בקווינטה דה ריבאפריה
מסע לפורטוגל, מרס 1993
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, אפריל 1993
 
היום השלישי
 
16.3.92. יום שלישי. קווינטה דה ריבאפריה. בבוקר אני צועד בטרנינג, חבוש כובע-מלחים שחור, עם המצלמה. עולה לכנסיה הקטנה, הקאפלה, המסתתרת בחורש, במעבה העצים. מצלם, אך אולי אין די אור. (תמונה 8). האחוזה משתרעת לרגלי מדרון גבוה, הטירה נמצאת בחלק הגבוה יותר, אך מעליה מתנוסס רכס גבעות מיוער. אני ממשיך במסלול הסובב את האחוזה מבפנים. שדרת עמודים (תמונה 10), מראה האחוזה מצפון לדרום (תמונה 11), הכניסה לחצר הפנימית של האחוזה (תמונה 12, שאני עתיד להביא על עטיפת היומן), רשת תעלות מים עשויות אבן, חלקן ממש לאורך הקירות שבין טראסה לטראסה, וחלקן על פני האדמה. המים זורמים בכוח הכובד לכל חלקי האחוזה. מצטלם עם גבריאל בחצר הפנימית (תמונות 14-13).
8.30. ארוחת-בוקר עם זיאד ועם ראג'יווה מסרי-לאנקה. האנגלית של ראג'יווה מצויינת. איש נעים. שחור לגמרי, ויפה. מכיר את אמנון רובינשטיין מקונגרס ליבראלי שהתקיים לפני שנים אחדות ובו השתתפו מישראל גם ארצי וננר. מביע הערכה רבה להופעתו של רובינשטיין. כאשר אני מחמיא לו על האנגלית המושלמת שלו, הוא עונה בצחוק: "זה תודות לקולוניאליזם!"
בשיחה ליד השולחן, בה משתתף גם זיאד הירדני, עולה שמו של נגיב מחפוז. אני מספר לזיאד כי בישראל מעריכים מאוד את מחפוז. כאשר קיבל את פרס נובל היו יותר תרגומים מספריו לעברית מאשר לאנגלית.
זיאד אומר: "נתנו לו את הפרס רק מפני שהיה בעד השלום החלקי, המזוייף."
 "אתה חושב שלא מגיע לו?"
 "הוא לא היה מקבל לולא התמיכה שלו בשלום."
 "זיאד, אתה חושב שאנחנו, היהודים, שולטים גם בפרס נובל?"
הוא שותק.
 "אם כך היה," אני ממשיך, "היינו מעניקים את הפרס לעמוס עוז ולא לנגיב מחפוז!"
אנחנו פוסעים מחדר-האוכל לעבר אולם-הישיבות, ובמהלך השיחה אני עונה לשאלת זיאד ואומר שאכן ברצוננו להביא את כל היהודים לישראל.
 "גם בקוראן יש פסוק," הוא אומר לי, "על כך שכל היהודים יגיעו לישראל, אבל יותר טוב שלא תדע את הסוף של הפסוק הזה." והוא מחייך.
אני כבר מתאר לי מה הסוף.
9.50. חם למדי. המשתתפים מתחילים לבוא בלבוש פחות רשמי. אני עדיין לא, אלא בז'אקט ובעניבה.
הפגישה הבוקר מתחילה עם הרצאה של יאנוש ההונגרי. מדבר על החלפת הזיקה לרוסיה בזיקה למערב-אירופה. אחת הדוגמאות שהוא מביא להשפעה הרוסית על הונגריה היא ההתנשקות. מתברר שההונגרים סולדים מנשיקות, אבל הרוסים השליטו אצלם את מנהג הנשיקות לברכת שלום ופרידה.
אני שואל, בתורי, על מצב היהודים בפוליטיקה ההונגרית כיום. הוא מספר שלפני מלחמת העולם השנייה, חצי מיליון יהודי הונגריה ניהלו את כל המסחר והכספים, וההונגרים היו רגילים להיות רק בעלי משרות. עתה יש צורך לבנות מחדש את הכלכלה והמסחר, בלעדם. אך גם היום יש ליהודים משקל רב, והוא יכול להרחיב על כך את הדיבור בשיחה נוספת. היה לי רושם שאינו שש לדבר על כך בפומבי.
