מי שהיה אחראי על אכיפת החוק בישראל – שר משפטים והשר לביטחון פנים לשעבר, הורשע בעבירה פלילית חמורה של עדות שקר. במדינה מתוקנת, הרשעה כזו היתה רעידת אדמה. איש ציבור שהורשע בעבירה כזו, הזועקת קלון, לא היה מהין להציג פניו בציבור, והמערכת הפוליטית לא היתה יכולה לחיות יום אחד עם האפשרות שהוא יהיה חלק ממנה.

והנה, צחי הנגבי יצא מבית המשפט, מדושן עונג, חיוך ניצחון מרוח על פניו, ומכריז שהוא מאושר. ובמפלגתו – חגיגת ניצחון. וכעת ממתינים שבית המשפט יקבע האם יש קלון באשמה. גם הקלון, הבושה, אינו עוד עניין נורמטיבי, אלא עניין פורמלי שבית המשפט מכריע בו. אם בית המשפט לא יפסוק קלון – הנגבי יחזור בגדול למערכת, ומועמדותו לראשות ממשלת ישראל היא שאלה של זמן.

זהו טירוף מערכות, שהינו קלונה של החברה הישראלית. זו תוצאה ישירה של המשפטיזציה ההורסת את הרקמות המוסריות של החברה הישראלית. ברגע שהנורמות המוסריות והערכיות אינן המדד לשיפוט ציבורי של איש ציבור, אלא הוא נשפט רק באמות מידה משפטיות – כל מי שבית המשפט לא הגדיר אותו כעבריין פלילי ולא שכח לקבוע שיש בעבירתו קלון, הוא צדיק. במקום שנציג לנבחרי הציבור רף נורמטיבי גבוה, כמופת לציבור, אנו מציבים בפניהם סף נמוך מאוד, נמוך מים המלח – די לנו בכך שלא תהיו עבריינים. ותגובת הנגבי והמערכת הפוליטית להרשעתו בעדות שקר מעידה, שגם הרף הזה גמיש, גמיש מאוד.

מה הן צהלות השמחה על זיכויו של הנגבי מההאשמות בנוגע למינויים הפוליטיים? הרי איש אינו מכחיש את המינויים. איש אינו מציג אותם כמינויים מקצועיים, ענייניים, שנועדו לשרת את הציבור. בית המשפט פסק, שכיוון שהמעשים נעשו לפני שנת 2004, בה היועץ המשפטי אסר עליהם, אין המדובר בעבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים. הזיכוי הוא טכני בלבד, בדומה לזיכוי מחמת התיישנות. אולם הסיבה לכך שההוראה לא ניתנה קודם 2004 אינה שאז היה מדובר במעשים כשרים, אלא בכך שהמובן מאליו לא דרש חקיקה. הרי לא החוק קובע את הנורמות המוסריות, אלא הוא מביא אותן לידי ביטוי. מה שאינו מוסרי לאחר חקיקה, לא היה מוסרי לפניה. וגם אם מי שנהג באופן בלתי מוסרי טרם חקיקה לא עבר על החוק, אין הוא פטור מענישה ציבורית. אולי אין עליו לשבת בכלא, ואני מודה שאין לי כל רצון לראות את הנגבי בכלא, אך מקומו אינו בבית הנבחרים ובוודאי לא בממשלה.

במחצית הראשונה של העשור, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.

הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לתפקיד. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם הייתה לתרום לתחום.

וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה מופיעים בכתב האישום נגד הנגבי.

לא היה זה מקרה יחיד. זו היתה השיטה. היתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריס.

נכון, זה היה לפני 2004. אך האם לפני 2004 חשב הנגבי שבכך הוא ממלא את שליחותו לטובת הציבור ולטובת העניין שעליו הוא מופקד? האם לפני 2004 התנהגות כזאת לא היתה מושחתת? די היה בדו"ח מבקר המדינה אודות המינויים המושחתים של הנגבי, כדי שיפנה בבושת פנים את מקומו על הבמה הציבורית של ישראל. לשם כך אין כל צורך בכתב אישום ולא בהרשעה בבית המשפט.

אם צחי הנגבי ימשיך למלא תפקידים במערכת הפוליטית של ישראל, זהו אות קלון לחברה הישראלית.

2. למי שייכים אוצרות הארץ?

מדינת ישראל, למרבה הבושה, היא המדינה המובילה במערב בכמה פרמטרים המעידים על אי שוויון. ישראל מובילה בפערים הכלכליים, בפערי השכר, בפערי החינוך. מסתבר שבתחום מפוקפק אחד הפער בין ישראל לכל שאר העולם הוא גרנדיוזי – בישראל גובה התמלוגים של המדינה מרווחי אוצרות טבע, הוא מן הנמוכים ביותר, נמוכים לאין ערוך משאר המדינות. התמלוגים בישראל הם 12.5%, בעוד במדינות המערב גובה התמלוגים המקובל הוא למעלה מ-50%. בנורבגיה, גובה התמלוגים הוא 80%. משמעות הדבר, היא שבניגוד למקובל בעולם המערבי – בישראל יזם פרטי המגלה נפט או גז מרוויח לכיסו הפרטי 87.5% מרווחי הגילוי.

