אהוד,
מיום גיוסי לצה"ל, התחנכתי על התחקיר כערך. על החובה לחקור לעומק כל הצלחה וכל כישלון על מנת להפיק מהם את המירב. תרבות התחקיר היא אחד מסודות יתרונו של צה"ל על אויביו.
איני מבין מדוע אתה מתגולל על גיורא איילנד [גיליון 561], קצין מצטיין, פטריוט גדול, שהעדיף תחקיר לצורך תיקון ולימוד, על פני טריבונל משפטיסטי כפי שהתקשורת ציפתה ממנו. אגב, אני חושב שהוא המעיט בביקורתו על המחדל המודיעיני, כאשר הוא הביע הבנה לכך שישראל לא ראתה בתורכיה ובארגון התורכי יעד מודיעיני. כבר מספר שנים שעיקר המלחמה נגדנו היא מתקפת הדה-לגיטימציה, ואנו עדיין לא הפנמנו שמדובר באויב מסוכן, עד כדי כך שאפילו טרם הגדרנו אותו כיעד מודיעיני. גילוי נאות – גיורא היה מג"ד שלי. אחד המפקדים הטובים ביותר שפגשתי.
אורי הייטנר
 
אהוד: אם מה שגיורא איילנד עשה היה תחקיר צבאי, הוא לא היה צריך להתגלגל ככתב-הכפשה, בתקשורת, למפקדי וללוחמי צה"ל. תרבות התחקירים בצה"ל הדגישה את אמירת האמת והפקת הלקחים – בהנחה שאין מדובר בחשיפה לתקשורת, וגם לא בחריצת דין ובהעמדה לדין.  בעיניי התחקיר של איילנד פסול מראש כי הוא מניח שהיה אפשר אחרת. גם את צ'רצ'יל היה אפשר להעמיד לדין לפי הנחות-מראש כאלה. אין שום הוכחה וגם לא תהיה לעולם – שדרך פעולה אחרת היתה מביאה לפחות קורבנות, סביר להניח שהיו יכולים גם להיות יותר. מה המומחיות שלך, אורי, שאתה קובע ש"הוא המעיט בביקורתו על המחדל המודיעיני"? – מי אמר שאנחנו אמורים לדעת הכול? הדברים שאתה אומר נובעים מאותו שיגעון גדלות ישראלי, שאינו מוכן להודות בעובדות ובקשיים פשוטים, שעימם וגם נגדם פועלים, ולרוב באין ברירה. וטוב שעוד לא הצליחו להרוס לגמרי את רוח הלחימה והתושייה של צה"ל ומפקדיו, אבל הצורה שבה עסקה התקשורת בדו"ח איילנד היא כתקיעת סכין בגבם של צה"ל ומפקדיו! כבגידה באנשים שפעלו ביושר ובאומץ, והצליחו, כן, הצליחו! חרף ההסתבכות! – וצריך להיות קצת מאוד לא-חכם כדי להיות חכם עליהם לאחר מעשה!
למשל, האם כל תחקיר של טיסה ופעולה בחיל האוויר נפרש לאחר ימים אחדים בכותרות הראשיות של עיתוני ישראל? הלא אם כך, שומר נפשו ירחק מלומר דברי אמת בתחקירי צה"ל, והתוצאות בהתאם. נהיה כמו הצבא המצרי במלחמת ששת הימים!
 
2. אכן, לא אכזב – רשימה לתשעה באב
מאמרו המיתולוגי של ברל כצנלסון "מקורות לא אכזב", הוא השני מבין שני מאמרים (הראשון נקרא "חורבן ותלישות") שפורסמו ב"דבר" בימים שלאחר ט' באב תרצ"ד 1934. ברל, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, הזדעזע כששמע על צאתם של חניכי תנועת הנוער "מחנות העולים" למחנה קיץ דווקא בתשעה באב, ובדם ליבו כתב את המאמרים.
