איני מכיר מקרוב את היישוב נווה שלום. המידע עליו אני מתבסס לקוח ממאמרו של יוסי ביילין בטורו ב"ישראל היום" – "קשיים בנווה שלום: השאיפה להרמוניה" (14.6). ביילין כתב את מאמרו בעקבות ידיעה אודות מתח בנווה שלום – היישוב המעורב של יהודים וערבים, לאחר אירועי המשט. תושבים ערביים הציבו שלט נגד "רצח פעילי השלום". תושבים יהודיים פינו אותו וביקשו למתן את המסר. הערבים החזירו את השלט המקורי וכעת היישוב מסוכסך בתוכו.
ביילין תיאר סיטואציות נוספות מעברו של היישוב – התנגדות התושבים הערבים לציון בכיכר היישוב לזכר חלל צה"ל, בן המקום, שנהרג באסון המסוקים, שהרי החייל נהרג בדרכו ל"מהלך תוקפני". ידידות בין משפחות שכנות שפסקה כאשר המשפחה הערבית ראתה לראשונה מדי צה"ל על חבל כביסה בבית שכניהם.
מסקנתו של ביילין מהפרשה: "אפשר להאמין בשוויון, לפתח ידידות ולהיאבק למען זכויות האחר גם בלי לחיות באותו בית, ואפשר לבלות חלק ניכר מן החיים בהתמודדות ואף בעימות עם השכן. זו איננה, חלילה, קריאה להפרדה. אני מצדיע למי שמוכן לחיות כך ולעמוד באתגרים שמייצרת לו המציאות מדי יום. אבל חלק מן השוויון הוא לאפשר לזולת לחיות את חייו המלאים בלי שיצטרך להתפשר איתך כל פעם מחדש."
עירוני, מי שאינו חי או לא חי בעבר ביישוב קהילתי קטן, יתקשה להבין לעומקם את קשיי החיים המשותפים ביישוב כנווה שלום. רוב האנשים בחרו ובוחרים בחיים בעיר, מתוך העדפת האנונימיות והניכור העירוני על הצוותא הקהילתית (אם כי גם בעיר ניתן לקיים רמה גבוהה, יחסית, של קהילתיות, כפי שהחברה למתנ"סים, למשל, מעודדת ומקדמת). אולם מי שבחרו לבנות את ביתם ביישוב קהילתי, בחרו מראש בחיים של יחד, של חברותא, שבה השכנים אינם רק אנשים המתגוררים לידם, אלא שותפים לחיי חברה, תרבות וחינוך, וביישובים שיתופיים גם שותפות כלכלית (ברמות שונות, בהתאם לסוג ההתיישבות). מתחים כה מהותיים, סביב שאלות רגישות של זהות, הם אתגר עצום עבור התושבים, אך עלולים להיות הרי אסון לקהילה.
אני לא הייתי מסוגל לחיות אפילו יום אחד ביישוב קהילתי, עם אנשים שמדי צה"ל מהווים בעבורם סמל שלילי כל כך. לא הייתי מסוגל לחיות אפילו שעה אחת ביישוב, שאי אפשר להנציח בו חייל צה"ל, בן המקום. אולם אני מעריך את תושבי נווה שלום, על שבחרו לשלם מחיר כדי להגשים יחד את האידיאלים בהם הם מאמינים ולחיות על פי ערכיהם ועקרונותיהם. קשה מאוד לגשר בין המתח הלאומי, בפרט כאשר מדובר בלאומים הנמצאים במלחמה, אך תושבי נווה שלום חולקים אידיאולוגיה משותפת, שהם הגדירו אותה כמרכז חייהם, אותה הם מגשימים במו גופם. אני מעריך מאוד אקטיביסטים מגשימים, גם אם האידיאולוגיה שלהם שונה משלי. ולמרות הקושי (ואף שאני סקפטי לגבי היכולת להתגבר על הקושי) אני מאחל להם שיצליחו לממש את אתגר החיים המשותפים.
גם לי יש אידיאולוגיה וגם אני כל חיי מגשים אותה יחד עם חבריי, שותפיי. האידיאולוגיה שלי היא הציונות, על פי ערכי תנועת העבודה. את אמונותיי הציוניות והסוציאליסטיות אני מגשים בחיים בקיבוץ שיתופי בגולן.
את דרך החיים הזאת אני רוצה לקיים בשותפות עם אנשים המאמינים בה, כמוני. אני רוצה לחיות עם ציונים. אין לי עניין בשותפות עם מי שאינם ציונים. בוודאי לא עם מי ששוללים את הציונות, בוודאי ובוודאי לא עם מי שנלחמים בציונות.
