הכרך המוקפד והגדול, בן 424 עמודים, בעל כריכת הבד האדומה, המזכירה את המתכונת המעולה של ספרי מוסד ביאליק – הוא ספר מיוחד במינו, שגם אינו מצוי למכירה. הוא יצא לאור על ידי המשפחה, כאשר עיקר העבודה עליו נעשה, לפי הכתוב בו, בידי האם רות יששכרי, שנפטרה רק לפני שבועות אחדים בגיל 92 וזכתה לראות את הספר (שאין עליו תאריך צאתו לאור) – ובידי בתה הבכורה גבריאלה-פיצי ספריאל, שנפטרה במחלה קשה לפני כארבע שנים, ימים אחדים בטרם מלאו לה שבעים; היא לא זכתה לראות את הספר הנדפס, שבאחריתו מסופר גם עליה ועל מותה, וזאת לאחר ששנים אחדות לפניה נפטרה במחלה קשה אחותה הצעירה ליאורה-אורקה, ובשנת 1990, הלך לעולמו אביהן, הוא בעלה של רות, ד"ר מירון יששכרי, שמכתביו מהווים את חלקו העיקרי של הספר.
חלקם הגדול של מכתבי רות ומירון יששכרי נכתב בגרמנית ובאנגלית [בתקופת שירות בצבא הבריטי במלחמה העולם השנייה] ועל תרגומם, עריכתם והארתם שקדו רות ובתה גבריאלה, והספר, ככתוב בו, הושלם ויצא לאור בסיוע בני-משפחתן, ושתי חברותיה הטובות של גבריאלה, דבורה גינת ומילכה צ'יזיק.
לאחר מותה של רות יששכרי, בגילה המופלג, כתב עליה אורי דרומי רשימת הספד מרתקת ונוגעת ללב במדורו בעיתון "הארץ", ושם הזכיר את הספר "רומאן במכתבים", שלא ידעתי כלל על קיומו, כי זה שנים רבות לא היה לי קשר עם בני המשפחה ובייחוד לא עם גבריאלה, שאותה אהבתי מאוד לפני שנים רבות. עכשיו, שקראתי על כך, הצלחתי ליצור קשר עם בתה, יערה ספריאל-דיקמן, והיא זו ששלחה לי את הספר, אשר מאז שקיבלתי אותו לא הרפיתי ממנו וקראתי אותו בהתרגשות רבה.
מאחר שזכיתי לאריכות ימים [74] היו לי שתי הזדמנויות לחוש משהו מן האמירה "אתה חי רק פעמיים" [זה שם הסרט החמישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד]. הפעם הראשונה נמשכה שבע השנים האחרונות, שבמהלכן הקלדתי למחשב את דפי יומניי מהשנים 1965-1977, וממש חייתי אותן מחדש, [מ-1987 יומניי כבר הוקלדו ישירות למחשב]. פרשת יחסיי הסבוכים עם גבריאלה היא חלק נכבד ביומנים מאותן שנים. פעם, כאשר הצקתי לה יותר מדי, אף קראו הוריה אותי לשיחת הבהרה, שנעשתה בנימוס ובאנושיות רבה, כי היה לי לעיתים הרושם שהצלחתי אצלם יותר מאשר אצל בתם. [יומניי ייפתחו לציבור רק בשנת 2036, במלאת 100 שנים להולדתי]. ודומה כי לא היה דבר מרוחק יותר מהרקע המשפחתי המושבתי שלי מראשיתה של פתח-תקווה לעומת ההיסטוריה המסובכת-למדי של משפחת יששכרי, על כל קרובי-משפחתה משני העמים.
ואכן, ההזדמנות השנייה של "אתה חי רק פעמיים" התרחשה לי בקריאת הספר של רות ומירון יששכרי, שאת שניהם היכרתי במשך שנים רבות. ואולם תמיד היה משהו של סוד במשפחה המלוכדת הזו, משהו אריסטוקראטי אך גם בלתי ניתן לפיצוח. כך למשל העובדה שרות, אימה של גבריאלה, היא גיורת גרמניה, נתגלתה לי רק לאחר שנים של היכרות, וגם אז לא היתה אלא חלק קטן מהסיפור המפורט והמרתק המתגלה על אודותיה ב"רומן במכתבים". רות נולדה בשם אורזולה קלאוקה, בת למשפחה גרמנית בברלין. תוך כדי לימודי הרפואה שלה הכירה את מירון יששכרי, המבוגר ממנה ב-12 שנים, שכבר היה רופא. השניים התאהבו והיא החליטה לקשור את גורלה בו ובעם היהודי. זאת בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, על רקע עליית הנאציזם. מירון נאלץ לעזוב את גרמניה ועשה דרך עקיפין, בגדד וביירות, עד שהגיע לארץ-ישראל, ואילו רות עזבה בחשאי את ברלין בשלהי שנת 1934, הגיעה לביירות ושם התגיירה ונישאה למירון, שבא לשם במיוחד מתל-אביב.