בהפסקה אני מספר לו כי פתר לי חידה. כל ימי ילדותי היתה משפחתי מצד אבי, משפחת ראב, סולדת מנשיקות פומביות, ומלגלגלת על הצד הפולני, שאינו חדל להתנשק. עכשיו הבנתי את המקור: ההונגרים אינם מתנשקים!
11.30. הרצאה של דיין קיוראנוב, הבולגרי. הוא פותח ואומר כי מי שהיה לו שכל בראשו, לא ציפה רבות לאחר 1989. דימוקראטיה לא היתה בבולגריה במשך חמישים שנה, עד 1989. וגם לפני כן לא היו לארצו יותר משישים שנה של עצמאות. קודם לכן היתה תחת שלטון האימפריה העות'מנית.
הוא שואל מדוע על מזרח-אירופה לקחת כנורמה את הדוגמה האנגלו-סכסית? בולגריה חיקתה בנאמנות את בריה"מ, והתוצאות היו גרועות. האם מפני כן עליה לחקות עתה את ארה"ב? 8% מן הבולגרים הם תורכים, האם לחקות את הגזענות האמריקאית ביחס אליהם?
האינטלקטואלים ממזרח-אירופה מושפעים מהמערב. אך הכלים המערביים אינם מתאימים לניתוח המציאות במדינות מזרח-אירופה, או קובה, וכדומה.
מטרתה של בולגריה כיום היא להתרחק מהקומוניזם, תוכנית שעיקרה שלילה, אך מה בעתיד? ב-1989 חל המיפנה. הקומוניסטים הריפורמים הגיעו למסקנות דומות לאלה של האופוזיציה: שוק חופשי, וכדומה. המלחמה בין המפלגות השונות היתה רק על כוח, לא על עקרונות.
בבחירות 1990 עמדה השאלה – מי ישלוט, האופוזיציה או הקומוניזם הריפורמי? בבחירות נוצחה האופוזיציה, והקומוניסטים ניצחו. אבל הם התנהגו כמפלגה שהפסידה. קראו לעצמם סוציאליסטים. בתוך חודשים אחדים הם איבדו את הנשיאות והיו מוכרחים לבחור נשיא מטעם האופוזיציה. וכך גם לגבי הממשלה. כתוצאה קמה קואליציה.
לפני הבחירות אנשים פחדו. אחריהן כבר לא. האיכרים עדיין הצביעו עבור הסוציאליסטים, אך הם כבר אינם כוח פוליטי, ומצויים עתה בוואקום אידיאולוגי. אינם יודעים מהו סוציאליזם דימוקראטי.
יש איחוד של הכוחות הדימוקראטים, כל הקבוצות האופוזיציוניות. נולדו מחדש מפלגות משנות ה-20, כאילו לא חלפו 50 שנה. מפלגה תורכית אתנית, מושתתת על מוסלמיות. היה מאבק על הליגאליות של מפלגה זו. הריפורמה החלה בחוקה חדשה. נגד קיום מפלגה דתית. אך חוקי הבחירות איפשרו את קיום המפלגה התורכית. מיליון מתוך תשעה מיליון אזרחי בולגריה הם מוסלמים. אך אין התפרצות לאומית. התורכים חשים בטוחים וליגאליים.
הדימוקראטיזאציה החלה באופן ליגאליסטי, מכנה משותף אנטי-קומוניסטי. ללא אלימות. דיוני הפארלאמנט משודרים יומית ברדיו ובטלוויזיה. זה שיעור במימשל. גם המשפטים נגד הקומוניסטים התנהלו באופן חוקי, ולכן לא היו חמורים. העדיפו בהם חוקיות על פני צדק פיוטי.
כיום הממשלה מתונה. המפלגה התורכית והסוציאליסטים מנסים לבצע מה שגם הקומוניסטים הריפורמים שבאופוזיציה הציעו – שוק חופשי, הפרטה, החזרת רכוש למצב שלפני ההלאמה.