נחשפתי למאמרים אלה לראשונה לפני כשלושים שנה, כשלמדתי אותם בביה"ס. התחברתי מאוד למאמרים, שהשפיעו עליי מאוד. שנה-שנתיים מאוחר יותר יצאה לאור הביוגרפיה של ברל, מאת אניטה שפירא, ודרכה התחברתי עוד יותר לאישיותו והגותו. מאז, המאמר ומסריו מלווים ומנחים אותי בדרכי החינוכית והתרבותית. "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש." הפסקה האלמותית הזו היא המוטו לפועלי.
תשעה באב מודר כמעט לחלוטין מתודעת הציבור החילוני. יתכן שהעובדה שהוא נופל בחופשת הקיץ היא אחת הסיבות העיקריות לכך. מזה שנים אני פועל להחזרת מועד זה למעגל השנה במתחם התרבות הישראלי. עשיתי זאת, בהצלחה לא מועטה, בגולן, בעשור האחרון. מעתה, אנסה לעשות כן גם באצבע הגליל, בתפקידי החדש כמנהל מרכז "יובלים" במכללת תל-חי – המרכז הפלורליסטי לתרבות וזהות יהודית.
שתי שאלות סיקרנו אותי מאוד לאורך השנים. האחת, האם היציאה למחנה הקיץ היתה מכוונת, להכעיס, או כפי שברל העריך, היא היתה תוצאה של אי ידיעה? שאלה שנייה שעוררה את סקרנותי, היא כיצד הגיבו מדריכי הנוער.
עד היום, לא היה לי מענה על השאלה. לפני שבועות אחדים, יצא לאור ספרה של עמירה הגני "גוף ראשון רבים", הביוגרפיה של אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מחנך דגול, איש התרבות המרכזי בתנועה הקיבוצית לאורך עשרות שנים, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי. אב"ג היה גם ממייסדי תנועת "המחנות העולים" ומסתבר שהוא היה אחד המדריכים שהשתתפו באותו מחנה קיץ.
בערוב ימיו, כתב אב"ג על האירוע. "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון, עורך 'דבר'... הייתי אז בכיתה י"א, מדריך בתנועת 'המחנות העולים', והנה בחופש הגדול 1934  מכינים למפעלי הקיץ: טיול ליער בן-שמן, בתאריך הבלתי מודע – תשעה באב ויצאנו מתרוננים. דבר המסע הגיע לאוזניו של ברל. למחרת הופיע ב'דבר' מאמר בשם 'חורבן ותלישות', החתום בשמו המלא של המחבר: ברל כצנלסון. אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות  נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'."
לאורך כל חייו, עיצב אב"ג את החג הקיבוצי. בין השאר הוא ניסה, ללא הצלחה מרובה, להטמיע את תשעה באב בתרבות הקיבוצית. לאורך השנים ערך ופירסם אב"ג ילקוטי חגים נפלאים. שנה טרם מותו, עמד מאחורי הוצאת הילקוט האחרון, ילקוט תשעה באב. את הילקוט ערך ניר מן, בן בית השיטה, חניכו של אב"ג. כמובן ששני מאמריו של ברל לא נפקדו מן הילקוט. בילקוט התפרסם גם מאמרו של אב"ג "פנים בתשעה באב".
כך כתב, בין השאר: "המורשת שקיבלנו מצווה עלינו לזכור ולהזכיר את האירועים החשובים בתולדותינו כמו: יציאת מצרים, חורבן ירושלים וגלותנו מהארץ. לזכור את א"י כמולדת שבלב וברוח, למען אזכור השאיפה הבלתי פוסקת לחזור הביתה. בלי זיכרון העבר אין עתיד היסטורי ואין שיקום אישי. האדם, הפרט, נושא את אירועי העבר הקולקטיבי; כאן ועכשיו."