לאחר זמן משתקע הזוג בתל אביב, ב-1936 נולדת בתם גבריאלה, ואז, בשנת 1942, מתגייס מירון בן ה-41 כרופא לצבא הבריטי, ובמסגרת זו משתתף כרופא מנתח וכללי בקרבות צפון-אפריקה ואיטליה, בקרבות הקשים על מונטה קסינו, ומאוחר יותר הוא משמש כרופא בכיר בחיל הנחתים המלכותי הבריטי ומגיע לגרמניה תוך כדי המלחמה ושוהה בה גם לאחר הנצחון, וחוזר הביתה לארץ-ישראל רק בתחילת שנת 1946, לאחר שלא ראה את אשתו ואת בתו הקטנה במשך כארבע שנים.
בברלין חיה אז עדיין אליזבת, אימה של רות, שחתנה הרופא היהודי היה לחלק מהכוח הכובש את ארצה, והיא גם פונה לעזרתו [לימים באה ארצה לחיות עם בתה ומשפחתה]. ואם לא די בכך, וכל זה עולה מעשרות וממאות מכתביו המרתקים – הצבא הבריטי, שהוא משמש בו קצין ורופא בכיר ולובש את מדיו ודרגותיו – עוסק עתה במאבק קשה נגד היישוב העברי הדורש עצמאות וחופש העפלה (וקדם לכך רצח הלורד מוין בקהיר), ועד מהרה כל זה כבר תחת ממשלת הלייבור ושר החוץ שונא היהודים שלה, ארנסט בווין.
עוברות שנים מעטות בלבד, וד"ר יששכרי, חבר "ההגנה", מגוייס לפלמ"ח, נעשה לרופא של חטיבת הראל, ורושם במלחמת השחרור פרק רפואי מפואר שנסמך על ניסיונו כרופא צבאי בריטי. וגם לאחר קום המדינה הוא נשאר בתפקידים בכירים בחיל הרפואה של צה"ל, ובצד המקצועי מתמחה כאורולוג ובכך ממשיך כל שנותיו ה"אזרחיות". וכל ימיו הוא נערץ על ידי האנשים הרבים שהכירו אותו, מטופליו, ידידיו ובני משפחתו. אכן, דמותו היתה ההפך מ"רופא צבאי בריטי", דמות יהודית מאוד, ממושקף, לא גבוה, חייכני וקצת שמנמן. אוהב שחמט וקורא ספרים מושבע. פוליגלוט: גרמנית, יידיש, עברית, אנגלית, רוסית. הוא נולד ב-1901 בעיר ליבאו שבלטוויה, עיר שכל יהודיה הושמדו על ידי הנאצים, תחילה במקום, בעזרת המשטרה הלטווית, ואחר כך נשלחו לאושוויץ, בהם גם בני משפחתו שלא עזבו את לטוויה מבעוד מועד.
מכל התקופות הסוערות הללו נותרו מכתבים. מכתבי רות מגרמניה ושל מירון אליה טרם העלייה לארץ, ומכתבי מירון במשך ארבע השנים הארוכות של שירותו בצבא הבריטי. את מכתבי רות וגבריאלה הקטנה הוא לא היה יכול לשמור בנדודיו בתקופת שירותו הארוכה, ולכן נשמרו מכתבי רות אליו רק מהתקופה האחרונה שלו בצבא.
במהלך שירותו הצבאי הוא הגיע פעמיים ללונדון ופגש שם ידיד, סופר יהודי ממוצא הונגרי שחי תקופת זמן כעיתונאי בירושלים, ג'ורג' טאבורי, אשר אשתי הראשונה ד"ר ענת פיינברג פירסמה עליו שני ספרים, באנגלית ובגרמנית, וגם הכירה אותו אישית בגרמניה.
ואני חוזר לסאגה של המשפחה ושל החטיבה העיקרית של מכתבי מירון. חטיבה מדהימה. לא להאמין כל מה שעבר עליו, כמעט תמיד בחברת לא-יהודים, כל שנות שירותו בצבא הבריטי. איש ישר, רופא מעולה, בן-בית בתרבות ובספרות העולם ובעל חוש הומור שמאפשר לו להתמודד עם הקשיים וגם לעודד מרחוק את אשתו ובתו הקטנה. הוא אפילו דואג שלא יתנו לה לקרוא מוקדם מדי את "דקאמרון".