הבעיות של היום הן משבר המנהיגות הכרוני. מפלגה בבולגריה מוגדרת בעיקר אם היא בשלטון או באופוזיציה. המפלגות שבשלטון או באופוזיציה דומות זו לזו. הן אינן מייצגות אלא אינטרסים של אנשים שרוצים כוח עבור עצמם ומקורביהם. החרמת ממון של הציבור וניצולו לטובתם, באופן חוקי ולא חוקי. זוהי דימוקראטיה מאיכות נמוכה מאוד, בגלל עמדתם כלפי הכוח.
עוד הוא מספר שהאופוזיציה התחילה באיכות סביבה ובחוגי ויכוחים וכדומה. עם נפילת המשטר החליטו אלה להיות מפלגה. עד 1968 האמינו לפחות בשיוויון. יכולת לדבר על חוגי אינטליגנציה. אחר-כך כבר לא. יש בולגרים שלא מוצא חן בעיניהם שהקואליציה היא עם המפלגה התורכית. חזרו ביטויי לשון משנות ה-20, מן התקופה הטרום-קומוניסטית.
אני שואל את דיין אם הוא אכן יכול לשרטט אידיאולוגיה שלישית, שאינה קומוניזם אך גם לא דימוקראטיה מערבית. הוא עונה שלא, אך נבהל גם מעצם השימוש במילה אידאולוגיה, שאותה אין רוצים לשמוע יותר במזרח אירופה. אחר-כך, בשיחה בשניים, הוא מסכים איתי שגם דימוקראטיה היא סוג של אידאולוגיה, במובן שיטה שיש לה יסודות פילוסופיים.
13.00. צהריים. היפה בארוחות הוא לא המזון אלא החברה. אתה יכול לבחור לאיזה שולחן להצטרף, כאילו נסעת לארץ אחרת. אמנם, אם נפלת ללטינו-אמריקאים, לא תבין מילה כי הם מדברים ביניהם ספרדית. אני בשולחן עם זיאד ודיין. מישהו שואל את זיאד:
 "תגיד, בן כמה המלך שלכם?"
 "בערך שישים." הוא עונה.
 "לא בדיוק," אני מתקן אותו. "חוסיין ואני בני גיל אחד, ילידי שלושים-ושש. אמא שלי אומרת – תיראה לאן הגיע חוסיין, ומה יצא ממך!"
זיאד מתפשר על כך שחוסיין נולד ב-1935. קשה להבין כיצד אינו יודע מה הגיל של מלכו.
אחרי הארוחה מציע דיין טיול. אני עם המצלמה, נעלי מגף שחורות מעור. עניבה וז'אקט. שנינו יורדים לעבר השער. אני מצלם את מערכת האנטיליה (תמונות 18-17). פונים שמאלה בשדרת העמודים (תמונה 19), המשרה אווירה של רצינות כמו האגורה באתונה, ויוצאים בחורשה (תמונה 20) משטח האחוזה בכיוון מערב. מטפסים על גבעה תלולה מאוד, משם ניראה כל הנוף. יום שמש חם, אנחנו לבושים קצת חורפי מדי. אני מתנשם. דיין השמן מטפס בקלות. בדרך אני מבחין בנחש קטן מתנמנם, מתחמם, בשדה הירוק. מצלם אותו. (תמונה 21).
מגב הרכס שאליו אנו מגיעים נשקף מראה יפה על הסביבה (תמונה 22), לרגלינו צפונה קווינטה דה ריבאפריה, בדרום נשקף קו-הרכס של סינטרה ועליו טירת פנה ((Pena, שאליה טרם הגעתי. אנחנו הולכים גבוה מעל לאחוזה אך איננו מוצאים דרך לרדת אליה כי המדרון תלול והגדר גבוהה, ללא פתחים. סובבים את כל האחוזה רחבת-הידיים. בדרך דיין מצלם אותי (תמונות 24-23). מבט על מגדל האחוזה מלמעלה (תמונה 25). בגמר הסיבוב חוצים את הנחל, העובר על גבולה הצפוני של האחוזה, במקביל לכביש. לפתע אני מבחין שאיבדתי את מיכסה העדשה של המצלמה. נפרד מדיין ועושה שוב חלק מהדרך חזרה אך כניראה המיכסה נפל כאשר חצינו את הנחל. מילא. אשיג חדש בארץ. חוזר לאורך הכביש ומצלם את שער הכניסה לאחוזה (תמונה 26).
