בקווינטה דה ריבאפריה
מסע לפורטוגל, מרס 1993
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, אפריל 1993
 
היום השביעי והאחרון
 
20.3.93. שבת. קווינטה דה ריבאפריה. יוצא בבוקר לסיור פרידה באחוזה ולארוחת-בוקר. השבת אינה מורגשת כאן כלל. גם אין בעייה להתעורר מוקדם בבוקר. הדלתות בעלות הבריחים העתיקים חורקות, והראשון שמתעורר ויוצא לשירותים מעיר את כל הבניין.
9.00. פרידות אחרונות ממשתתפי הסמינר. זיאד נותן לי מדבקה ועלון של הרשות לשמירת איכות הסביבה בירדן. שואלים אותנו אם נוכל להתכתב. אני אומר שאשלח את המכתב ליוסרי במצרים, והוא ישלחנו לזיאד. זיאד אומר: "אנחנו אויבים."
 "אנחנו לא אויבים." אני משיב לו. "יום אחד נעמוד בחזית משותפת נגד איראן."
אני גם מזכיר לו, בשיחות קודמות, כי בכמה הזדמנויות עזרה ישראל לחוסיין להינצל מאירגוני הטירור הפלשתינאים. ארגון "ספטמבר השחור" קם על רקע זה. הוא לא אוהב את האיזכורים הללו ומשתדל להתעלם מהם.
התשובות שלי לזיאד מעוררות בדרך-כלל צחוקים אצל השומעים, שנוכחים שוב ושוב כיצד אני "מכניס" לו, בחצי-לגלוג. אילו היה קצת יותר חכם ורחב-אופקים, ולא תוקף אותי בטיפשות בכל הזדמנות, הייתי גם אני משתדל להיות יותר אנושי כלפיו.
9.30. יוצאים בזוטובוס של האקדמיה לנמל-התעופה של ליסבון. שני הזוראנים, מקרואטיה ומסלובניה, יאנוש ההונגרי, רנאטו הבראזילאי, קז'ישטוף הפולני וליליאנה הקולומביאנית.
מסיפוריהם מתברר שבחצות, לאחר שסיימו את שתיית היין בבר, יצאה חבורה: קז'ישטוף, רנאטו, זוראן הסלובני, ואחרים, במכונית של החברה של מריה המזכירה, והמשיכו בתחרות שתיית בירה בבר, שנמצא בקרון רכבת ישן בסינטרה. רנאטו כמעט מת מרוב שתייה. גם הבוקר הוא ניראה מבולבל. יש להבין לליבו. הוא נשוי ליהודיה, וחוזר אליה.
בכניסה לנמל-התעופה נפרדים בנשיקות מליליאנה. עתה נותרים עימי לטיסה לפרנקפורט – יאנוש ושני הזוראנים.
בחנות הפטורה ממכס אני קונה שני בקבוקי יין, לפי הרשימה המומלצת של דה קאמארה, חבילת קופסאות טבק ארינמור, ובחנות אחרת – אוזניות סוני לבן. אין גבינות. אין הרבה מה לקנות; עוד בקבוקי-יין – כבד לשאת. אני מצליח לגמור את כל הכסף הפורטוגזי שלי, מאה הדולר שפרטתי בציריך. אבל חלק מהקניות עשיתי בכרטיס אשראי. בדרך למטוס אני משוחח עם זוראן הסלובני, צעיר וגבוה, נעים הליכות, חבר הפארלאמנט של ארצו. הוא מספר העם הקטן ביותר באירופה. גם השפה הסלובנית שלהם נשמרה בעתיקותה. יש בה עדיין שלוש צורות של הטיית הפועל: יחיד, זוג ורבים. בתקופה שיוגוסלביה היתה מאוחדת, שלטה בה השפה הסרבו-קרואטית, שניסתה לאחד יסודות משתי השפות, אבל בעצם שלטה הסרבית, בעלת הכתיב הקירילי, למשל בצבא. הקרואטית והסלובנית הן בעלות כתיב לטיני. עתה יש נטייה של כל שפה לשוב למקורה.
12.30, טיסת אייר פורטוגל, TAP 572, ליסבון-פרנקפורט, מטוס לוקהיד טריסטאר, מרווח ונוח, כזה שבו באתי ביום ראשון. להפתעתי יושבים שלושת הפרולטארים ממזרח-אירופה במחלקת העסקים, ואילו אני בירכתי המטוס. אבל איני מתאונן. המטוס ריק-למחצה, לרשותי שלושה מושבים פנויים, ואני ליד חלון.
מגישים אוכל מצויין, סטייק פילה מעולה, כמותו לא אכלתי בכל שהותי בפורטוגל. רק טעמו האדום של היין לא טוב. אני מבקש בקבוקון יין לבן במקומו, וגם לו יש טעם לוואי. אולי הבעייה היא בי, חוש הטעם שלי נפגם, הלשון טרם חזרה לתקנה.
אני קונה במטוס שעון סווטש ליהודית ב-37 דולר. בשמיים הוא זול יותר מאשר בחנות הפטורה ממכס בשדה התעופה, שם עולה שעון כזה 50 דולר.
15.30. לאחר כשלוש שעות טיסה מגיעים לפרנקפורט. יום יפה. רק קצת מעונן. הארץ נראית לא לגמרי ירוקה, כניראה בגלל השלכת. השדות חומים-צהובים, כמו אצלנו בקיץ. אין שלג. המטוס חג כשלוש פעמים סמוך לעיר, מעל הנהר מיין, עד שמקבל רשות-נחיתה. אני נכנס לאולם הטראנזיט ומוצא עצמי בחברת זוראן הקרואטי. אנחנו יושבים ומשוחחים קצת. מסתבר ששירת שמונה חודשים במלחמה עם סרביה. לדבריו, קרואטיה מבקשת ללמוד מישראל את שיטת המילואים.
אני מסתובב קצת לקניות, מסורבל בתיק הצד הכבד ובשקית עם שני בקבוקי היין מליסבון. טוב שיש עגלות קטנות לשים עליהן את הכבודה, אבל זה מחייב להיסחב עימן לכל חנות. מוצא מעדניה ובה שפע גבינות ונקניקים. הבשרים אינם מעניינים אותי, רק הגבינות, רובן צרפתיות, ואני קונה כמות רצינית ומוסיף בכך עוד שקית להסתובב עימה. קונה גם קצת שוקולד. המחירים די גבוהים. בחנות הפטורה ממכס אני רואה מקטרות דאנהיל. תחילה נידמה לי שהן זולות מזו שקניתי בציריך. אך בחישוב שאני עושה, מחיריהן נעים בין 400 ל-500 מארק, שהם יותר מ-300 דולר למקטרת! כיס-טבק תוצרת דאנהיל עולה כ-80 דולר. לא בשבילי. מתברר שקניתי בציריך את המקטרת הזולה ביותר, כי גם שם היו גדולות ויקרות יותר, שאינן אהובות עליי.