אי אפשר להאשים את ממשלת נתניהו ושטייניץ הקפיטליסטית באחריות לעיוות הזה, גם לא את נתניהו כשר האוצר, לא את התוכנית לייצוב המשק מ-1985 ולא את המהפך הכלכלי של 1977. האחראית על העיוות הזה, היא הממשלה הסוציאליסטית ביותר, הממלכתית ביותר, הריכוזית ביותר שמשלה פה מעולם. גובה התמלוגים נקבע בחוק ב-1952, כשראש הממשלה היה דוד בן גוריון ושר האוצר היה אליעזר קפלן. איך ניתן להסביר זאת?

הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, שהנהיגו ממשלות ישראל בשנות ה-50 וה-60, התבסס על משק מעורב, הנבנה וצומח בזכות שילוב בין משק ציבורי להון פרטי, מתוך העמדת הצורך בפיתוח מואץ וצמיחה מואצת בראש סדר העדיפויות. המדינה עודדה השקעות פרטיות לצורך פיתוח המשק, בעיקר באזורי עדיפות לאומיים. זו היתה דרכם של ב"ג, אשכול וספיר. על מנת לעודד השקעות בחיפושי נפט, נקבעו תמלוגים כה נמוכים.

גישת הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי הייתה נכונה והוכיחה את עצמה – עובדה, הצמיחה בישראל באותן שנים הייתה גבוהה מאוד. יתכן שגם המדיניות בנושא התמלוגים על אוצרות טבע היתה נכונה. אבל מאז חלפו 58 שנים, אין כאן כמעט דבר שלא השתנה, לטוב ולרע. החוק הזה אנכרוניסטי, בלתי הגיוני, פוגע בצדק החברתי וראוי למצוא עצמו במהרה בפח האשפה של ההיסטוריה.

על פי ההערכות, הרווחים הצפויים מן הגז הטבעי שהתגלה בישראל מגיע ל-300 מיליארד דולאר, 1,200 מיליארד שקלים. מדובר בסכום אסטרונומי, שעשוי להקפיץ את כלכלת ישראל באופן שקשה לדמיינו – לפתור את בעיות החברה, לתת מענה מלא לצרכי הביטחון ולפתח את הארץ. יהיה זה אבסורד, אם בשל החלטה אנכרוניסטית, לא רלוונטית, שאין לה אח ורע, שהתקבלה לפני כששה עשורים, הסכום הזה ילך לכיסו של אדם אחד. לשם מה אדם צריך הון כזה?

יצחק תשובה השקיע הון רב בחיפושי הגז והביא להישג הגדול שבגילויו. אין ספק שהוא ראוי ליהנות מרווחי הגילוי, הרבה מעבר להחזרת השקעתו. אולם ראוי לזכור, שתשובה אמנם גילה את הגז הטבעי, אך הוא לא יצר אותו, הוא לא טמן אותו בקרקעית הים. הוא גילה אוצרות טבע קיימים. אוצרות הטבע הללו אינם שלו, אלא של כולנו, של המדינה, של החברה הישראלית כולה. ומן הראוי שהחברה הישראלית כולה תתברך ברווחים הללו לרווחת כלל אזרחי ישראל.

יש לשנות את החוק, כך שרוב רווחי הגז יהיו של המדינה. איני נבהל גם מאחוז נוסח נורבגיה. אפשר להתפשר על אחוז נמוך יותר. את ההון העצום הזה יש להקדיש לחיסול העוני, באמצעות השקעות אפקטיביות וגדולות בחינוך, בהשכלה הגבוהה, במדע, בבריאות ובתשתיות הפריפריה.

ובאשר ליצחק תשובה – גם אם ייהנה רק מרבע או שליש מהרווחים, הרי הוא ובניו ובני בניו עד סוף הדורות, לא ירעבו ללחם, ככל הנראה.  

שר האוצר יובל שטייניץ מוביל את היוזמה לתיקון העיוות. שלי יחימוביץ' מובילה חקיקה בכנסת לתיקון העיוות, בשיתוף עם ח"כים מן הימין והשמאל. השאלה היא אם יהיה בכוחם לעמוד מול כוחם העצום של הטייקונים? על הציבור להעניק להם רוח גבית במאבקם.

אהוד: בטרם נגררים לפופוליזם פופוליסטי בנוסח הפופוליסטי של העיתונאית-לשעבר ח"כ שלי יחימוביץ הפופוליסטית, כדאי לציין גם את ההון העצום המושקע בחיפושי גז ונפט עד שנמצאת באר גז או נפט, רובם חיפושים עקרים; את ההון העצום המושקע בהפקת הגז והנפט ובהתקנת מסופים לקבלתם; את הסיכון העצום של תקלות הגורמות לזיהום סביבתי אדיר כפי שקרה לאחרונה בארה"ב, ואת הביטוח מפני תקלות ואסונות כאלה; ואת העובדה שלמרות כל ההבטחות והשמועות החיוביות, תעבורנה כנראה שנים לא מעטות עד אשר הגז של תשובה יוסנק לישראל. ומי מממן ויממן את כל ההוצאות האלה? היזמים הפרטיים! – ולא מדינת ישראל המקבלת אחוזים מהרווחים נטו.