על ספר שיריה של שושנה אידל "אור"

מכון הברמן, 2008, 64 עמ'

המחברת לא יכלה לבחור שם שיהלום יותר את אופיים של שיריה מאשר השם "אור", המרמז על אופטימיות ועל התפעלות כנה מיופייה של הבריאה. חלק גדול מהשירים בקובץ מתארים נוף ומתרשמים התרשמות רליגיוזית מנוף:

רסיס עמל תועה בערפל מתלהלה,

הילת האור המתהולל דואה בשחק

ובמראת המים אפורה מכסיפה,

קרן רחוקה מפלסת גלים ופולשת מבעד למסך,

לא בדד הנוף,

כי אל נטה אליו.

"נוף של טרנר בחלון בחיפה", עמ' 6

פיסת נוף מקומרת, ראי

לפמליית טללים מעליו,

הכפר מתאפר בצבעי אדומים

לקראת טקס במרומיו

"נוף יהודה בחורף", עמ' 8

אי של טל-י-ה אל סלעים,

כליל החורש סגול לה ינעים,

רקפת ענווה בגבולה,

וענן בענותה לה ענה,

"חורשה בירושלים", עמ' 9

הטבע מפעים את ליבה של המשוררת בהיותו יצירת האל, אליו כמהה נפשה כמו נפשותיהם של רבים ממשוררי תהילים, וליבה רוטט אל מול עולם הקדושה.

בשיר "הבשורה", שבמוטו שלה מצוין כי נכתב במוצאי שמחת תורה, מובעת התפעמות אדירה מהמראות של בית הכנסת:

נברשות הפז משתקפות במראה עוד ועוד

עד בלי הכיל,

כמו שואפות לשוב למקורן קדם אל מנורת המאור

עיגולי רוקדים בקצב ניגון אופף, שוטף קסם חן

קוראים במחולות מחנים יבוא מלך הכבוד,

ושניים עונים זה לזה ה' צבאות...

עמ' 10

למרות היותי אתאיסט, אני מסוגל בהחלט להבין את ההתפעמות הדתית מיופיים של הטקסים הדתיים, מהטבע, שעל דעת המאמינים, נברא על ידי האל הכל יכול, ועל כן השירים הרליגיוזיים האלה מוצאים נתיבים אל ליבי. אני בהחלט חש את כנות הדוברת, ואינני מטיל ספק באמת רגשותיה.

קשה לי להבין נקודה אחרת, שהמשוררת מרמזת אליה בשיר מבלי לחוש את אי הנוחות, אותה אני חש למקרא דבריה. היא מביטה מעזרת הנשים בהתפעלות עצומה אל ההתרחשות שם במרכז, בו מצויים ספרי התורה ותיבת שליח הציבור:

אחד במרכז חוגר אבנט ומחלפות ראשו תלתלים

והמבט אליו נשאב מכל הסימטאות

ואשנבי העזרות

אולי דוד,

ועימו בסערה מחוללים רועים שבעה

כמו ר' זושא בשירה

מניעים את להב והתלהבות,

לפני שספרים נפתחים בחצות,

ובעזרת נשים כולן צופות על קצות האצבעות

לבשורה,

זוהי שעת הקשב

לשיר...

שם

הנשים צריכות לעמוד על קצות האצבעות כדי לראות את האור. להן אין חלק ונחלה באור הזה – לא מן התורה שבכתב ולא מן התורה שבעל-פה, והמעמד הנחות הזה, שהאמונה מקצה לאישה, איננו מפריע למשוררת להתפעם בכל הכנות מכל הטוב שהאל הרעיף עליה.

קשה לי להסכין עם הרכנת הראש הזאת.

הנוף של שושנה אידל טובל בעולמה של קדושה – מחלונה בסתיו היא רואה גם את סיפור הבריאה, את המקדש ואת המשיח ("חלוני בסתיו", עמ' 12), מראיהם של הרי מואב מתערב בקול השופר של ראש השנה ("ראש השנה מול הרי מואב", עמ' 14), יוני הכותל מספרים למשוררת את סוד הקב"ה וישראל ("מקום", עמ' 16). יש בשירים אלה געגועים אל עולם האמונה העתיק, והם גם מביעים להט לאומי ראוי לתשומת לב ("לשבת כי תישא" – עמ' 18, "לט"ו בשבט" – עמ' 19, "נבל מאונך-מאוזן" – עמ' '20, "אוהל רבקה" – עמ' 21, "הנרות הללו – עמ' 25, "לחנוכה" – עמ' 26, "ברבור" – עמ' 38, "תמונת ערב" – עמ' 56).

השירים הראשונים בקובץ כורכים את נוף ארץ ישראל עם הרגשות הדתיים העזים, אך מסתבר שההתרחקות מהמולדת (אמסטרדם, פאריס) אינה מפוגגת רגשות אלו, אדרבה, נדמה שהיא אפילו מגבירה אותם. מסתבר שכל יפעתה של העיר הזרה לא נועדה אלא –

להתנאות לפני אלוהים,

לשיר לפניו, לצחוק אליו.

"הרגע הפאריסאי", עמ' 30 (ראו גם עמ' 28, 31)

יש בקובץ מיספר שירים מתומצתים ומלאי הבעה, הרי דוגמה:

טיפת גשם ישרה

כטיפת דיו

השירה מכתב

על דשא

רחב

וכל העוף הקורא

חיפש את

השם הנרדף

למילה

עכשיו.

"כתב", עמ' 33

וכן, יש גם רמזים לפרוסודיה ייחודית – מעין קסידה של ימי הביניים המשודרגת במצלולים אסוננטיים. הרי דוגמה:

רכס הארבל מתפלל,

שחר פורט על זרועו

חוט של תכלת,

בדמדומים שוב נע ונד

ים תוחלת,

תהא שעה יפה אין קץ

וגואלת.

"ליד רכס הארבל", עמ' 5

זהו קובץ שיריה השישי של המשוררת המתגאה ב"תעודת הזהות" הדתית שלה, ומצליחה בכנות היגדיה למצוא נתיבים גם אל מי שאיננו בהכרח שותף לאמונות ולאידיאלים שלה.