מחקרים שונים מעידים על כך שתהליכי התבוללות בקרב הדור השני והשלישי של יורדים מהארץ מהירים באופן משמעותי יותר מאשר בקרב יהודים שנולדו באותם מקומות. רק מעטים מן הישראלים היורדים משתייכים לקהילות היהודיות במקום מגוריהם.

כאילו אין די בעצם תופעת הירידה, שהיא כשלעצמה רעה חולה וכישלון של החברה הישראלית, מסתבר שישראלים המתנתקים מא"י, כל כך מנותקים מתרבות ישראל, שהתנתקותם מן העם היהודי היא תהליך מהיר וקצר. זהו כישלון מחפיר, המחייב אותנו לחשבון נפש חינוכי ותרבותי. האם מערכת החינוך הישראלית מעניקה לחניכיה מטען יהודי ראוי?

מוכרות העדויות של נציגים רשמיים של ישראל, שבהיותם בחו"ל נכנסים לבית הכנסת, מוזמנים לעלות לתורה ואינם יודעים כיצד להסתכל על ספר התורה. "יעמוד רבי יוסף בן..." אומר הגבאי ומקבל תשובה: "שלושים ושתיים," מפי הישראלי שאינו יודע, אין לו כלים לדעת, שהוא נשאל לשם האב.

כמעט בכל טקס הלוויה או אזכרה בציבור החילוני, אני חש מבוכה לנוכח חוסר היכולת של האבלים לומר את מילות הקדיש. אמנם התפילה היא בארמית, אך היא לחם חוק של החיים היהודיים. כל טקס כזה הוא ביטוי לבורות קשה, ביסודות הבסיסיים ביותר של מורשת ישראל.

מדי שנה אני מרצה ומלמד במכינות קדם צבאיות. חניכי המכינות הללו הם השאור שבעיסה של הנוער הישראלי, מי שבחרו לדחות בשנה את גיוסם לצה"ל ולהקדיש אותה לתלמוד המוביל לידי מעשה – בעיקר לימוד יהדות וציונות. כאשר אני נפגש עם החניכים בראשית השנה, אני מוצא מולי נוער נפלא, מלא במוטיבציה, אך חף לחלוטין מידע בסיסי. נוער שאינו יודע לקרוא בתנ"ך. נוער בור במושגים הבסיסיים ביותר של היהדות. אי אפשר לתקן זאת בשנה אחת, אך כאשר אני פוגש אותם בני נוער כעבור שלושה חודשים, אני מוצא שבתקופה זו הם הכפילו בחזקות רבות את ידיעותיהם, וקיבלו לאין ערוך יותר מכפי שקיבלו ב-12 שנות לימודיהם בבית הספר.

זוהי נכות תרבותית. הציונות נועדה להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי, והצלחתה היא אדירה, אולם ללא יהדות אין עם יהודי, ואם לא יחול שינוי משמעותי במצב הגורם לתופעות אותן הזכרתי, עתידנו לוט בערפל.

שר החינוך גדעון סער הגדיר מיד עם כניסתו לתפקידו את החינוך היהודי והציוני כאחת המטרות המרכזיות שלו. הוא ראוי על כך למלוא השבחים. בשבוע שעבר התפרסמה תוכנית מקצוע הליבה החדש – תרבות ומורשת ישראל, אותה עיצבה ועדה בראשות פרופ' בני איש שלום.

עיקרי התוכנית פורסמו בכתבה גדולה בעיתון "הארץ" ב-24.6.10; כתבה של אור קשתי שהציגה את התכנית באור שלילי ביותר ויצאה נגדה בחריפות. קראתי את עיקרי התכנית, וסוף סוף ראיתי תכנית ראויה, שעשויה לתת מענה משמעותי ראשוני לבעייה.

