מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיקום עם פרעושים. מכתם עממי.

אם יכלו ותיקי "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי לכתוב מחדש את ההיסטוריה של תנועתם, מן הסתם היו ששים למחוק מתוכה את האמונה העיוורת בבריה"מ והסגידה לסטלין. אולם גם בימים ההם, היו ל"השומר הצעיר" קווים אדומים. בריה"מ אמנם כונתה "המולדת השנייה", אך תמיד היתה עדיפות למולדת הראשונה. בהתנגשות בין התמיכה בעולם הקומוניסטי לבין האינטרסים של הציונות ושל מדינת ישראל, לא היה ספק שהבכורה היא לאינטרס הישראלי.

לכן, למשל, מעולם לא היה שום שיתוף פעולה בין "השומר הצעיר" לבין הפק"פ. פק"פ – הפרקציה הקומוניסטית הפלשתינאית, היא הגלגול הראשון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הפק"פ היה ארגון אנטי ציוני, ולכן בעבור תנועה ציונית כמו "השומר הצעיר" הוא היה מוקצה מחמת מאוס, מחוץ לגדר, לא שותף אופציונאלי לכל שיתוף פעולה וקשר בכל נושא שהוא. אין שיתוף פעולה בין ציונות לאנטי ציונות. נקודה.

היורשת החוקית של "השומר הצעיר" היא מרצ, בוודאי היום, כאשר עומד בראשה ג'ומס, איש הקיבוץ הארצי, "השומר הצעיר" ומפ"ם. גם לפק"פ יש יורשת חוקית – חד"ש. פק"פ היתה למק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנות ה-60 מק"י התפלגה, כאשר חלק ממנה חזרו לפטריוטיות ישראלית ולציונות, והזרם המרכזי היה לרק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה. לקראת בחירות 77' רק"ח מיתגה את עצמה מחדש, כאשר קיבצה מיספר קבוצות קטנות סביבה, כמו פלג "הפנתרים השחורים" של צ'רלי ביטון, ונקראה חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. המרכיב המרכזי בתוכה, שב לקרוא לעצמו מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

הפק"פ לגלגוליו היה ונותר אוונגרד אנטי ציוני ואנטי ישראלי. גם בדיונים בכנסת על הטבח במינכן או בעקבות מבצע אנטבה, לא ידעו נציגי מפלגה זו לתמוך בישראל ולגנות את אויביה. כל עוד בריה"מ היתה קיימת, ההסבר לעמדתה היה דבקות בעמדות שהוכתבו בידי ההנהגה הסובייטית. בריה"מ מתה, גם הקומוניזם לא מרגיש כל כך טוב, ומה שנשאר בחד"ש זו שנאת ישראל. הרוב הערבי המנהיג את חד"ש נוקט גישה פלשתינאית לאומנית. המיעוט היהודי המתבטל בחד"ש נגוע בשינאה עצמית חולנית.

ניתן היה לצפות מממשיכי דרכה של "השומר הצעיר" להתנזר לחלוטין מממשיכי דרכה של הפק"פ. אך הנה, הפגנת "השמאל" בת"א ב-5.6 הונהגה בידי קואליציה של מפלגות וארגונים, ובהם "שלום עכשיו", מרצ, "גוש שלום" האנטי ציונית וחד"ש.

הברית הלא קדושה הזו ראויה להוקעה. יש מקום לוויכוח בתוכנו על טובתה של מדינת ישראל, אך מה יש לפטריוט ישראלי לחפש בהפגנה משותפת עם מי שמחפשים את רעתה של ישראל? מוקד ההפגנה היה המשט. יש מקום לוויכוח בתוכנו האם נכון היה לעצור את המשט, אך מה יש לציוני לחפש בהפגנה עם תומכי המשט?

מן הראוי שהשמאל הציוני יקפיד על חיץ בלתי עביר בינו לבין גורמי שמאל רדיקאלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי. אם הוא נמנע לעשות כן, הוא מעורר שאלות קשות ביותר, אודות דרכו.

שיתוף פעולה עם גורמים אנטי ישראליים קיצוניים כחד"ש, הוא חציית קו אדום.

2. משט השנאה 2

ההבדל בין "מרמרה" ל"רייצ'ל קורי" ממחיש לנו את היחסיות בחיים. אחרי ספינת הטרוריסטים מתורכיה, הספינה האירית מצטיירת כ"אימא טרזה".

