקה ליום, ותקבלי גבר סלבי ממוצע" (ע' 388).
אני מניח שהסופרת תרים כתפיים ותטען את הטענה הנדושה שהיא איננה אחראית לדעתה של הגיבורה, היא רק נתנה לה פתחון-פה – עובדה, יש גם דמויות גברים "חיוביים" ברומן, כמו דוד מנדל, הדוד שאימץ את דינה-ציונה ניצולת פרעות קישינב; מיכאל אהובה הראשון, ונתן אהובה השני, ודווקא הגיבורה הראשית, דינה-ציונה, גורמת לעוול הגדול ביותר לגבר, עוול שעליו נסבה עלילת הרומן. אלא ששפע כזה של אמרות-שפר על האסון שירד על העולם עם בריאת הזכר (ואני באמת הבאתי רק מיבחר!) – בוודאי איננו מקרי, כפי שהוא איננו מקרי אצל רוב הנשים הסופרות הכותבות היום.
יעיין נא הקורא המעוניין בספריהן של עמליה כהנא-כרמון, "למעלה במונטיפר" של שולמית גלבוע, "ארבעה גברים ואישה" של ליהיא לפיד, "סודות ששמרתי בבטן" של דורית זילברמן, "שבע נשים ורצח" של יהודית קציר, "הנה אני מתחילה" של אלאונורה לב "הבוקר הראשון בגן עדן" [שלי מי?], וכן בספריה של דורית רביניאן ובספריהן של רבות אחרות – וימצא שם שלילה מוחלטת של הזכר, שהוא כישלון גנטי, אסון ממש שירד לעולם, שאין ברירה אלא לנהוג בהם באלימות – זה מה שהם מבינים! (כך יוכי ברנדס), או לכל הפחות לחתוך להם את איבר המין (כך שולמית גלבוע). לגיבורה הראשית של הספר "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר יש הצעה עוד יותר פרודוקטיבית: ירוכזו כל הגברים הבלתי נחוצים באי מבודד, ויושארו בעולם החופשי רק הגברים המועילים***.
מי שאומרת את כל שפע אמרות-השפר האלו על הגברים בספר של יוכי ברנדס היא הסבתא ציפורה, וכמו בסיפורת של עגנון, שאותו יוכי ברנדס מחקה, כל החוכמה מצויה אצל הזקנים, ובעיקר אצל זקני דורות עברו – ובספר שלנו, כמובן, אצל הזקנות. הוסף לזה את שפע הדמויות הגבריות בספר שהן ממש חלאות, כמו חמי הנאלח, עודד הבטלן המובטל והפרזיט, אביה של תמר שאיננו מכיר בבתו, ויצחק, בעלה הפרימיטיבי והאלים של סבתא ציפורה, החוטף את בנה ונוטש אותו בבית יתומים – והרי לפנינו קונטרס מאלף ומחכים שחושף בפשטות את סיבת האסון החופף על העולם: הגברים!
יפשפש הקורא בזיכרונו, ולא יצליח בשום אופן לדלות ממנו אף יצירה של סופר ממין זכר בספרות הקאנונית שיש בה השמצות ופסילות גורפות כלפי הנשים. אדרבה, יש אהדה והערצה גדולות, כמו אצל י"ל גורדון, ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון, עמוס עוז ועוד. הרי אי אפשר למחוק תרבות של מיליון שנה, שעד מאתיים השנים האחרונות היו יוצריה כמעט כולם גברים – אי אפשר להמציא בהבל פה מתמטיקה, פילוסופיה, אמנות, מדע וטכנולוגיה חדשים, אבל אפשר גם אפשר להשמיץ ולפסול את אלה שהביאו אוצרות תרבות אלה לעולם – זה הרבה יותר פשוט, ודורש הרבה פחות מאמץ.
מכל מקום, ספרות גדולה אינה יכולה לצמוח משנאה ופסילה. הן דמויות הגברים המשוקצים בספרות זאת, והן דמויות הנשים המגדפות ומחרפות אותם, אינן יכולות להיות מעוצבות במורכבות ובעומק.
ב"משחק המכור" הזה יוצאים כולנו מפסידים.
 
* ראו "תהילה – הכזב שמאחורי הבדייה" בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991, ע' 23-27.
** ראו תיאור האירוע הטראגי בספרי "הנדר", תמוז, 1986.
*** ראו פירוט בספרי "שיחת גברים על נשים", ירון גולן, 2004, ע' 51-68.
 
אהוד: אתה פשוט לא מפנים את העובדה שלנשים-סופרות מותר כיום לעשות הכול בספרות, לזייף אורגזמות כמו גם היסטוריה – ולכן כל הביקורת שלך על יוכי ברנדס מגוחכת אף כי לי, אחרי שקראתי אותה, אין שום חשק לגעת בספר כי הבנתי את הפרינציפ.