הציונות אינה רק הרעיון הגדול, ואף אינה רק הגשמתו בפועל על אדמת הגולן, אלא גם אורח החיים היהודי שלנו – התרבות היהודית הסובבת סביב מעגל השנה ומעגל החיים, החינוך היהודי והציוני שאנו מעניקים לילדינו. אני רוצה לחיות עם אנשים הרוצים להיות שותפיי בעיצוב אורח חיים זה.
אורטל הוא קיבוץ שיתופי, ובינתיים בג"ץ טרם החל להתערב בבחירה שלי, עם מי להתחלק בהכנסות ועם מי לקיים שותפות. אולם בג"ץ מתערב גם מתערב בזכותם של יישובים קהילתיים להגדיר את עצמם, את תרבותם, את ערכיהם, את אורח חייהם ומנסה לשלול את זכותם לבחור את חבריהם. המתקפה נגד ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים ונגד היישובים שהעזו לנסח במדינת ישראל חזון בו הם מגדירים את עצמם כציונים – היא מתקפה אנטי ציונית ואנטי דמוקרטית, אף שהיא מתחפשת לכל מיני רעיונות יפים.
איני מאמין בעתיד המשותף של תושבי נווה שלום, אך אני מכיר בזכותם לנסות לקיים את אורח חייהם המיוחד ומאחל להם הצלחה. אני מצפה שהמדינה תכיר בזכותו של כל יישוב קהילתי לבחור את אורח חייו המיוחד ולאפשר לו לחיות את חייו ולהגשים את הדרך בה בחר.
אהוד: יש לך תקוות מופרזות מהבג"צ. הוא עוד ישלח אתכם, גזענים שכמותכם, לבית סוהר – אם לא תסכימו לקבל לאורטל פלסטינים אזרחי ישראל!
2. האם הקמפיין למען שליט מזיק לשחרורו?
מעולם לא היה בישראל קמפיין מוצלח יותר מהקמפיין למען גלעד שליט. ספק אם בתולדות העמים הייתה אי פעם התגייסות לאומית כזו למען אדם אחד.
אין ילד בישראל שאינו יודע מיהו ומהו גלעד שליט. אין משפחה בישראל שאינה רואה בגלעד שליט בן משפחה. כמעט בכל בית בישראל הוזכר שמו של גלעד בסדר הפסח. ילדי גנים, תלמידי בתי ספר, סטודנטים באוניברסיטאות, יישובים, מקומות עבודה – אין כמעט מי שאינם מזכירים את גלעד שליט, עוסקים בו, מדברים עליו. אין כמעט אירוע – מופעי אמנות, אסיפות פוליטיות, הרצאות וכו', שבתחילתו או בסופו אין המנחה / הדובר / המרצה / האמן מזכיר את גלעד שליט. לא חולף יום ללא אירועים למען גלעד שליט. אין כמעט ישראלי שלא השתתף באירוע למענו.
זהו ביטוי נפלא של סולידריות לאומית, של ערבות הדדית, של "כל ישראל ערבים זה בזה." לא אחת אני תמה היכן אותה סולידריות כאשר מדובר בקשישים, נכים, שכבות מצוקה, ניצולי השואה, עובדי קבלן, מהגרי עבודה וכו'. אך עצם העובדה שבנושא זה החברה הישראלית מגלה אכפתיות כזו, שכל כך הרבה אנשים מוכנים להקדיש מזמנם ומרצם למען אדם אחר, מעוררת גאווה.
אולם מבחנו של קמפיין אינו רק הצלחתו בתור שכזה – כקמפיין. במבחן התוצאה של יצירת התודעה הציבורית, לא תיתכן הצלחה גדולה יותר. אך מבחן התוצאה העיקרי הוא שחרורו של גלעד שליט. המבחן הזה הוא חד חד ערכי – גלעד שליט בשבי או חופשי. במבחן התוצאה הזה, נחל הקמפיין כישלון חרוץ. עובדה – גלעד שליט עדין בשבי.
אחרי ארבע שנים של קמפיין מוצלח ללא תוצאות, אנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו –מה הסיבה לכישלון? איך קמפיין כל כך מוצלח, אינו משיג את מטרתו?
מי שינחת לפתע בישראל ויחשף לקמפיין, יהיה משוכנע שממשלת ישראל חטפה את גלעד שליט, ואזרחי ישראל נאבקים כדי לשכנע אותה לשחררו. הקמפיין למען שליט מתעלם, כמעט לחלוטין, משחקן מרכזי, מהשחקן המרכזי – חמאס. גלעד מצוי בידי חמאס, ובדרכי שלום אי אפשר יהיה לחלצו ללא רצון חמאס. ולכן, כדי להשיג את המטרה, יש לבחון מה השפעת הקמפיין על רצון חמאס לשחרר את גלעד.