אל נתבלבל. אכן, שלא כ"מרמרה", סיפון "רייצ'ל קורי" לא שרץ מחבלים, לא התגלו בה מצבורי כלי משחית, ונוסעיה לא ניסו לבצע לינץ' בחיילי צה"ל. אך גם על "רייצ'ל קורי" לא היו "פעילי שלום" ולא "פעילי צדק" שוחרי טוב (אגב, בגלי צה"ל, התחנה הצבאית שלנו, גם במהלך הלוחמה ואף למחרת, אחרי כל המראות, המשיכו לכנות את מחבלי "מרמרה" – "פעילי שלום"). איש מנוסעי "רייצ'ל קורי" אינו שוחר טוב. כל הנוסעים עליה הם שוחרי רע. מי שתומך בחמאס, ארגון טרור איסלאמי שהינו חלק מהג'יהאד העולמי, אינו יכול להיקרא "פעיל שלום", לבטח לא "פעיל חירות", ובוודאי שלא "פעיל צדק", גם אם אחת משוחרות הרע על האניה היא כלת פרס נובל לשלום (כזכור, גם רב המרצחים ערפאת הוא חתן פרס נובל ל...שלום).

אין כל קשר בין משט זה לבין שלום, כפי שאין כל שחר לטענה שמטרת המשט היא סיוע הומניטארי לתושבי עזה. המשט הזה לא נועד לפרוץ את המצור מעל עזה, אלא להדק את המצור על ישראל. משט זה הינו חלק ממצור הדה-לגיטימציה על ישראל, על זכותה להתקיים ועל זכותה להגן על עצמה, שהוא השלב הנוכחי במלחמה נגד ישראל, וטרם מצאנו לו מענה הולם.

מאמר ב-ynet, לאחר ההשתלטות על "רייצ'ל קורי", הופיע תחת הכותרת "בין משט השנאה למשט השלום". אכן, יש הבדל בין שני המשטים. המשט הראשון היה משט של טרור. המשט השני היה משט של תמיכה בטרור. המשט הראשון היה אלים. המשט השני לא. אך שני המשטים הם משטי שנאה לישראל. שני המשטים, מטרתם אחת – דה-לגיטימציה למדינת ישראל.

3. הקיבוץ המעמדי

על האונייה "מרמרה" היו ... "פעילי שלום".

אחרי הדוגמה הזאת, איני צריך להסביר עוד מה פירוש המושג – "שפה מכובסת". בעצם, גם המושג עצמו מכובס, שהרי המילים "הנקיות" הללו, לכאורה, מזהמות את השפה.

"דע לך, שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים. המחשבה צריכה למילים בשביל לצאת לעולם, למרות שהשפה והמילים נתפסות כאוויר לנשימה. כל המפעל העצום של האדם יוצא ממילים וחוזר למילים, הכל תלוי במי שעושה ואיזה שימוש במילים." (מאיר אריאל).

חשוב לדייק במילים. שימוש נכון ומדויק במילים חיוני לחברה המבוססת על אמת. הפוליטיקלי קורקט הוא השחתת השפה, והשחתת השפה משחיתה את החברה.

האם יש מילים מכובסות בשפה הקיבוצית? לא רק מכובסות, גם מגוהצות.

למשל – "עצמאות כלכלית". שיפור מצבם הכלכלי של מיעוט מהחברים, הנותן להם יתר עצמאות, תוך הרעת מצבם הכלכלי של מרבית החברים, שמאבדים חלק מעצמאותם הכלכלית – זאת עצמאות כלכלית? במכבסת המילים הקיבוצית, התשובה היא חיובית.

דוגמה נוספת – "מעבר לרשת ביטחון". הקיבוץ השיתופי מעניק בעצם קיומו ביטחון כלכלי וחברתי אמיתי לחבריו. מצב שבו ביטחונם הכלכלי והחברתי של מרבית החברים יורע, אבל תפרש מתחתם רשת שתעצור את נפילתם ותמנע את התרסקותם המוחלטת – זה "מעבר לרשת ביטחון"? במכבסה.

אבל הכביסה בהתגלמותה היא במונח "הקיבוץ המתחדש". אילו הקיבוצים שוויתרו על השותפות היו יוצרים דרך חדשה למימוש, ולו חלקי, של ערכי הקיבוץ – סוג רך יותר של שותפות, דרך אחרת לשמירה על שוויוניות ועל מניעת פערים גדולים, אופן אחר למימוש הערבות ההדדית, נתיבים חדשים ליצירת צדק חברתי, שיטה חדשה לחינוך משותף, ליחד תרבותי, הוא היה ראוי להיקרא הקיבוץ המתחדש.

אבל בפוסט קיבוצים – מה קיבוץ? מה מתחדש? מה חדש במי שחי כמו כל שאר העולם, זה מאות בשנים? במכבסת המילים הקיבוצית הומצא המושג השקרי הזה. וכיוון "שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים", כמאמר מו"ר  מאיר אריאל זצ"ל, יש להמשיג מחדש את צורת ההתיישבות הזאת.