15.00. אני מאחר קצת למושב הראשון של אחר-הצהריים, אבל מחליט בכל זאת לא להפסידו. שותה המון מים. על השולחנות, המכוסים מפות ירוקות, ניצבים קנקני זכוכית מלאים מים, וכוסות. לכל משתתף יש זוג אוזניות לתרגום, ובין כל שניים – מערכת מיקרופון שפועלת כאשר לוחצים על כפתור ונדלקת נורית אדומה. לפני כל אחד מונח תיק משתתף לבן, עב-כרס, ובו תוכנית הכנס, שמות המשתתפים, ועוד מידע על האקדמיה ועל קווינטה דה ריבאפריה.
המושב מוקדש עכשיו לסלובניה ולקרואטיה. אתמול היה יומה של אמריקה הלאטינית, היום – מזרח-אירופה. מדברים זוראן טאלר הגבוה מסלובניה וזוראן באטושיק המגושם מקרואטיה. בדיון אני מעיר כי אולי לי כישראלי אסור לומר מה שאני עתיד לומר, כי אנחנו בעד הגדרה עצמית לכל מדינה קטנה, כמו ישראל, אבל מה שקורה ביוגוסלאביה מפחיד אותנו, זאת לאחר שהיינו מלאי הערצה ליוגוסלאביה זו, שנלחמה בגרמנים והיתה עצמאית גם בימי הקומוניזם. אני מביע חשש מפני גרמניה מאוחדת כמו לפני מלחמת העולם השנייה, באלקאניזאציה כמו לפני מלחמת העולם הראשונה, האימפריה הסובייטית, שעלולה להתפורר כמו יוגוסלאביה, והארסנל הגרעיני הרוסי שעלול להגיע לידיים מסוכנות, למדינות כמו איראן, ומכאן עולה חשש לשואה גרעינית ולמלחמת עולם שלישית.
האמירה שלי קצת מעוררת, אבל הרוב כאן, צעירים, ממשיכים לשאול זה את זה שאלות שגרתיות בנושאי דימוקראטיה וזכויות האדם. "מה מצב זכויות האדם בארצך?"
רק גבריאל דיאז, המקסיקני, ממשיך בקו שלי. הוא מעיר כי לפי העקרון הלאומי ששמע מפי שני הדוברים – יש להקים במקסיקו לפחות כעשרים מדינות נפרדות! – וזה דבר שאיש אינו מעלה על הדעת בארצו. הבעיות של ארצו הן אחרות.
זוראן טאלר, בתשובתו, עוקץ קצת את ישראל באומרו ששטחה של סלובניה אינו גדול בהרבה משטחה של ישראל, בלי השטחים המוחזקים. בהפסקה אני משוחח עימו. הוא מספר לי שהם העם הקטן ביותר באירופה, שני מיליון תושבים הדוברים סלובנית, ויש להם שפה וספרות משלהם. הוא מחלק חוברות תיירות צבעוניות של מדינת סלובניה. אני מבין שבטחונם נסמך על כך שבינם לבין סרביה נמצאת קרואטיה.
דיין הבולגרי, האיש המעמיק ביותר בכנס, מעלה בדיון שאלה מעניינת: "האם אפשר לומר שאותה שכבת מנהיגות קומוניסטית-לשעבר במדינות מזרח-אירופה משתמשת עכשיו בעניין הלאומי או הלאומני כדי להמשיך לשלוט – ללא דימוקראטיה, כמו שהיה גם שלטונם בעבר, ללא דימוקראטיה?"
אני זוכר, ורושם כאן בעיקר דברים שאני אומר, וכמובן באנגלית לא הכי טובה, או מעט דברים בעלי טעם שאני שומע מפי משתתפים אחרים, אך כל זה בטל בשישים. רוב הזמן עובר תוך ברבור מילים בלתי-רגיל, ומעייף.