הילקוט יצא לאור ב-1997. חמש שנים מאוחר יותר, יזמתי את המסורת של מפגשי חילונים ודתיים ערב תשעה באב, כמפגש האחרון והמסכם של "חברותא". המפגש הראשון, במועדון יונתן, אירח את עורך הילקוט, ניר מן. נושא ההרצאה היה "תשעה באב בהוויה הציונית". כמאה עשרים איש, בהם בני נוער, השתתפו באירוע ושתו בצמא את דבריו. בפאתוס ובכושר הביטוי שלו, הזכיר לי ניר מן, את מורו ורבו אריה בן גוריון.
במאמר "פנים לתשעה באב" כתב אב"ג: "מיהו יהודי? מי שמחנך את בנו ואת תלמידו להיות יהודי."
 
אהוד: במרבית הוויכוחים בנושאי "המורשת היהודית" נשכחת עובדה מרכזית אחת והיא – הילדות והנעורים של אנשים כאריה בן גוריון וברל כצנלסון ומרבית בני דורם בני העליות הראשונות – היו העיירה והקהילה, על רקע בית אבא הדתי במזרח-אירופה; ומה שנשאר היה בוקע לעיתים בעוצמה רבה, כמו בשירה בציבור של נעימות חסידיות בקולו הרם של אברהם הרצפלד, במסיבות תנועת ארץ-ישראל העובדת. וגם בלילות הסדר שמרבית המשפחות בישראל חוגגות לפי מסורותיהן  וניגוניהן.
הקריעה הציונית מבית אבא היה בה מרד הכרחי שהתבטא בעלייה לארץ ישראל, אך נילוו לה גם געגועים רבים והרגשת אשמה, שלימים השואה העצימה אותה פי כמה וכמה. הנה יצחק אורפז שב והוסיף לשמו את שם משפחתו הראשון – אוורבוך. והוא הרי נולד בגולה כאיציקל אוורבוך ולא כיצחק אורפז, שמו הישראלי החדש.
ואולם אנחנו, ה"צברים", ילידי הארץ, לנו אין זהות כפולה ואין לנו הרגשת אשמה לגבי נטישת מקורות ונופי ילדות – ואולם יש הרבה נופי גלות ו"מורשת יהודית" שזרים לנו כמעט לגמרי, כמו התלמוד, כמו העיירה היהודית – שלא היתה בת-תקופתנו וגם לא הדבר הכי נחמד בעולם. עובדה ששנים לפני השואה, מי שהיה יכול, היגר ממנה, ברח ממנה, בעיקר לארה"ב, במקום לגדול בעוני ובחוסר עתיד בין שלוליותיה.
אנחנו בישראל לוקחים מהתרבות העברית והיהודית לדורותיה כל מה שמדבר אלינו, אבל, למשל, ומנגד – כמעט כל מה שגם כיום נלמד בישיבות הדתיות והחרדיות אינו אומר לנו כלום, ובצדק. קחו בחור אמריקאי, קחו בחור ישיבה ישראלי, וקחו אחד מאיתנו בארץ – ונראה מי יודע יותר, ובעברית – תנ"ך והיסטוריה יהודית וישראלית, וספרות עברית ויהודית?! – אז שלא יבלבלו לנו את הביצים עם דרשות התוכחה כלפינו על עזיבת המקורות! היהדות שלנו היא ארץ-ישראל וישראל והציונות! זוהי יהדות טבעית, לאומית, עברית, פלוראליסטית – ומדהימה ברנסנס התרבותי שחוללה בעברית ובישראל!
טבע זה סיפיליס, אמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ. שבתאות גם היא יהדות, קבע פרופ' גרשם שלום.