קיבוץ קהילתי? לכאורה, שם ראוי, המתאר דרך התיישבות זו כמשהו בין קיבוץ ליישוב קהילתי. הקהילה כבר לא שיתופית, אך היא מנסה לשמור על יחד, על תרבות משותפת, על חגים, על חברות, כמו ביישוב הקהילתי. העסקים נשארו משותפים, כמו בקיבוץ. אולם גם הביטוי הזה מכובס, שכן מה קהילתי יותר מקיבוץ? ביטול השותפות מנמיך את הקהילתיות ומצמצם אותה, ולכן אין זה נכון לתת לצורת ההתיישבות הזו את השם הזה.

קיבוץ מופרט? גם הביטוי הזה אינו מדוייק, משתי סיבות. מצד אחד – אין הוא מופרט לגמרי, כל עוד הענפים והעסקים הם בבעלות משותפת. מצד שני – גם מרבית הקיבוצים השיתופיים הפריטו חלק ניכר מהצריכה והשירותים הקהילתיים שלהם. לכן, השם הזה מבלבל ואינו מדוייק.

קיבוץ דיפרנציאלי? השם הזה מכוון לשכר הדיפרנציאלי הניתן בקיבוצים הללו. אולם גם השם הזה אינו מדוייק ואינו נכון. אין שכר שאינו דיפרנציאלי. ההבדל בין הקיבוץ למה שאינו קיבוץ, אינו האם השכר דיפרנציאלי, אלא האם הוא אישי. היום, כשחלק גדול מהחברים בקיבוץ, גם בקיבוץ השיתופי, עובדים בחוץ – השכר שלהם אינו שיוויוני. הוא דיפרנציאלי. רוב הקיבוצים השיתופיים עשו את המובן מאליו – תימחרו את שכר העבודה בענפיהם, שכר אמיתי, שהוא דיפרנציאלי.

שיוויון ערך האדם, אין משמעותו שכל בני האדם הם אותו דבר, אלא שלמרות שונותם הם שווים בערכם. ההפרדה בין תרומה לתמורה מבוססת על ההבנה שהתרומה של כל חבר שונה משל חברו. התרומה היא דיפרנציאלית. "מכל אחד לפי יכולתו" – מבוסס על ההבנה שהיכולת היא שונה, דיפרנציאלית. שכר הוא דיפרנציאלי.

בקיבוץ, השכר הדיפרנציאלי הולך לקופה המשותפת של הקיבוץ, והחבר מקבל תקציב המנותק מן השכר שהוא מכניס. במה שאינו קיבוץ, השכר הוא אישי. אבל כיוון שגם בקיבוץ השיתופי השכר הוא דיפרנציאלי, המונח קיבוץ דיפרנציאלי לקיבוץ הפוסט שיתופי, אינו מדוייק ואינו נכון.

אז מה השם הנכון? הקיבוץ המעמדי.

הרעיון הקיבוצי נועד להציב אלטרנטיבה לחברה המעמדית שמחוץ לקיבוץ. השיטה הקיבוצית נועדה ליצור חברה שאין בה פערים, אין בה עשירים ועניים, אין בה עוני. העוני והפערים החברתיים הם רעה חולה של כל חברה רכושנית. הישגו העצום של הקיבוץ, הוא הצלחתו ליצור חברה שאין בה מעמדות.

הקיבוץ הפוסט שיתופי, ביטל את ההישג האנושי האדיר הזה. בקיבוץ הזה יש מעמדות, יש פערים כלכליים וחברתיים, יש עשירים ועניים, יש עוני, ממש עוני. בקיבוץ הזה, יש ילדים ממשפחות עשירות המסוגלות להעניק להם הרבה, ולצידם ילדים ממשפחות עניות, שאינן מסוגלת לתת להם מה שמקבלים חבריהם. נקודת המוצא של ילדים אלה נמוכה יותר, ועליהם להיות מוכשרים יותר ולהתאמץ יותר, כדי להשיג מה שחבריהם יכולים להשיג בזכות העושר של הוריהם. בקיצור – המעמדיות הרעה, המזיקה, המאפיינת את החברה האנושית ואשר רק הקיבוץ הצליח להשתחרר ממנה, היא חלק בלתי נפרד מהחיים בקיבוץ הפוסט שיתופי.

ולכן, מחוץ למכבסת המילים הקיבוצית, ראוי לכנות אותם יישובים – הקיבוץ המעמדי.

השם הזה נכון עוד יותר, מאחר והיום בחלק מאותם קיבוצים יש מעמדות מובנים של סוגי חברים – אלה שהנם חלק מן האגודה השיתופית, וככאלה הם שותפים בבעלות על הנכסים והעסקים – ואלה שאינם חלק ממנה ואינם מורשים להיות חלק ממנה. זאת מעמדיות בסיסית עוד יותר.

ובכן, הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – הקיבוץ המעמדי.