17.30. הנציג הרוסי, איגור קאפירין, מדבר פורטוגזית שוטפת. צעיר. בטוח-בעצמו. ניראה כרפראנט של הקג"ב לענייני פורטוגל או בראזיל. הכתב שלנו במוסקבה, דימיטרי פרוקופייב, מסביר טוב ממנו את מצב העניינים ברוסיה. אצל קאפירין זוהי תשפוכת מילים חסרות משמעות. מגן היטב על המימסד, וטוען שנחוצות לרוסיה כחמש-עשרה שנים כדי להשתקם.
בדיון הפעם אני מאריך בדבריי: "ב'במדור הראשון' של סולז'ניצין (לצערי איני זוכר בדיוק את השם באנגלית, ואומר – באחד מספריו) מתוארת שיחה בכלא במוסקבה. היהודי לייב רובין עדיין מאמין ברעיון הקומוניסטי האינטרנאציונאלי, שמאפשר גם ליהודים לקחת חלק ברוסיה. הבעייה בעיניו היא שהקומוניזם נפל בידי באנדיטים, אבל הרעיון עצמו צודק. ואילו נרז'ין הרוסי, בן-דמותו של סולז'יניצין, טוען שעצם רעיון הקומוניזם זר לרוסיה, שמושתתת על רעיון לאומי רוסי, פראבוסלאבי, ובעצם משתמע מדבריו שאין מקום ליהודים ברוסיה אלא עליהם ללכת לארצם-שלהם.
"יש ברוסיה כיום כשלושה או ארבעה מיליוני יהודים. ואצלנו יש מושג – הציונות האכזרית, ופירושו שככל שרע ליהודים, יותר ויותר מהם יבואו לישראל. ואנחנו בדילמה. מצד אחד אנחנו רוצים שהיהודים יבואו לישראל, מצד שני אנחנו מאחלים להם, ולרוסיה, כל הטוב שבעולם, שהמצב הכלכלי יהיה טוב, ולא יהיו גילויי אנטישמיות ושהיהודים יחיו ברוסיה כמו שהם חיים בארה"ב. אבל עליכם לדעת," אני פונה אליו ישירות, "שאם המצב יורע, גם מבחינת האנטישמיות – אנחנו אולי נרוויח, אבל אתם תפסידו את יהודי רוסיה, וזה חבל, עבורכם. ראו את התפקיד שהיהודים ממלאים בארה"ב."
על כך איגור קאפירין עונה לי בקצרה, וכמי שכפאו שד, שבעייה דומה יש ברוסיה עם הגרמנים שעל הוולגה, והפתרון הוא שגרמניה עוזרת להם כלכלית כדי שיישארו במקומם ולא ייתווספו אל המהגרים אליה.
21.30. ערב הווי פורטוגזי. אל אולם-האוכל, שמרכזו פוּנָה, נכנסת מבחוץ בתהלוכה להקת מחול מיוחדת במינה, נושאת שלט עץ שעליו כתוב:
RANCHO FOLCLORICO DA JUVENTUDE SALOIA DA VILA VERDE
SINTRA - FUNDADO - 1-3-78
הם צועדים במעגל בתוך החדר הגדול, שרים, ומלווים בתזמורת בת ארבעה נגנים: צעיר משופם נושא אקורדיאון. זקן שפניו צבועים חימר אדמדם, פיאות לחייו ארוכות, מחזיק מקל חלול כפול, אשר בתנועות קירוב וריחוק של כפות ידיו – נותן בקצב נקישות כשל חובט-אבק. אחד מצלצל במשולש. לשלושת הגברים מצנפות כהות. עימם סבתא במשקפיים המכה בטנבור. התזמורת מוצאת לעצמה מקום ליד שולחן אבן הצמוד לקיר, שעליו מונחים בדרך-כלל המאכלים, בשיטת השירות העצמי, והוא ניראה כמיטת עינויים של האינקוויזיציה.