לנו, עברים חילוניים בישראל, אין בעיות עם קביעותיו של שלום, כי אצלנו יהדות היא מֵעבר להבחנה שבין "קודש" לחול. אבל מה יאמרו על כך אלה המתקראים "דתיים" ו"חרדים" – אלה המבקשים לשכנע אותנו שנלקק להם את התחת כי הם "היהודים האמיתיים", המחוברים למקורות, ולכן גם חלקם פטור מן השירות בצבא, עוד מצווה פסולה שבאה מן המקורות העבשים של ה"מורשת" הפאראזיטיות היהודית הכוחנית בישראל!
יש שלוליות של "מורשת", גם בימינו, שאותן אפשר לייבש!
 
3. האם רבין היה פשיסט?
תגובה לצבי בראל "יום חג לישראל", "הארץ", 18.7.10
יצחק רבין היה פוליטיקאי הגון ודמוקרט. לכן, אין זה פלא, שכאשר ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, התחייב להעמיד את ההסכם, "אם יכלול נסיגה משמעותית", כלשונו, הוא יביא אותו להכרעת העם. שום חוק לא דרש זאת ממנו. הוא לא היה זקוק לחוק לשם כך. הוא שאמרנו, מדינאי הגון ודמוקרט.
לשיטתו של צבי בראל, יצחק רבין היה "פשיסט", אם הוא יזם יוזמה כל כך "מבהילה" ו"מלחמתית". הרי כך מכנה בראל את מי שמנסים לעגן בחוק את התחייבותו של רבין. רבין לא היה ראש הממשלה היחיד שהתחייב למשאל עם במקרה של נסיגה מהגולן. החרו החזיקו אחריו שמעון פרס ואהוד ברק. גם הם, כנראה, פשיסטים.
צריך להיות הזוי במיוחד, כדי להתנגד למשאל עם בשם הדמוקרטיה, כביכול. בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת, כרסום בריבונות המדינה מחייב משאל עם. כך היה בכל מדינות האיחוד האירופי, למשל, בקבלת אמנת מסטריך או באימוץ היורו כמטבע הרשמית. הפגיעה בריבונות באותן מדינות הייתה כאין וכאפס לעומת מסירת שטח מן ריבוני לריבונות זרה. קל וחומר, שבוויתור על שטח ריבוני יש להעניק את ההחלטה לריבון.
הצעת החוק הנוכחי נועדה לשים קץ לסאגה אנטי דמוקרטית הנמשכת כבר 11 שנים. ב-1999 חוקקה הכנסת את החוק שכונה "חוק שריון הגולן", על פיו נסיגה משטח ריבוני מחייבת רוב מכלל חברי הכנסת (כלומר 61 ח"כים) ומשאל עם. אלא שהסעיף המחייב משאל עם, הותנה בחקיקה המסדירה את דרך הפעלתו.
בפרלמנט של מדינה מתוקנת, ברגע שהחוק התקבל, גם מתנגדיו מצטרפים למי שתמכו בו, כדי להשלים בהקדם את החקיקה. באופן בלתי דמוקרטי, כבר 11 שנה הכנסת משתמטת מביצוע ההחלטה.
בכנסת הקודמת התקבל החוק ברוב גדול מאוד, כולל כל חברי סיעת "העבודה" ומרבית ח"כי "קדימה". פיזורה המוקדם של הכנסת, בשל התפטרותו של אולמרט, מנעה קבלתו בקריאה שנייה ושלישית. כעת הגיעה השעה שהכנסת הנוכחית תתקן את המעוות ותשלים את המלאכה.
בראל, המודע לרוב המוצק בציבור הישראלי נגד נסיגה מהגולן,  טוען שהחוק נועד למנוע מהדורות הבאים להחליט על נסיגה, במקרה של תזוזה בדעת הקהל.
ההיפך הוא הנכון, החוק מאפשר לדורות הבאים להכריע בנושא באופן דמוקרטי, ולא להשאיר סוגייה כה כבדת משקל לתרגילים פוליטיים מסריחים, מהסוג שכבר ידענו, כמו נסיגה מהגולן, חלילה, במחי כנף מיצובישי או בעבור חופן תיקים. 
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל