קרוב משפחתי צדוק ראב בן השמונים וחמש טילפן אליי מעצמונה ובכה בטלפון במשך כחצי שעה, לאחר שקיבל את מכתבי שבו התברר לו שמעתה גם אני מצדד בנסיגה מעזה. לדבריו אין בכוחו ובכוח בנו בן השישים לבנות מחדש בנגב את המשק הפורח שלהם, ואין לו שום תוכניות להתפנות. הוא יחכה בביתו, בכיסא-הגלגלים שלו, ולא יתפנה מרצון עד שימות.
זו היתה שיחה קשה מאוד. אינני יכול אפילו לחזור ולצטט מדבריו כי נאמרו מתוך כאב נורא, מתוך בכי וזעקה. טען אפילו שפרובוקאטורים נשלחו לגוש כדי להבאיש את ריחו. אצלנו, בני משפחת ראב (בן עזר), משפחה היא ערך מקודש. אני לא יכול להתנכר לו. שום עיתון גם לא מוכן לפרסם את הרשימות שלי המספרות את סיפורו. צדוק נמלט מהנאצים שהרסו את ביתו בהונגריה ורצחו את הוריו, הוא נשבה על ידי הירדנים בהגינו על גוש עציון, וזה 17 שנה שהוא חי ועובד כחקלאי ליד משפחת בנו יחזקאל בעצמונה. אנחנו אולי נראה אותו בטלוויזיה בעוד שבועות אחדים, מפונה על כיסא-הגלגלים שלו, בגיל שמונים וחמש, בקושי מדבר, בוכה, ומת תוך כדי פינויו.
אין כנראה ברירה ואין דרך חזרה. זוהי טרגדיה נוראה שתוצאותיה לא תשנינה דבר במלחמת מרבית הפלסטינים נגד עצם קיומנו כאן. אווילים הם מי ששמחים על פינוי גוש קטיף, ובהם רבים מידידיי הטובים. אני קרוע, ומרגיש חרא לומר זאת. צדוק מתפלל וסומך על הקב"ה שיעביר את רוע הגזירה. מי יודע, אולי הטרור הפלסטיני, המריץ הצגה של פינוי תחת אש ודם, הוא שיטרפד את הנסיגה. כדי להילחם בו יהיה על צה"ל לחזור לרצועת עזה, וכך במקביל לפינוי הגוש יחזור הכיבוש ועימו רחמי התקשורת העולמית על הפלסטינים הרוצחים המִסכֵּנים.