ליד התזמורת ניצב זוג, גבר שחרחר יפה, הנירא כמאהב צועני באופרה, ולצידו בחורה. הם אינם משתתפים בריקוד אלא שרים. הוא צועד זקוף וגבוה, ומתנהג כמנהל הלהקה.
הלהקה הסובבת במעגל כוללת בחורים צעירים, אישה אחת שמנה מאוד, בחורות אחדות, וילדה. לבושים בסגנון כפרי ישן, כאילו באו אלינו מלפני חמש מאות שנה, ולולא התמימות הנסוכה עליהם אפשר היה לומר – מסרט של פליני או של אינגמר ברגמן. לבחורים ולנערים נעליים גבוהות, אחד או שניים עם חותלות עשויות שק. חלקם במצנפות וחלקם במגבעות שחורות רחבות טיטורה. מקלות בידיהם. הנשים במטפחות על כתפיהן, בחצאיות ובשמלות רחבות וארוכות, צבעוניות, ובנעליים גבוהות. נושאות כדים וטנאים מלאי פרי מלאכותי. אצל חלקן השיער אסוף במטפחת, ואצל האחרות הוא משוך ואסוף לפקעת בולטת מאחור.
חם. אך אין פותחים את החלונות. הריקודים קצרים, אך מושקע בהם מאמץ אדיר. בחורה ממושקפת ושמנמנה מכריזה לפני כל ריקוד את שמו והסבר קצר, ודה קאמארה מתרגם לנו לאנגלית. הם רוקדים בצורה לא-מהוקצעת, לא מקצועית, אך יפה להפליא. כאילו אינם משחקים כלל אלא הם הדבר-עצמו. מזכיר לי את תיאור התרשמות של קאפקא מהפגישה הראשונה שלו עם שחקני תיאטרון האידיש המזרח-אירופי.
המנגינות, הנגינה, המקצב – ממש סוחפים. ריקוד אחד ללא כל ליווי. הרוקדים שרים בעצמם ונותנים את הקצב במחיאות כפיים.
הם רוקדים במעגל ובזוגות, מתחלפים בזוגות תוך כדי ריקוד, או יוצרים טבעת משולבת של זרועות וידיים. הם מתנשמים, מזיעים. בחורה אחת או שתיים כבר עומדות בקושי על רגליהן, כאילו קיבלו יבלות בגלל הריקוד הכבד על הרצפה הקשה, העשוייה אריחי אבן רחבים.
בתום כל ריקוד הם ממשיכים לצעוד במעגל, ועוצרים רק לפני תחילת הריקוד הבא.
בריקודים האחרונים, הבנות מזמינות גברים מבינינו, ומלמדות אותם, הבחורים מזמינים את שלוש הבחורות, ומדריכים אותן. הדרום-אמריקאים מצטיינים בריקוד, בייחוד איוואן מבוליביה, הוא מרחף מלא חן, ובחורה מקומית בזרועותיו. אני לא רוקד, זה מסובך מדי עבורי.
למרות שנמצאות כמה בחורות יפות, אמנם שמנמנות, אין שמץ של מיניות באוויר. הן עטופות מאוד, ומשדרות רק התלהבות תמימה של בנות-איכרים. בכלל, פורטוגל שאני פוגש בביקור הזה היא ארץ נטולת מיניות. אין כאן שום דבר מגרה. חושפני. החן של הלהקה הוא בכך שלא הושחתו על ידי המקצועיות. רקדני הפלמנקו בספרד מהוקצעים לאין-ערוך, ראינו בשעתו הופעה של ערב שלם במדריד, אבל היופי כאן הוא בתמימות המחוספסת ובהתלהבות הראשונית.
אני מצלם הרבה, עד סוף הסליל הראשון. (תמונות 36A-27). אנו עומדים בחוץ עם אחדים מהלהקה. דה קאמארה מסביר ומתרגם. הם להקת פולקלור ששמה לה מטרה להחיות את הריקודים הכפריים הישנים, ולשם כך ריאיינו בכפרים אנשים זקנים מאוד, שעדיין זוכרים מנגינות וריקודים מן העבר.
מאוחר יותר – שבת אחים בבר על בקבוקי יין, עם המזרח-אירופים.
 
המשך יבוא