דומה שהוועדה הצליחה למצוא נוסחה נכונה ללימוד שעשוי לחבר את התלמידים למורשת ישראל ותרבותה ולחזק את זהותם היהודית. על פי התוכנית, נוסף על לימודי התנ"ך, ילמדו תלמידי ד'-ט' מקצוע ליבה נוסף, שיהיה מקצוע חובה – מורשת ותרבות ישראל. המקצוע החדש נועד לחבר את התלמידים לתרבות היהודית, ללוח השנה היהודי ולזיקת עם ישראל לארץ ישראל. נקבעו יצירות מרכזיות שהתלמידים יחויבו ללמוד באופן מלא: גיל מצוות – אחריות ומחויבות, כולל לימוד פרשת השבוע והדרשה, בכיתות ו' (איני יודע מה הסיבה לכך שהלימוד הזה הוא בכיתה ו' ולא בכיתה ז'. אני רוצה לקוות שהסיבה לכך היא שזו שנת בת המצווה, מתוך הכרה שהבנות ראויות לשנת מצוות משמעותית בדיוק כמו הבנים). זהות יהודית ישראלית בכיתות ז', עם דגש מיוחד על סידור התפילה ועל סמלי מדינה כמו ההמנון, הדגל, ימי הזיכרון והחגים הלאומיים. לימוד מסכת אבות בכיתות ח' וכן "חברת המופת בהגות היהודית והציונית" – הרצל, ז'בוטינסקי, אחד העם, ביאליק, הרב קוק וגורדון.

אחד הדברים היפים בתוכנית, בעיניי, הוא המקום שניתן להגות הציונות ולסמלים הלאומיים הציוניים, כהמשך הישיר והטבעי של מורשת ישראל לדורותיה.

התוכנית כל כך טובה, שאין זה מפתיע שהתנפלו עליה מיד עם פרסומה. ומיד עם המנטרה השחוקה עד לזרא – "כפייה דתית". כלומר כל זיקה ליהדות היא "דת". וכידוע כל מה שקשור לדת הוא באופן אוטומטי "כפייה". ולכן, ראוי לפסול את התוכנית, ללעוג לה, להגחיך אותה.

האומנם מדובר בכפייה? כל העיסוק בכפייה הוא חסר שחר. במערכת החינוך אנו כופים על התלמידים את חומר הלימודים. אנו כופים עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, ספורט ואזרחות. כל אלה הם כפייה בדיוק כמו תוכנית מורשת ישראל. לכן, השאלה אינה שאלת הכפייה, אלא השאלה מה ראוי להיכלל בלימודי הליבה. האם אנו משלימים עם הבערות של בוגרי מערכת החינוך הממלכתית בנוגע למורשתם היהודית, או מנסים לשנות אותה.

כפייה? איש אינו כופה על התלמיד להתפלל או לקרוא בבית הכנסת את פרשת השבוע. התוכנית מלמדת את התלמידים מהו סידור התפילה ומהי פרשת השבוע – מידע בסיסי לכל יהודי. לתלמיד המכיר את סידור התפילה יש יכולת בחירה האם להתפלל. לכן, הענקת המידע הזה לתלמיד – לא זו בלבד שאינה כפייה, להיפך, היא משחררת אותו מהבערות שנכפתה עליו.

האם האנשים המגמגמים את הקדיש ואינם מסוגלים לקרוא אותו, בחרו בבורות הזו, או שמא מערכת החינוך כפתה אותה עליהם? האם על השגריר, שחקן הנבחרת או נציג משלחת צה"לית, שאינו יודע כיצד לעלות לתורה בביקורו בבית הכנסת, לא נכפתה הבורות בידי מערכת החינוך? התוכנית החדשה היא מתנה לכל ילד יהודי, שעשויה לשחרר אותו מהבערות שנכפית כבר 3-4 דורות על הציבור החילוני בישראל (לאורך 12 שנות לימודיי במערכת החינוך הממלכתי, אפילו פעם אחת לא שמעתי על הרמב"ם. האין זה אבסורד?)

לא אחת אני שומע, דווקא מפי אחדים מחבריי ושותפיי להתחדשות היהודית בחברה הישראלית, ביקורת על הדתיים האורתודוכסים ש"לקחו מונופול על היהדות." איני שותף לביקורת הזאת. הם לא לקחו מונופול, אלא המונופול נשאר בידיהם ממילא, לאחר שהציבור החילוני נטש את היהדות. אין מה לבוא אל הדתיים בטענות, אלא פשוט להתחבר מחדש ליהדות.

אך בין המבקרים את התוכנית החדשה של משרד החינוך, נתקלתי במי שאינו מוכן לוותר על המונופול, כאומר לציבור החילוני שאין לו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. פרופ' אבי שגיא, אינטלקטואל דתי מתון, פלורליסט אמיתי בדרך כלל, ושותף אמיתי להתחדשות היהודית, הלך עם תפיסתו הפלורליסטית כה רחוק, עד שהגיע לגישה של הדרת החילוניים מיהדותם.