שתי ממשלות ישראליות – ממשלת אולמרט וממשלת נתניהו, הסכימו לעסקאות שבויים שקשה להגזים במשמעותן מרחיקת הלכת; שחרור של כאלף מחבלים ובהם רוצחים ורבי רוצחים. הן מבחינה כמותית – מספר המחבלים והן מבחינה איכותית – חומרת מעשיהם, הצעות ישראל בלתי נתפשות. איני מאמין שעוד ממשלה בעולם היתה מוכנה כלל לדון, על הרבה פחות מכך. הממשלות שקיבלו את ההחלטות הללו, עשו זאת בהכרה מלאה ובידיעה ברורה שרבים מן המשוחררים יחזרו לטרור, ושהעסקה הזאת תגבה מחיר דמים כבד מישראל. ואף על פי כן, שתי הממשלות היו נכונות לכך, בתמיכה ציבורית רחבה.
מדוע חמאס אינו מוכן לעסקה כזאת? הרי מבחינת חמאס, מדובר בשחרור של מאות "גלעד שליטים", מאות "משפחות שליט" שלו. הרי האינטרס של חמאס בהצלחת עסקה כזאת גדול מאוד. הרי ההישג שהוא יוכל להציג בעסקה כזו, ישרת אותו פוליטית באופן בלתי רגיל.
כנראה שהסיבה לכך היא שחמאס מאמין שהתעקשות שלו תביא את ממשלת ישראל לוויתורים נוספים ולעסקה נוחה עוד יותר מבחינתו. חמאס מאמין שאף ממשלה ישראלית לא תעמוד בלחץ דעת הקהל, המתפרש כלחץ לשחרורו של גלעד שליט "בכל מחיר". ולכן, ראשי חמאס מאמינים שהזמן פועל לטובתם, ואם יתעקשו ישראל תתקפל ותוותר על המעט שסירבה לוותר.
לפיכך, מן הראוי שנבחן את השאלה – האם הקמפיין למען שליט מסייע לשחרורו או מזיק לשחרורו? מי יודע, אולי אלמלא הקמפיין הזה גלעד שליט כבר היה חופשי, בחיק משפחתו? אולי הוא כבר מזמן היה בביתו?
אולי במקום קמפיין, היוצר רושם של לחץ ציבורי על הממשלה לשלם כל מחיר, יש מקום לקמפיין נגד פשע המלחמה של חמאס, שבמשך ארבע שנים מסרב לעמוד בתנאים הבסיסיים של יחס לשבוי, כמו ביקורים של הצלב האדום? אולי יש מקום למאבק ציבורי מסוג אחר – למען "חוק שליט" לפיו יש להרע את תנאי אסירי חמאס כל עוד גלעד בשבי, הפגנות ליד שגרירויות זרות וליד מטות או"ם והצלב האדום בעולם, הפגנות סוערות של יהודים ושל לא יהודים ברחבי העולם ליד נציגויות של ציר הרשע – איראן וסוריה, למען שחרורו של גלעד? מאבק דוגמת משט המחאה הנגדי למשט הציני של ארדואן ליד חופי עזה, ששם במרכזו את הדרישה לשחרר את גלעד (ומשום מה הושתק בתקשורת הישראלית) – דוגמת ההפגנות שנערכו במעברי הגבול עם עזה וליד בתי הכלא בהם אסורים המחבלים, בקריאה להגברת הלחץ על חמאס כל עוד גלעד בשבי. אפשר למשל ליזום פעולות של לחץ פסיכולוגי ישיר על משפחות אסירי חמאס, כדי שהן תגברנה את הלחץ על חמאס להתפשר.
אחרי ארבע שנים של קמפיין כל כך מוצלח, שלא השיג דבר, הגיעה השעה לשנות כיוון.
[פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום"]
*
ובנושא אחר: לגבי הצעתו של אהוד נצר [גיליון 553] – שמעון פרס דיבר לאחרונה נגד ההסברה, ואמר שההסברה הטובה ביותר היא "מדיניות נכונה". משמעות דבריו, היא האשמת ישראל במסע הדה-לגיטימציה האנטישמי נגדה, כיוון ש"מדיניותה אינה נכונה." יש לציין, שעד היום אנו מתקשים להתאושש מתוצאות "המדיניות הנכונה" שאותה הנהיג (וגרר אחריו את ראש הממשלה רבין). גם אז, סגנו יוסי ביילין ביטל את מערכת ההסברה, בטענה שהיא מיותרת כעת, כשאנו מנהלים מדיניות נכונה...