המאבק על הגולן בשנות ה-90 היה ארוך ומתיש. היה זה שילוב של קרב מוחות, של מאזן אימה פוליטי ובעיקר – מערכה על דעת הקהל. היה לנו אורך רוח במאבק. ובכל זאת, לא אחת חיפשנו "שובר שוויון" – צעד אחד, פעולה אחת, שתשנה את המשוואה, שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. כזו, למשל, היתה שביתת הרעב בגמלא, שלכל אורכה, 19 יום, מיקדה עניין תקשורתי רב בארץ ובעולם, ורבע מיליון אזרחים ביקרו בה. זמן קצר לאחר השביתה החליט רבין שנסיגה מהגולן תחייב משאל עם. העברת ההכרעה לעם הייתה מבחינתנו הצלחת ענק, ששיפרה באופן דרמטי את סיכויינו לנצח במאבק.
כבר בשלב מוקדם במאבק הצעתי לקיים הפגנת ענק, הגדולה בהפגנות ישראל, בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין. האמנתי שנוכל לגייס המונים כפי שמעולם לא הצליח גורם כלשהו לגייס, ואף ממשלה לא תוכל להישאר שוות נפש מול עוצמה זו. המודל שלי היה "הפגנת ה-400 אלף" לאחר הטבח בסברה ושתילה, בקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. 400 אלף לא היו שם, אך מה זה חשוב? המיתוס הוא מיתוס, ובכל מקרה הייתה זו הפגנת ענק, שביטאה זעם של ציבור אדיר. ואכן, הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית, שהטילה על ישראל אחריות עקיפה לטבח והביאה להתפוטרותו של אריק שרון מתפקיד שר הביטחון.
על פי מודל זה, הצעתי לקיים הפגנה דומה בכיכר, וכיניתי אותה "אם כל ההפגנות" – פרפראזה על הכינוי שנתן סדאם חוסיין למלחמת המפרץ הראשונה, "אם כל המלחמות". את ההצעה לקיים את ההפגנה הזו הצעתי פעמים אחדות. תמיד היא התקבלה באופן עקרוני, ונדחתה באופן מעשי. הסיבה לדחייה היתה שהפגנת ענק כזו אי אפשר לעשות פעמיים, ולכן יש להשאיר אותה ליום הדין. אולם המותג – "אם כל ההפגנות" היה לשם קוד עבור רעיון מדף, שכולנו הערכנו שיבוא יום ויהיה בו צורך.
היום הזה הגיע בראשית ינואר 2000. ראש הממשלה אהוד ברק היה נחוש יותר מכל קודמיו להביא לנסיגה מהגולן. לאורך החודשים הראשונים של שלטונו, לא עניין אותו שום דבר אחר, זולת הניסיון להגיע להסכם עם סוריה, בכל מחיר. לאחר ועידות שפרדסטאון וושינגטון ופגישתו של ברק עם א-שרע, הבנו שנפל הפור. עומדים לסכם. רק דבר אחד יכול להציל את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן – הבנה של ברק שהוא יפסיד במשאל עם. הנשק העיקרי שלנו היה הסקרים. ואכן, הסקרים היו לטובתנו, אך חששנו שאחרי שייחתם הסכם, שטיפת המוח של התקשורת והממשלה תשחק את התמיכה בגולן, כאשר היא תציג הסכם שלום חתום ומולו – איום במלחמה ודאית.
"העם עם הגולן" – זו לא היתה רק סיסמה. זאת היתה המציאות. הכתובת הזו זעקה מאלפי מרפסות בכל רחבי הארץ ומלמעלה ממיליון סטיקרים על המכוניות. והגיע זמנה של "אם כל ההפגנות".
כדובר ועד יישובי הגולן, פמפמתי את ההפגנה בכל כלי התקשורת במשך כשבועיים. למשל, בראיון בתוכנית "המילה האחרונה" הקפדתי לסיים את התשובה על כל שאלה באיזכור המועד והמקום של ההפגנה, עד שבסוף הראיון "שאל" אורי אורבך: "אז מתי והיכן אמרנו שתהיה ההפגנה?"