קונה שני תקליטורים זולים, הראשונה של מאהלר והתשיעית של בטהובן. רק בבואי לארץ יתברר לי שזו אינה התשיעית של בטהובן אלא הרצאה של פרופיסור גרמני על תשע הסימפוניות של בטהובן, בליוויית הדגמות. טעיתי. את התקליטור הזה אתן מתנה לרן קידר.
18.00 נפרד מזוראן הקרואטי, אחרון המשתתפים בסמינר, שבחברתו אני שוהה, ויורד בנתיב המוביל ל-69C, שער-היציאה לטיסת אל-על. בכוונה אני משהה את מועד הירידה כי אני יודע, מסיפורי אחרים, שאני עומד להגיע למקום לא כל-כך מעניין, ובלי חנויות.
אני צועד לבד במסדרונות ארוכים, כמו בלבירינת, ומגיע לדלת זכוכית בקומת-הקרקע, ליד הדלת יושב גרמני מבוגר, מאחורי דלפק, כמו שומר השער של קאפקא ב"המשפט". הוא מאשר לי, לשאלתי, שאכן הגעתי למקום שממנו יוצאת טיסת אל-אל. הוא מציע לי לשבת.
בכל מקום חוזר השילוט: "Transfer".
אני יושב, יחידי. איש אינו בא אחריי. כאילו השער הזה נוצר עבורי בלבד. והנה מגיע אוטובוס גדול וריק. הגרמני מורה לי לצאת. אני נוסע לבדי באוטובוס, דרך מחסנים וכבישים שבנמל-התעופה, עד שמגיעים לשער כלשהו. הנהג מורה לי לרדת. אני יורד. אין איש מסביב. כבר מחשיך. פותח דלת זכוכית ומוצא עצמי בראשיתו של מסדרון ארוך נוסף. הכל מסודר. מחכות כאן עגלות כמו למעלה, באולם שממנו באתי. אני שם את חפציי על עגלה וצועד עד שמגיע לנקודת-בקרה של חיילים גרמניים. בודקים אותי במגלה-מתכות ידני, כמו מחבט-טניס ריק. בודקים את המטען בתא שיקוף, ומניחים לי ללכת הלאה. אני חולף על פני חיילת גרמנייה יפהפיה, חובשת כובע מצחייה עד לעיניה, וחמושה בתת-מקלע עבה, או רובה קצר, כחבריה הגברים.
שוב הליכה עם העגלה. מעלית. יורד קומה למטה. מקטע לקטע מתווספים אליי עוד ישראלים, כמו תהלוכה מרגשת בסרט מהפכני. חסרה רק מוסיקה. אני מצטרף לסופו של תור ארוך, חלקו ישראלים וחלקו קבוצת תיירים גרמניים. מפתח צדדי שואלים מי בא בטראנזיט, ואני ניגש. בודק ישראלי עובר על חפציי ומודיע לי שהמזוודה מליסבון אינה מועלית אוטומאטית על המטוס (כמו ביציאה מישראל לליסבון) אלא עליי לזהותה. "איפה היא?" – אני צופה בעיות. "האם היה עליי לגשת למסוע של המזוודות היוצאות?"
לא. עליי לצאת שוב למקום של התור. שם היא אמורה להיות.
אני יוצא, ואכן המזוודה מחכה לי בפינה, ליד המסוף של המסוע, כמו כלבלב נאמן. עמדתי קודם בתור לידה ולא הבחנתי בה. עשתה לבדה את הדרך על פני כל צינורות המסועים בשדה והגיעה בדיוק לנקודה שבה אני צריך לפגוש אותה, וברגע הנחוץ.
אני לוקח את המזוודה ושב לעמוד בתור החדש, פנימה. איתי יחד ישראלי נחמד מרמת-גן שעימו אני מחליף לראשונה מילים עבריות מזה שבוע, מאז נפרדתי מטיסת אל-על בציריך. אני מספר לו קצת רשמים. עובר בדיקה יסודית נוספת, של גרמנים. אחד פותח את המזוודה ואת תיק הצד. שני ממשש אותי בתא סגור. אני שולח את המזוודה ונותר שוב עם תיק-הצד והחבילות, ומקבל כרטיס עלייה למטוס. שוב תור. הפעם דיילת ישראלית יפה ונמרצת עורכת ביקורת אחרונה של הפרצופים וכרטיסי העלייה למטוס. יוצאים החוצה ועולים לאוטובוס. התהליך כולו נמשך כשעה וחצי. אבל אם איזה עובד ערבי מסתובב בשדה, הוא יכול לקפוץ עכשיו לעבר האוטובוס הדחוס, שמלווה רק במכונית משטרתית קטנה.
20.10. ממריאים קצת באיחור, בטיסת אל-על 358, פרנקפורט-נתב"ג, שהיתה אמורה לצאת ב-19.45. בואינג 767, מרווח. אני, ליבי כבר גס בהמראות ובנחיתות, אפילו לא לוקח סוכריה. לידי יושב הבחור הצעיר-יחסית, מרמת-גן, שעימו אני מתיידד בעמידה בתור.
מקבלים "ידיעות אחרונות" של יום שישי. ארוחה עם חומוס טעים. הבשר נורא. גם היין עדיין לא טעים לי. התיירים הגרמנים אינם מכירים את החומוס. אוכלים אותו בכפית, כמנה אחרונה. השירות מצויין. אווירה טובה. שוב אני מוזמן לתא הטייס. בועז שמו. שיחה קצת מאולצת. לא מעניין במיוחד. הטיסה עוברת די מהר.
1.40. נוחתים בנתב"ג. לפי שעון אירופה השעה עדיין 00.40. לוקח בדלפק את חבילות הנעליים והטבק, שקניתי ביציאה מהארץ. המזוודה מגיעה כמעט אחרונה. חבוטה וקצת קרועה. בזאת הבחנתי עוד בליסבון. עשתה את שלה. אחרי הטיול אזרוק אותה. בן ואוֹרי [בן-דודי] מחכים לי ביציאה. מגיעים הביתה ב-2.30 לערך. יהודית מתעוררת. מחליפים חוויות. מתנות רבות לא הבאתי.
תם הביקור. עכשיו עליי להעביר למחשב את החומר, להרחיב ולתת לו צורה. מחר בבוקר עליי לקום ולנסוע להרצאה באולם "ביתנו" בחיפה, שם אני עתיד להצחיק את השומעים בסיפורי זיאד.
 
