הקונצרט נפתח ביצירה הפופולארית של סרגי פרוקופייב (1891-1953), הסימפוניה מס' 1, ה"קלאסית", הקצרה – 4 פרקים ב-15 דקות, וכולם מתנגנים בחדווה בלתי-רגילה, ובנגינה מבריקה ומדוייקת של התזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של דייויד רוברטס הסימפאטי, נגינה שעתידה לאפיין את הערב כולו. הקהל ממש נסחף בצלילים המוכרים האלה, נהנה מהמלודיות העשירות, המוגשות במקצב סוער, חדשני, סוחף וגם ערב לאוזן.

היצירה הבאה היתה התגלית המרתקת של הערב: הסימפוניה מס' 4 לפסנתר ולתזמורת, אופ' 60, של המלחין הפולני  קרול שימנובסקי (1881-1937), שנכתבה בשנת 1932 וזכתה מראשיתה בפופולאריות רבה בביצועו של המלחין-הפסנתרן ולימים של חברו הטוב ארתור רובינשטיין. זו פעם ראשונה שאנחנו שומעים אותה, ומיהרנו בהפסקה לקנות את התקליטור של שימנובסקי (עם נגינת הפסנתר של תלמידתו היהודייה בפולניה, פליציה בלומנטל). היה בביצוע הסימפוניה שלשום בערב צירוף מופלא של הכישרון הגדול של הפסנתרן היהודי-אמריקאי בן ה-61 (יליד לבוב שבפולין) עמנואל אקס, של הניצוח הנלהב, הלבבי וכאילו בלתי-פורמלי של רוברטסון – והרמה הגבוהה מאוד של התזמורת בכל שילוביה עם הפסנתר לאורך היצירה. זוהי יצירה סוערת, סוחפת, רבת הפתעות, ובמרכזה נגינת הפסנתר של עמנואל אקס, איש חביב הנראה מבוגר מכפי גילו ומשדר רצינות וטוב לב, קצת שמנמן ומזכיר במראה פניו ובחיוכו את יצחק פרלמן. ידיו עובדות להפליא. פיו כאילו שר או לועס רוב הזמן, רואים זאת בזכות מסכי הטלוויזיה משני צידי הבמה העוקבים אחר ריקודן של עשר אצבעותיו על פני הקלידים כאילו היו בעלות חיים משלהן. נגינתו כובשת אותך מהרגע הראשון, חודרת אליך בנעימות, אך גם מטלטלת אותך היכן שצריך. זה היה שיאו של הערב. ערב בלתי נשכח. איזו יצירה נפלאה ואיזה ביצוע מבריק!

בחלקו השני של הקונצרט נוגן קונצרטו רומני של המלחין היהודי-רומני ג'רג'י ליגטי (1923-2006) שמבוסס בחלקו על נעימות של שירי עם רומניים עם הרבה הומור ושמחה צלילית ושמחת חיים גם יחד. גם הוא ביצוע ראשון בפילהרמונית.

ולסיום: הקונצ'רטו מס' 2 בפה מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 21, של פרדריק שופן (1810-1849), המכונה גם "סימפוניה קונצרטנטית". גם כאן לקחו אותנו אצבעותיו המופלאות של עמנואל אקס, הפורטות על הפסנתר ומצטלמות בזמן אמת למסך – לנגינה שמכשפת את המאזין וחודרת כשמן לעצמותיו. כשהוא מנגן אתה לא יודע מאיפה אבל אתה מתמלא בצליליו, כמו שאומרים הגששים: "חוליו אגלסיאס מהתחת!" – זה סוד קסמו של עמנואל אקס. פסנתרן גדול ואישיות נלבבת, כמו סבא טוב-לב, שמפליא, אחר קונצרט קשה כזה, להפליג גם בהדרן לא קצר ווירטואוזי, ויוצר מוסיקה הומניסטית, אם אפשר להשתמש בצמד המילים הללו יחד. אישית, את שימנובסקי אהבתי שלשום בערב יותר מאשר את שופן.

את ההיכל טרם הרסו. גם לא יהרסו בעונה הקרובה, 2010/11. הקטסטרופה תחל כנראה בעונת 2011/12.