מלכתחילה היינו נגדו ועקבנו בכעס אחר הקמפיין של מיטיבו, מיליארדר ההימורים היהודי החי בגלות ארה"ב, שלדון אדלסון, באמצעות חינמונו "ישראל היום" – להדיח את אולמרט ולהמליך את ביבי.
ואולם משעה שביבי נעשה ראש הממשלה שלנו, כמעט שלא תקפנו אותו, וזאת מתוך הגישה העקרונית-הלאומית – אין לנו ראש ממשלה אחר ואין לנו מדינה אחרת, וכאשר חלקים גדולים בעולם, ובראשם הנשיא המפוקפק אובמה, מבקשים להשפילנו ולהחלישנו – עלינו להתייצב כאיש אחד מאחורי ביבי ומאחורי ממשלתו.
אך לאחרונה אנחנו בבעייה. הכניעה לאובמה בהסרת הסגר על עזה בעקבות המשט הטורקי, וההסכמה להקמת ועדת הבדיקה, שהיא כנעיצת סכין בגבם של לוחמי צה"ל (ואלה גם החלטות שאינן משנות כהוא-זה את ההתנגדות הבלתי-מתפשרת לנו מצד מרבית העולם, ובעיקר המוסלמים) – כל אלה ואחרים רומזים לנו שביבי לא מתאים לתפקידו ולאתגרים הכבדים עוד יותר העומדים בפניו, כגרעין האיראני – אלא אם ההתנהלות המתמהמהת שלו תוכיח יום אחד את עצמה, כפי שאשכול, שהיה ראש ממשלה מוצלח וחכם, היה אומר: "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!"
ובכל זאת, בינתיים, אנחנו מודאגים, מודאגים מאוד. כמה זמן אפשר לתמוך באדם הלא-נכון בתפקיד הלא-נכון, כאשר העולם רובו נגדנו – וישמח להצטרף לכל ביקורת שלנו, וזאת כאשר אנחנו יודעים שחרף לחיצותו של ביבי, המצב מחורבן לרעתנו בלאו-הכי.
נוסף לכך אימא שלו, שגדלה בפתח-תקווה, ושאותה היכרנו, היתה חברה טובה של בני משפחתנו, בני ובנות גילה – שלמדו איתה יחד בתקופה בה היה שמה צילה סגל.