בביקורתו על התוכנית, הוא אמר, בין השאר: "כאשר משרד החינוך מעניק מעמד קנוני לטקסטים מסויומים, הוא מאפשר אינדוקטרינציה. קשה להבין למה הלימודים של בני נוער חילוניים צריכים להתעצב לפי פרשת השבוע או פרקי אבות, שהם עניינים של התלמידים הדתיים. גדעון סער ואנשי משרדו לא מבינים שמשמעות הזהות החילונית לא נגזרת מהעולם הדתי. להיות חילוני זה לא להיות קצת פחות דתי."

אני דוחה מכל וכול את הדברים הללו. האם פרקי אבות שייכים לאבי שגיא יותר משהם שייכים לי? האם הם נכס של מגזר אחד, או נכס תרבותי אדיר של האומה כולה? האם ראשי הגלוי וראשיהם הגלויים של ילדיי, מדירים אותנו בעיני שגיא מבעלות על פרקי אבות?

בניגוד לתופעות השליליות שהזכרתי בראשית המאמר, השנים האחרונות מתאפיינות בצמא אדיר של ציבור חילוני רחב ליהדות. אחד המוקדים של הצמא הזה הוא "פרקי אבות", ספר החוכמה והמוסר הנפלא הזה. מי שהציב את פרקי אבות בפירוש ישראלי חדש של אביגדור שנאן בפסגת רבי המכר לאורך חודשים ארוכים, לא היה הציבור הדתי. לפני שנתיים, כשבני הבכור היה בר מצווה, ערכתי תיקון ליל שבועות לילדי קבוצת הבר מצווה של קיבוצי ולהוריהם, בבית הכנסת העתיק בקצרין, ובמרכזה – פרקי אבות. הם לא למדו באותו לילה ספרות זרה, שאינה שלהם. הם חשו עצמם כממשיכיה ויורשיה הטבעיים של המורשת המופיעה בראשית המסכת, של "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע" וגו'.

למה מתכוון שגיא, בדברו על הזהות החילונית? האם בעיניו זו אמורה להיות זהות המנותקת מהיהדות, ממורשת ישראל, מהיצירה היהודית, מפרשת השבוע? ההתייחסות למורשת ישראל כאל נכס של הדתיים, מבטאת התנשאות נוראית כלפי החילוני. יש לחבר את החילונים למקורות הללו, על מנת שיוכלו לדרוש ולפרש אותם בדרכם, שאינה בהכרח זהה למדרש ולפרשנות האורתודוכסיים. הפלורליזם ביהדות, הוא ריבוי הענפים היוצאים מן הגזע, אך הגזע והשורשים, התשתית היהודית, שייכים לכולנו, ואל לו לפרופ' שגיא לנכס אותו לשבט אחד בישראל.

האם עלינו לקבל כאקסיומה את הגישה על פיה פרשת השבוע היא "עניינם של התלמידים הדתיים"? מי שהתייחס אחרת לגמרי לנכס התרבותי היהודי הזה, היה אריה בן גוריון זצ"ל, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, ממעצבי החג בקיבוץ, חתן פרס קרן אבי-חי ומחנך דגול. לאחרונה יצאה לאור הביוגרפיה של אב"ג "בגוף ראשון רבים" מאת עמירה הגני. באחד מפרקי הספר, מתוארת התוכנית החינוכית שעיצב עם הקמת בית הספר בבית השיטה, בשנות ה-40 של המאה העשרים. לפרשת השבוע היה מקום מרכזי במערכת זו. "קריאת פרשת השבוע היתה שיעור חובה שבועי בכל כיתות ביה"ס, בשיעור האחרון ביום שישי בכל שבוע – כדרך לשוות לו חגיגיות מסויימת, המפרידה את שבוע החול מכניסת השבת. בדרך זו, קיווה, יהווה אירוע בר המצווה מעין סיכום ביניים בתהליך התבגרותו של האדם, ולא טקס חריג וחד פעמי שאין לו לא שורשים בעבר ולא השלכה לעתיד. תפישתו את מושג הזהות היהודית שאבה מאוצרות התרבות שנצברו ונשתמרו במשך הדורות, מן המסורות שעוצבו, אך לא פחות מכך – מהווייתו המודרנית של האדם היהודי החי בישראל, עובד את אדמתה ונותן עליה את נפשו." (ע' 52).