בבוקר ההפגנה בחנתי את עצמי, עד כמה הציבור מודע להפגנה. לאורך הדרך מהגולן לת"א, עצרתי בכל תחנת דלק ושאלתי את עובדי התחנה ויושבי המסעדות האם הם באים להפגנה. רציתי לבחון כמה אנשים ישאלו: "איזו הפגנה?"
לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה.
ואכן, לא זו בלבד שכיכר רבין גלשה, כל הרחובות הסמוכים היו מלאים בקילומטרים של המוני אדם. מדיניות המשטרה באותם ימים היתה לא למסור כמה משתתפים היו, אולם כל קציני המשטרה שישבו בחפ"ק המשטרתי אמרו ללא היסוס, שזו ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל. ללא ספק, השתתפו בה מאות אלפי אזרחים.
ההפגנה שודרה בשידור חי, לא רק בישראל אלא גם ב-cnn וברשתות נוספות. על פי דיווחים, גם אסד צפה בה בעניין רב. למחרת, תמונות ההפגנה נמרחו על פני העמודים הראשונים של העיתונים, בארץ ובעולם. אם למישהו היה ספק שהעם עם הגולן, לא היה לו עוד ספק. אם מישהו הִשלה את עצמו שיוכל להעביר במשאל עם את הנסיגה, הוא כבר לא השלה את עצמו. וכשברק התעקש שרגליים סוריות לא תשכשכנה בכינרת, מתוך ידיעה שאסד ידחה זאת על הסף, הוא עשה זאת כיוון שהבין שהסכם על נסיגה מהגולן לא יעבור. להפגנה היה חלק חשוב בכך. אכן – "אם כל ההפגנות".
מועצת יש"ע סייעה לנו בארגון ההפגנה ונחשפה למותג "אם כל ההפגנות". לאחר מכן, היא עצמה השתמשה בו בהפגנות הענק בכיכר רבין ומול שער יפו בירושלים בתקופת ועידת קמפ-דייוויד ואולי גם באירועים נוספים. ועתה, גם החרדים אימצו את המותג, כאשר כינו כך את הפגנותיהם בירושלים ובני ברק בפרשת ביה"ס בעמנואל.
האם יהיה זה מוגזם לצפות לתמלוגים על זכות היוצרים של המותג?
 
2. המשט ניצח
הסבריו של ראש הממשלה להחלטה על ההקלות בסגר, נשמעים הגיוניים וסדורים – סגר אזרחי לא, סגר צבאי כן. הכנסת כוסברה לרצועה כן, הכנסת אמל"ח – לא. ניתן בהחלט לראות בגישה זו שיטה עקרונית, עליה ראוי לבסס מדיניות.
אם כך הדבר, מדוע רק עכשיו? אם זו המדיניות הראויה והרצויה, מדוע לא נקטנו בה עד כה? אמנם את מדיניות הסגר קבעה הממשלה הקודמת, אך נתניהו כבר שנה וחצי ראש הממשלה, והנושא הזה ניצב לפתחו מיומו הראשון בתפקיד, ואי אפשר לחשוד בו שהוא לא התפנה אליו. במשך שנה וחצי הוא קיבל החלטות אחרות לגמרי. אם המדיניות הקודמת היתה נכונה, מדוע הוא שינה אותה פתאום?
העיתוי, כמובן, אינו מקרי. הסיבה לשינוי המדיניות היא המשט ותוצאותיו. אלמלא המשט, המדיניות הקודמת הייתה נשארת בתוקפה. משמעות עובדה זו ברורה – המשט ניצח.
ניצחון המשט אינו בהכנסת כוסברה וחלבה לרצועת עזה. הרי גם מארגני המשט ידעו היטב שאין כל בעיה הומאניטרית ברצועת עזה ולא היה להם כל עניין אמיתי בהעברת אספקה – הרי מידי יום עברה מישראל לרצועת עזה אספקה רבה אלף מונים מכל האספקה שהייתה על ספינות המשט. מטרת המשט היתה לפגוע בישראל: א. פגיעה תדמיתית מעצם המראות של צבא הלוחם ב"פעילי שלום". ב. הצגת מדיניות ישראל כמצור אכזרי על עזה. ג. תמונת ניצחון כמי ש"פרצו את המצור".
המטרה הראשונה הושגה בגדול בעצירת המשט, במיוחד לאור ההצלחה הגדולה של המשט – ההרוגים והפצועים. המטרה השנייה הושגה בהחלטת הממשלה, שכמוה כהודאה במצור, אותו הכחישה ישראל נמרצות עד כה. המטרה השלישית הושגה בעיתוי ההחלטה, מיד ובאופן שקוף לאחר המשט – שכמוה כ"פריצת המצור" באמצעות המשט. כל מטרות המשט הושגו. המשט ניצח את מדינת ישראל.
הנזק החמור ביותר, בעיניי, הוא ההודאה הישראלית, למעשה, במצור. לפני חמש שנים, נסוגה ישראל מרצועת עזה עד הס"מ האחרון, ועקרה את כל יישוביה, עד היהודי האחרון. ההתנתקות גרמה לשבר בחברה הישראלית. אופן הטיפול בעקורים, כפי שעלה בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט מצא, הוא קלון לדורות למדינת ישראל.
את המחיר הכבד הזה שילמה ישראל כדי להשיג הישגים: א. לא תהיה עוד לפלשתינאים עילת הכיבוש, כהצדקה לטרור נגד ישראל. ב. אם ישראל תותקף בטרור, תהיה לה לגיטימציה בינלאומית למימוש זכות ההגנה העצמית, לאור העובדה שהסתיים הכיבוש. ג. התנתקות ממיליון וחצי פלשתינאים בעזה ומן האחריות עליהם.
אויבי ישראל הבינו זאת, ולכן מן הרגע הראשון פעלו ליצור מצג שווא כאילו הנסיגה אינה נסיגה, אלא "המשך הכיבוש בדרכים אחרות." אם הנסיגה היא "המשך הכיבוש", היתה לפלשתינאים לגיטימציה, כביכול, להמשך הטרור והגברתו, כפי שאכן קרה. וכאשר לאחר שנים של הבלגה ישראל התגוננה במבצע "עופרת יצוקה", היא נאלצה להתמודד עם הגולדסטוניזם.
וההתנתקות? הרי זו היתה מטרת הנסיגה והעקירה. הפלשתינאים ותומכיהם הצליחו ליצור תמונה על פיה אחרי הנסיגה ישראל ממשיכה להיות אחראית על מיליון וחצי פלשתינאים.
זאת משמעות עלילת ה"מצור". על איזה מצור מדובר? בין ישראל לבין רצועת עזה יש גבול. רצוי היה שיהיה זה גבול של שלום – גבול פתוח למעבר אנשים וסחורות, גבול של שיתוף פעולה וידידות. אולם לשלום יש צורך בשניים. הפלשתינאים הפכו את הגבול, כבר ביום הנסיגה, לגבול של מלחמה וטרור. גבול כזה הוא גבול סגור. גבול סגור אינו מצור. גם הגבול בין ישראל לסוריה סגור – האם ניתן להאשים את ישראל במצור על סוריה, או את סוריה במצור על ישראל? הוא הדין בגבול רצועת עזה.
טענת המצור נועדה להציג את הנסיגה כהמשך הכיבוש ובכך להכשיר את המשך הטרור. ממשלת ישראל, בהחלטתה, קיבלה את טענת המצור. זו שגיאה אסטרטגית חמורה והרסנית.
כל זה לא היה קורה, אלמלא ההחלטה האומללה של הממשלה לעצור את המשט. התעלמות של ישראל מן המשט, היתה מוציאה ממנו את כל העוקץ. הספינות היו מגיעות לעזה, אל ג'זירה היה מראה כמה תמונות ואחרי שעתיים הכל היה נשכח. לאחר מכן, לא היה יוצא עוד כל משט.
עצירת המשט יצרה מדרון חלקלק שהביא לתבוסה ישראלית. את האוייב זה לא יספק, והוא יפעל גם להסרת הסגר הימי. החלטת הממשלה היא הזמנה למשטים הבאים.
 
3. ממלכתי או פרטי
עשרות או מאות הורים בכלא ו... ומה אז? האם נפתרה בעיה כלשהי?
יש צדק רב בהחלטתו של השופט אדמונד לוי. קשה שלא להזדהות עם ההחלטה, הרי נקעה נפשנו מההתנהגות החרדית; מהנפת היד על שלטון החוק, מההתרסה הבוטה נגד בית המשפט, מההתנהגות המחפירה בבית המשפט, מהגיבוי של הרבנים והפוליטיקאים החרדים למעשים הללו ויותר מכל – מהאפלייה העדתית.
