מאחד מחברי העמותה של מוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנווה צדק בתל אביב, הגיע אליי העתק המכתב שאני מצרף כאן, על אחריותי, בגלל מה שנראה לי כחשיבותו הציבורית והעקרונית. לי עצמי, חבר העמותה, לא שלחו העתק של המכתב.

לכבוד

רוני דיסנציק

מנכ"ל מוזיאון נחום גוטמן

17.6.10

ביום חמישי [17.6] השתתפתי בסיור מודרך ובערב עיון בתערוכה במוזיאון נחום גוטמן, ולאור מה שהתרחש אני מבקשת להסיר את שמי מרשימת חברי עמותת  מוזיאון גוטמן וידידיה, כי איני מוכנה לקחת חלק במסע ההסתה האנטי ציוני הפועל בין כותלי המוזיאון.

בערב עיון שנקרא בשם "גלגולים חוזרים של יחסי אהבה שנאה בגוטמן" – הגלגולים מוטים רק לכיוון שנאה עצמית.

טלי תמיר, אוצרת המוזיאון, הבהירה שמוזיאון תפקידו אינו רק להציג תמונות אלא לשמש במה ציבורית, אכן רעיון נפלא אך הוא הותווה רק לנתיב אחד, פרו פלסטיני. ברגע שרציתי להשמיע את דבריי ולהציג עוד פן של דמות הערבי בציור הארץ-ישראלי, שבמקרה הוא גם ציורי נחום גוטמן בעקבות פרעות 1929 – הושתקתי בבוטות. היא הפגינה חוסר יושרה הן במטרה והן באיסוף התמונות וההסבר המלווה.

המרצה שהוזמן לשאת דברים, פרופ' אורי רם, מוכר כאנטי ציוני הדוגל ברעיון שהלאומיות היהודית הומצאה על ידי היסטוריונים.

בערב העיון הוא הסביר לקהל  שהעם היהודי שהיגר לפלשתינה פגש כאן את העם שחי כאן ונוצרה התנגשות. לאחר תיאור חד צדדי של התרחשויות הוא סיים בעובדה שהשתלטנו בכוח צבאי ואז הבאנו עליהם את החורבן. אף מילה על תקופת ההגירה הערבית לארץ במחצית המאה ה-19, אף מילה על תוקפנות ערבית, אף מילה על ההכרה וההכרזה באו"ם ופלישת מדינות ערב ב-1948.

אף מילה על עובדות היסטוריות מוכחות מוכרות.

לדעתי, מלחמתנו היתה מלחמת מגן שאין צודקת ממנה, בגבולות מינימליסטיים שלא הוכרו על ידי הערבים, שלא קיבלו ולא מקבלים את זכות קיומנו. לא היה שום היבט אמנותי בדבריו, רק היבט פוליטי חד צדדי.

טלי תמיר הבהירה, בסיור בתערוכה "גיבור מקומי", שהציירים היהודים  שציירו את דמות הערבי יחף על חמור או נושא כדים, קיבעו בעינינו את דמותו כך. הרי התערוכה המקבילה של צילומי ח'ליל ראא'ד מציגה את הערבי בדיוק כך. כך נראו  החיים האמיתיים של הערבי, בשדה, על החמור עם הכדים. איך אפשר להאשים את הציירים הנאיביים של שנות ה-20 בסילוף?

רונה סלע, אוצרת התערוכה של ח'ליל ראא'ד, ניסתה בכל כוחה לשכנע שהשממה הזועקת מתמונותיו, סיבתה היא שתמונותיו מציגות חיים תוססים ושוקקים שהמימסד הציוני ניסה להסתירם. אכן, המטרה להראות כיצד נגדעו החיים התוססים והשוקקים על ידי היהודים הובילה לתיאור שיקרי.

לסיכום, התערוכה וההסברים המלווים אותה מציגים רק איך גזלנו, הרסנו וכבשנו והשפלנו את הערבים המסכנים שוחרי השלום, והם רק הם אדוני הארץ הזאת.

מוזיאון נחום גוטמן הפך לבמה פרו פלסטינית תחת מסווה של שיח ציבורי שלא היה.

בכבוד רב,

שולה וידריך

דור שמיני בארץ הקודש

עד כאן מכתבה של שולה וידריך. אני עצמי "יקיר מוזיאון גוטמן", וכאמור חבר בעמותת המוזיאון. כתבתי את זיכרונותיו של גוטמן מפיו בספר "בין חולות וכחול-שמיים", הוצאתי את "אלבום נחום גוטמן" הנמכר במאות עותקים זה עשרות שנים, חקרתי את דמות הערבי והשאלה הערבית בספרות העברית בספריי "במולדת הגעגועים המנוגדים" ו"ברנר והערבים", שנים רבות אני מרצה על חייו ויצירתו של נחום גוטמן, ודומני שחוץ משלמה שבא – אין כיום בקיא ממני ביצירתו.

אני לא הוזמנתי להרצות על גוטמן הצייר והסופר ויחסו לערבים וגם לא על הערבי בספרות העברית – בערב שעליו מספרת שולה וידריך.  

מדוע?

כי אני, שלא כפרופ' אורי רם והדומים לו, כנראה מפריע בדבריי, המבוססים על עובדות ולא על שקרים – לתדמית הפוסט-ציונית ה"קולוניאליסטית" המופרכת, שמנסים להדביק לנחום גוטמן במוזיאון הקרוי על שמו, המוקדש לו, והמתקיים גם מכספים ציבוריים ומתרומות.

אני לא מתפטר מחברותי בעמותה – כי יצירתו של גוטמן, והמוזיאון הקרוי על שמו – חזקים בעיניי מכל אלה המנסים לסלף אותו ואת מורשתו, ואני מקווה שעוד יבואו למוזיאון אוצרים ומנהלים אמנותיים שאינם מתפלשים בנרטיב הפלסטיני.

אהוד בן עזר