אחד החידושים במקצוע החדש, שגוי בעיניי – לימוד החגים היהודיים שלא לפי הסדר הכרונולוגי בלוח השנה, אלא בהתאם לתכניהם. כך למשל, ילמדו התלמידים על סוכות לא במסגרת חגי תשרי, אלא כחלק משלוש הרגלים, וכך גם קבוצות מועדים נוספות כמו "תעניות וימי זיכרון", "מועדים שלא כתובים בתורה והתחדשו על ידי העם כמו חנוכה, יום העצמאות ויום ירושלים". איני שולל את ההיגיון הפדגוגי שבהצעה, אך אני סבור שאין זה נכון לנתק את הלימוד מן החווייה, והריחוק של לימוד חג ממועדו, יחמיץ את החווייה ולכן הוא יהיה פחות מוצלח.

אולם מעבר להערות נקודתיות אלו או אחרות, אני רואה את התוכנית כאור גדול למערכת החינוך הישראלית ותקווה גדולה לחברה הישראלית ולעם היהודי.

2. האם יש ליידיש מחר?

לפני שבועות אחדים הוזמנתי להרצות בבית ליוויק בתל-אביב. מנהל המקום קרא באינטרנט מאמר שכתבתי לא מכבר ב"שישי בגולן", בנושא שלילת הגולה, והזמין אותי. אני מקבל הזמנות רבות כאלו, ואם אין לי התחייבויות קודמות, לרוב אני נעתר.

מהו בית ליוויק? שאלתי. זה המרכז הישראלי לתרבות יידיש, נעניתי.

הגעתי להרצאה, משוכנע שאפגוש קבוצה של אנשים בני גילו של אבא שלי. להפתעתי הרבה, למעט מארגן האירוע (שאף היה בר פלוגתא שלי ברב שיח), אני הייתי הזקן שבחבורה. שאר המשתתפים, כשלושים איש, היו בשנות העשרים או השלושים המוקדמות לחייהם. אני מודה, שמאותו רגע, יותר משהתעניינתי בנושא הרצאתי ובדיון שבעקבותיו, סיקרן אותי הקהל. מיהם אותם בני עשרים וחמש פלוס שבאים בערב למועדון הישראלי לתרבות יידיש, להרצאה ודיון על שלילת הגולה? מה הביאם הלום?

לאחר ההרצאות התנהל דיון, שגלש למכלול סוגיות של זהות ותרבות. היה זה דיון ברמה אינטלקטואלית גבוהה, עם אנשים שסוגיות הזהות התרבותית והלאומית מעסיקות אותם מאוד. חלקם – חרדים שיצאו בשאלה. אלה כבר אינם חלק מן העולם אותו עזבו, אך טרם מצאו את מקומם בהוויה הישראלית החילונית, והאמת היא שאין היא מספקת אותם במיוחד. הם מצויים, בכל הווייתם, במקום שאותי הוא המרתק ביותר – מרחב התפר בין המגזרים והזרמים. האחרים – אינטלקטואלים צעירים, שאיני יודע האם הם דוברים את שפת היידיש, אך הם שוחרי התרבות הזאת; תרבות מופלאה של ספרות, תיאטרון, הגות ויצירה יהודית גדולה.

אני מטיף לשלילת הגולה, במובן של חזרה לערכים של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, הכרה בכך שמקומו של כל יהודי הוא בארץ-ישראל. שלילת הגולה שלי היא מאבק נגד ירידה מהארץ, למען עליה לארץ, התנגדות ללגיטימציה לירידה, שבאה לידי ביטוי באימוץ הטרמינולוגיה של "הגירה" כתחליף לטרמינולוגיה של "עליה" ו"ירידה"; שלילת התופעה של דרכונים כפולים. אולם בניגוד לשלילת הגולה הקלאסית, בתקופת הישוב וראשית המדינה, איני שולל את היצירה היהודית שנוצרה בגלות. ההיפך הוא הנכון, אני חושב שעלינו להתחבר לכל רבדי היצירה היהודית, כרצף והתפתחות מהמקרא ועד ימינו. הניסיון לדלג על אלפיים שנות יצירה יהודית, הוא מעשה אנטי תרבותי מובהק, שגרם לנזק רב, יצר בורות ופגע באיכותה של התרבות הישראלית. מן הבחינה הזאת אני שולל את שלילת הגולה.

כאשר אני מדבר על התחדשות יהודית, אני כולל בכך במידה רבה את התרבות שנוצרה בגלויות המזרח ואשכנז, ובכלל זה תרבות הלדינו והיידיש. לכן, עצם הנוכחות הצעירה כל כך באירוע, שובבה את ליבי.

האם יש ליידיש מחר?

אין שום סיכוי לתחייתה של היידיש כשפת דיבור ומעשה. אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הציונות, היה ניצחון העברית במלחמת השפות. לא כל התקוות התגשמו "בארץ חמדת אבות", אבל בנוגע ל"פה תצמח גם שפת התורה" – ההגשמה היא חד משמעית ובלתי הפיכה. טוב שכך. זו תחייתה של היהדות, ורק העברית עשויה להיות שפה של עם שהתקבץ מכל הגלויות.

ולאחר הניצחון הזה, יש משמעות תרבותית רבה, בעיניי, לשימורן של היידיש והלדינו, כחלק מהמורשת היהודית. טוב שיהיו מי שישמרו את השפה ובעיקר את התרבות הזו.

ולכן שמחתי כל כך, כאשר נוכחתי שהמפגש בבית ליוויק אינו עם גיל הזהב אלא עם בני תשחורת. זהו פן נוסף ומעניין, גם אם אין לו סיכוי להתהוות כערוץ רחב והמוני, של ההתחדשות היהודית לגווניה, המאפיינת את החברה הישראלית בשנים האחרונות.

אהוד: המשפט "אין שום סיכוי לתחייתה של היידיש כשפת דיבור ומעשה" הוא פשוט לא נכון. השפה קיימת, ועוד איך – בחוגים חרדים רבים בירושלים, בבני ברק, בניו-יורק ובלונדון. הבעייה של היידיש נעוצה בכך שאלה שחיים בה כיום ויחיו בה גם בעתיד – אינם כותבים ואינם יוצרים תרבות וספרות ביידיש כי הם יהודים חרדים, ואילו היהודים החילוניים, מעריצי הספרות והתרבות הגדולה של היידיש, כבר מכירים אותה בעיקר מתרגומים, דוגמת יצירותיו של בשביס-זינגר, ועיקר יצירתם היהודית בדורותינו היא בעברית וגם באמריקאית.

3. מנהיגות במבחן

בכל תולדות מדינת ישראל לא זכור לי שיח פופוליסטי כמו השיח אודות גלעד שליט. התקשורת, ובעיקר העיתונים לשעבר "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ויתרה לחלוטין על תפקידה כעיתונות והייתה לקמפיין של משרד פרסום. ועל פי הקמפיין ניתן להבין שגלעד שליט נחטף בידי ממשלת  ישראל, והיא מסרבת לשחרר אותו.

שיח פופוליסטי ורדוד, המציג מצג שווא של חלוקה בין מי שתומך בכך שגלעד שליט יצא לחופשי לבין מי שמתנגד לכך. שיח פופוליסטי רדוד, צר כעולם נמלה, כאילו אין מחר, כאילו אין חברה, כאילו אין מדינה, כאילו אין אחריות למנוע עוד חטיפות, כאילו אין חשיבות לחייהם של הרוגי הפיגועים שבעקבות שחרור המחבלים, כאילו אין משמעות לתדמית סמרטוטית של ישראל במזרח התיכון הכוחני שמעולם לא קיבל את זכות קיומה; משמעות להחלטות המזמינות טרור, אלימות ותוקפנות.

קשה מאוד למנהיג לעמוד מול גל ציבורי כמו הקמפיין בעד כניעה לסחטנות חמאס. אני רוצה להאמין ולקוות, שאף אדם שיהיה בעמדת המנהיגות הבכירה והאחריות תהיה על כתפיו, לא ייכנע לסחטנות. אהוד אולמרט, שנאלץ לפרוש מוכה מתפקידו, ידע שהוא יכול לצאת גדול בעיני דעת הקהל, אילו רגע לפני סיום תפקידו היה משחרר את גלעד שליט. הוא הציע עסקה מרחיקת לכת, שחרור של אלף מחבלים, בהם רוצחים רבים, אבל הוא ניחן במידת האחריות הדרושה כדי להתגבר על יצרו ולהציב קווים אדומים. וגם נתניהו, ראש ממשלה במצור – חיצוני ופנימי, יודע שיזכה לפופולאריות חסרת תקדים, לפחות לתקופה הקרובה, אם יחזיר את גלעד. אך גם הוא מבין, שיש לו אחריות גם על מדינת ישראל ועתידה; שהוא מחויב למידה מסוימת של ראייה רחבה, של מחשבה על העתיד, וגם לו יש קווים אדומים. זו חובתו כמנהיג. זה מבחן המנהיגות שלו.

מופת המנהיגות בתחום זה היה יצחק רבין. באנטבה, עמדה בפניו דילמה לא פשוטה. אמנם הוא לא נדרש לשחרר אלפי מחבלים כדי לחלץ ישראלי אחד. אבל היה עליו לבחור בין שחרור כמה עשרות מחבלים כדי להציל כמה מאות חטופים, לבין מבצע שעלול להסתיים במרחץ דמים במרחק אלפי קילומטר מישראל. הוא לא נכנע וקיבל את ההחלטה הנכונה. אותה החלטה הוא קיבל גם בפרשת נחשון וקסמן. ההחלטה לחלץ את וקסמן, אף שהסתיימה בכישלון מבצעי, היתה נכונה בדיוק כמו ההחלטה על אנטבה, שהסתיימה בהצלחה מזהירה.

רבין שקיבל את שתי ההחלטות הנכונות הללו, היה שותף, כשר הביטחון, לראש הממשלה פרס וממלא מקומו שמיר, בהחלטה האומללה על עסקת ג'יבריל. תוצאתה העגומה – מחיר הדמים הכבד ששילמנו בעטיה, מחייבת אותנו לא לחזור על הטעות.

באשר לקמפיין הציבורי – גילויי האכפתיות והסולידריות של החברה הישראלית עם משפחת שליט מחממים את הלב. הם מעידים על רמה מפתיעה של לכידות וערבות הדדית (שמשום מה נעלמת כאשר מדובר בחלשים בחברה, בקשישים, בניצולי שואה וכו'). אולם אין די בכוונות טובות. יש צורך גם באחריות. אני משוכנע, שאלמלא הקמפיין הזה, בן ארבע השנים, חמאס כבר היה מתפשר וגלעד כבר היה איתנו מזמן.

גם מאזרחים מן השורה ניתן לצפות שיחשבו בראש גדול. אבל עיקר האחריות היא על ראש הממשלה. בדיון בכנסת בעקבות מבצע אנטבה, הזכיר ראש האופוזיציה מנחם בגין את אותה "טיפת אחריות" יתרה על כתפיו של ראש הממשלה והוסיף משפט, שקשה להאמין שראש אופוזיציה בימינו יאמר על ראש ממשלה: "ראש הממשלה, כל הכבוד!"

אותה "טיפת אחריות" מחייבת את נתניהו לעמוד איתן מול לחץ דעת הקהל והתקשורת.

4. על הגחון

שליחתו של בנימין בן אליעזר – פואד,  להיפגש עם שר החוץ התורכי, מאחורי גבו של שר החוץ הישראלי, היא ליקוי חמור בסדרי מימשל ובמנהל תקין. אך זו צרה קטנה בפרשה. צרה חמורה הרבה היא יותר היא שממשלת ישראל, מממשלה של מדינה ריבונות, או לפחות – אמורה להיות מדינה ריבונית, מצטרפת לחרם כלפי שר החוץ שלה, בלי להבין שבכך היא נותנת הכשר לחרם על מדינת ישראל.

ראש ממשלת ישראל נותן לתורכיה, הנוהגת כלפי ישראל כמדינת אוייב לכל דבר, את הפריבילגיה לא רק להחרים את שר החוץ הישראלי, אלא גם לבחור את השר הנוח לה. ואין לתורכיה שר נוח בממשלת ישראל יותר מפואד, שמקפיד לנהוג כשופרה וכתועמלן שלה בישראל. לפני חודשים אחדים הוא חזר מתורכיה והצהיר הצהרה מגוחכת – שהמשבר בין המדינות מאחורינו. בהזדמנות אחרת הוא אמר... לא נעים לצטט, בכל זאת מדובר בשר בממשלת ישראל... אמר שהמשבר עם תורכיה נובע מכך שהנשיא פרס נופף באצבעו לעבר ארדואן בעימות ביניהם בדאבוס ובכך פגע בכבודו...

מי ששולח דווקא את השר הזה לחלות פני שר החוץ התורכי – האידיאולוג של הצטרפות תורכיה לציר הרשע של האסלאם הג'יהאדיסטי, מאותת בכך על כוונתו לזחול על הגחון לעבר תורכיה. לכן לא הופתעתי כאשר שמעתי שישראל כבר מגששת בכיוון של תשלום פיצויים למחבלי "מרמרה" ואולי גם להתנצלות בפני מי שמדינה ריבונית היתה דורשת את התנצלותם. לא, איני מאמין להכחשות, של מי ששלח לתורכיה דווקא את פואד.

מדינה המוחלת על כבודה, אין כבודה מחול.