רות ומירון משווים את מצבם לאודיסאוס ופנלופה אשתו, המחכה לשובו ודוחה את מחזריה. רות היתה אישה יפה וצעירה. "הסופר שופמן ראה את רותי על חוף הים, התלהב, התאהב, וגם כתב עליה מעין מסה בשם 'לו הייתי גלי הים המלחכים את רגלייך'." (עמ' 306). ובמקום אחר בספר מוזכר שכתב על אודותיה סיפור או רומאן, אך לא מוצלח, בשם "היהודייה הארית".
הקריאה ב"רומאן במכתבים" היתה עבורי כמו לחיות פעם נוספת, בפרספקטיבה חדשה, לחיות מול פרשת חיים של אנשים שחלקם הכרתי, ואת גבריאלה אהבתי, והנה הולכים ומתפענחים בפניי כמה מסודות החיים של אותה משפחה מלוכדת, שמימיי לא היתה לי אליה כניסה של ממש, אף כי רות ומירון חיבבו אותי, ורות אף תירגמה לי לגרמנית מאמר שכתבתי על "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" ושלחתי אותו להיינריך בל וקיבלתי חזרה במתנה את ספרו זה בגרמנית עם חתימתו.
עדיין אני זוכר את המעמד, בשיעור בתלמוד בשביעית ההומאנית-הספרותית בתיכון חדש בתל אביב, היינו כבני 16-17 – המורה הוא יעקב בהט, שהיה גם המורה הנערץ עלינו לספרות עברית. פיצי יושבת לשמאלי בשולחן, ואז, באמצע השיעור, לאחר שנשאלה משהו והתקשתה לענות או פשוט לקרוא בתלמוד – היא פורצת בבכי ומרכינה ראשה בין זרועותיה על הכרך הגדול, המודפס על נייר פשוט, של "בבא מציעא" שממנו למדנו, בוכה ובוכה ואנחנו, איש מאיתנו, לא מבינים מדוע. דומני שרק המורה יעקב ידע אז את הסיבה והתייחס למקרה ברגישות רבה. רק לאחר שנים הבנתי את כל הקושי שהיה לה, מהיותה במידה מסויימת חצי-גרמנייה, בהתמודדותה עם התלמוד. נראה שהרגישות והמסתורין הללו היו מן הסיבות שהתאהבתי בה כבר אז.
חלק ניכר מהשירים שכתבתי בשנים 1955-1973 לערך, וכלולים בספרי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", היו מוקדשים לגבריאלה, פרי מערכת יחסים סבוכה למדיי וחד-צדדית, שבעטייה היא מופיעה גם כדמות מיסתורית ולא-מפוענחת בשירים. ופתאום אני קורא במכתבי אביה ואימה על התפתחותה כילדה, על השנים שעברו עליה עם האם הגיורת, כאשר האב נלחם בקרבות קשים בבני-עמה הגרמנים, [ומתברר שעל הקרבות הקשים האלה הוא סיפר רק מעט במכתבים, כדי שלא להדאיג את אשתו ובתו בתל אביב]. בקיצור, לא צריך לכתוב רומאנים אם אפשר להאריך ימים ולחיות אותם בדרך של "אתה חי רק פעמיים", כאשר תקופות שלמות בחייך מקבלות הארה חדשה בזכות מה שלא ידעת אז.
לכן הגישה שלי לספר "רומן במכתבים" היא מאוד סובייקטיבית, היתה לו עליי השפעה רבה לאחור, אבל ברור שאני עצמי אינני חלק ממנו ואינני נזכר בו. ואני מעלה נגד עיניי את גבריאלה, בשנים הרבות האחרונות שכבר לא היה בינינו כל קשר, והיא יושבת ימים ולילות עם אימה והן מתרגמות ומכינות את ה"רומן במכתבים", מכתבים שללא הטיפול המסור והמקצועי בהם, ולולא אישיותם המיוחדת במינה של רות ומירון המתגלה באמצעותם, לא היו נעשים מעולם ל"רומן" העומד בזכות עצמו, ועתה בקריאתי אותו, הוא נעשה לי גם כאילו חלק מתולדות חיי המקבילים ואינם נפגשים.
יש לי רק עוד הערה היסטורית קצרה. החיילים היהודים בצבא הבריטי, גם בבריגדה, קרויים בספר "פלסטינים", וארצנו "פלסטין", בעוד שלמעשה איש לא השתמש אז בהגדרה פלסטינים לגבי ערביי, ועל אחת כמה וכמה יהודי – ארץ-ישראל. אנחנו נקראנו "פלשתינאים" וכך חיילינו בצבא הבריטי וכך היה גם שמה השני של ארצנו, ארץ ישראל – פלשתינה. כאשר מתרגמים מגרמנית או מאנגלית, מתערבבים המושגים האלה, ויוצא שכולנו היינו "פלסטינים" ממדינת "פלסטין" שטרם קמה עדיין.