ובכל זאת, איננו יכולים לפטור עצמנו מן השאלה – ומה הלאה? מה תיתן היד הקשה כלפי החרדים? האם היא תגרום לשינוי ביחסם למדינת ישראל? האם היא תועיל במשהו? האם היא תשרת ותקדם את החברה הישראלית?
אפליית הבנות המזרחיות בעמנואל אינה המעשה החרדי היחיד המקומם. ביזיון בית המשפט בנושא זה אינו ההתרסה היחידה כלפי מדינת ישראל, מוסדותיה, החלטותיה וחוקיה, גם לא היחידה בנושאי חינוך. האם החינוך החרדי מלמד את מקצועות הליבה, כפי שהחוק מורה? האם התלמידים החרדים לומדים אזרחות? האם הם מתחנכים ברוח הציונות, ברוח הערכים של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?
כולנו יודעים שהתשובה לכל השאלות הללו שלילית. ובכן, מה הפתרון? לכפות עליהם זאת באמצעות בתי המשפט, המשטרה ובתי הסוהר? לכלוא את כל ההורים החרדיים בבתי כלא? למלא את בתי הכלא בחרדים שרוצים לחנך את ילדיהם בדרכם?
יש כאן מלחמת תרבות, ואין ולא יכול להיות לה פתרון כוחני בלבד. כניסת הורים לכלא לא תפתור דבר, רק תחריף את השסע, את הקרע, את השנאה. יש לחפש פתרונות אחרים לבעייה.
עלינו להבין שאין מקום לכפות על החרדים בכוח לחנך את ילדיהם ברוחה של מדינת ישראל. לצערי, גם באמצעות דיאלוג סובלני, הדבר אינו אפשרי, כיוון שאין פרטנר לדיאלוג הזה – החרדים אינם מוכנים להתערבות בדרך חינוך ילדיהם.
לכן, יש לוותר על הניסיון לשנות את החרדים, ובמקום זאת יש להתמקד בשימת קץ לאנומליה – המצב בו הציבור החרדי מצפצף על המדינה, על דרכה ועל חוקיה והמדינה מממנת זאת. יש להפסיק זאת, באמצעות הפרדה מוחלטת בין חינוך ממלכתי לחינוך פרטי.
חינוך ממלכתי הוא חינוך של הממלכה, של המדינה, על פי ערכיה, על פי חוקיה, על פי תוכניות הלימודים שלה – ובמימונה המלא. מערכת החינוך הממלכתית היא בפיקוח מלא של משרד החינוך, ועל פי מדיניותו והנחיותיו. החינוך הממלכתי אינו אחיד. אפשר ואף רצוי להקים מערכת חינוך ממלכתית חרדית – שתשלב בין ערכי החינוך החרדי לבין חינוך לערכי המדינה והשכלה כללית לפחות בלימודי הליבה שהמדינה תקבע.
החרדים שאינם רוצים להיות חלק מהחינוך הממלכתי-חרדי, על כל המתחייב ממנו, בבקשה, שיקימו חינוך פרטי, ללא פיקוח משרד החינוך, ללא התערבות של המדינה בתכניו, וללא אגורה מהמדינה, וללא מו"מ על סיוע כלשהו של המדינה. לא עוד מוסדות החינוך העצמאי, הממומן בידי משלם המסים הישראלי ופועל ללא כל בקרה וללא כל התחשבות בצרכי המדינה. להפקרות הזאת יש לשים קץ.
רוצים חסידי סלונים בבית ספר משלהם, על פי דרכם, על פי ערכיהם, שהם יקבעו מי ילמד בו ומי לא ילמד בו, שלא יהיה כפוף למדינה ולמוסדותיה? שיקימו – על חשבונם. שהם יממנו אותו מימון מלא. שההורים ישלמו, שהחסידות תממן, שיגייסו משאבים כאוות נפשם. שלא ידרשו מהקופה הציבורית של המדינה, ממנה הם מתנערים, כל סיוע והשתתפות.
אני מאמין שרבים מהחרדים יבחרו במערכת ממלכתית-חרדית. מי שלא – לפחות לא יעשה זאת במימון ממלכתי.