תוספות זיאד
 
בגמר המושב ביום השלישי, לאחר ההערה שלי לאיגור קאפירין, הרוסי, על עליית יהודי רוסיה, אומר לי זיאד:
 "אין מקום לעוד שלושה מיליון יהודים בישראל. גם כך יש לכם בעיות קשות של זיהום סביבתי. אם תביאו עוד יהודים – הזיהום יגבר."
 "שמע זיאד," אני עונה לו, "שיהיה לך ברור, אם תעמוד בפנינו ברירה להעלות עוד שלושה מיליון יהודים, או לוותר עליהם כדי לשמור על הנוף ולהיזהר מזיהום סביבתי, אנחנו נעדיף להעלות את היהודים!"
 
*
באחת ההזדמנויות אני מספר לזיאד שאני עומד להוציא ספר ששמו ערבי: "ג'דע", ומתאר בפניו את אברהם שפירא שהיה מעורה בהווי הערבי. אני מספר לו על יהודי חייבר, שכתבתי עליהם ספר, "בעקבות יהודי המידבר", אשר גיבוריו מגיעים במכונת-זמן אחורנית עד לנג'ד, לתקופת הג'אהליה, כאשר שבטי יהודים חיו במידבר ערב.
 "אני כבר יכול להגיד לך שהספר שלך שלילי. אתה בטח טוען שם שגם המקומות האלה שייכים לכם, אבל מוחמד צדק שהרג את היהודים, מפני שהם בגדו בו!"
 "אתה יכול להירגע, זיאד. כבר כשכתבתי את הספר חשבתי על כך, ואחד הגיבורים אומר: 'כשנחזור לתל-אביב, אל תגלו מה שראינו, אחרת יהיו אצלנו מטורפים שיגידו שגם הנפט של ערב הסעודית שייך לנו!'"
 
סוף
 
בגיליון הבא, בהמשכים: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שוב שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, המסע השני לפורטוגל, נובמבר 1994