מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, דצמבר 1994

היום השני

21.11.94. יום שני. קווינטה דא ריבאפרייה. בבוקר אני לובש את הטרנינג ועורך צעדה, כמו בפעם הקודמת, והקילומטר של הרונדל עובר מהר מאוד. אני שם לב כל הזמן לפרטים נוספים שאולי לא ראיתי בשעתו. הקאפלה בחצר מצד ימין. התפוזים השנה במצב טוב יותר.

ארוחת-בוקר רגילה, ריבת עגבניות, נקניקים וגבינות. אני ממעט. שולח פקס הביתה שהגעתי.

אני מניח עותק מהתרגום של פסואה לעברית [בהוצאת כרמל] על שולחנו של דה קאמארה עם הקדשה באנגלית, האומרת שאני שמח לתת לו תרגום ראשון זה לעברית.

הדיונים מתחילים בהרצאה של אלכסנדר אובסיוק ((Alexander Ovsiouk, נציב זכויות אדם במרכז לזכויות אדם של האו"ם בג'נבה. מאוחר יותר מסתבר שבמקורו הוא אוקראיני. הוא מאוד משרדי. אני משתתף בדיון. מדבר על כך שאולי לא רק בגלל המחסור באמצעים האו"ם אינו מתפקד כראוי, אלא עצם התקווה שהאו"ם יהיה מעין מעצמת-על, כוח עליון – היא בלתי-ריאלית. דבר כזה לא ייתכן מטבעו.

אחרי הפסקת הקפה מדבר גורדון מרטין ((Gordon Martin, טיפוס אנגלי מובהק, עיתונאי ותיק, בפנסיה, של ה-בי.בי.סי. מלא סיפורים מכל קצווי תבל שבהם שירת ככתב. כיום הוא גר בג'נבה ומואמן כעיתונאי של ה"דיילי טלגרף" לאו"ם. מקוצר הזמן לא יוצא לי להשתתף בדיון. גורדון הוא איש חביב ומרתק ואני לומד לחבבו בהמשך השבוע.

צהריים. אני שוב נזהר. החלטתי שהפעם לא אקלקל את קיבתי. לא מנה אחרונה. לא שעועית. רק צלי חזיר עם עצם, כמו סטיק, אורז וירקות, מיץ תפוזים ויין. מביא לדה קאמארה בקבוק יין מיוחד מישראל. חוזר לחדר, מצליח לישון עשר דקות וגם לכבס חולצה.

אחר-הצהריים מרצה אלזה קלי ((Elsa Kelly מארגנטינה. היתה שגרירת ארגנטינה באו"ם, וכיום היא חברת פארלאמנט בארצה. היא פורשת רשימה של עשרות מטלות יומרניות שעל הכנס לעסוק בהן. מציירת את ההווה בצבעים קודרים מאוד. בתורי אני מעיר שאני נגד נוסטאלגיה. אם חוגגים חמישים שנה לאו"ם, כדאי לזכור באיזה מצב היה העולם לפני חמישים שנה, ובאיזה מצב הוא היום, ואז אולי אין סיבות מיוחדות להתגעגע לעבר.

לשמאלי יושב גו ((Goh Cheng Teik, שר בממשלת מאלזיה, בפנאנג. הוא מעיר שכדאי לחשוב מה קורה לאלה שנלחמים על זכויות האדם – כאשר הם מגיעים לשלטון. האם אז הם באמת מתנהגים אחרת? הוא מביא את הדוגמה של ערפאת והחמאס בעזה. אמנם לא בדיוק כמו המשל, אבל הצורך של ערפאת לעסוק עתה באירגון ולא בטירור.

אלזה עונה שאין בדבריה נוסטאלגיה, אבל היא שוב מזהירה מפני השימוש בכוח. אני אומר שלא כל שימוש בכוח הוא פסול. אם היו משתמשים בכוח נגד עליית הנאצים בגרמניה, או השימוש בכוח של המישטרים במצרים ובאלג'יר כדי להגן על המישטרים מליפול בידי האיסלאם הקיצוני, האנטי דימוקראטי – האם כל אלה פסולים?

לימיני יושב ראול מצ'ילי, שמאוד קרוב לי בדיעותיו ואנחנו מתיידדים מההתחלה. לאחר ימים אחדים הוא אומר לי שנידמה לו שהיתה לו סבתא יהודייה.

בהפסקה נערך הצילום הקבוצתי, ולאחריו אני משוחח בחוץ, בישיבה, עם אלכסנדר האוקראיני. הוא מסביר קצת על שלוש הכנסיות הנפרדות בקייב, שעליהן קראתי מאמר ב"לה מונד", שלקחתי אתמול בטיסה.

ההרצאה האחרונה היא של חואן אוריאוסטה ((Juan Urioste מבוליביה, יועץ מיוחד לנשיא ארצו. הוא מספר על החוקה החדשה בארצו. המוטו של דבריו הוא ששבטים מקומיים, שעד כה היו מנותקים מלקחת חלק בחיי המדינה, חיים שמאופיינים בעיקר על ידי העירוניים – יקבלו מעתה אפשרות לנהל את חייהם לפי חוקתם, אם זאת לא בניגוד לחוקת המדינה. הוא רואה בכך הישג, אבל ראול ואני חושבים שזוהי הנצחת הפער של אזרחים סוג בי"ת. אני מביא את דוגמת האתיופים, שחייבים להשתלב בישראל המודרנית ולא להישאר גיטו פולקלורי. האנגלית של חואן גרועה אפילו מזו שלי. אני מציע שאחרי ארוחת-הערב ניסע לראות את סינטרה, מאחר שיש לנו ערב חופשי.

בארוחת-הערב אני שוב נזהר. לא שעועית מהצהריים. לא רטבי מיונז לסוגיהם. יושב בשולחן ליד גורדון וג'ואאו דה קאמארה. גורדון מספר סיפור מרתק על הימים האחרונים של שלטון פורטוגל במושבה הקטנה גואם שבהודו, שנכבשה ב-1961 על ידי הודו. דה קאמארה מספר על זוג הודים מגואם, בעלי אזרחות פורטוגזית, שבאו לפורטוגל ונחשדו בריגול. וכיצד הוא, בהיותו כניראה בתפקיד במוזאמביק, הצליח להשיג להם טיהור.

בערב אנחנו יוצאים בשתי מוניות לסינטרה, בהנהגת ראול החביב. מטיילים בארמון, במרפסת-האוהבים הצופה לעמק. בסימטאות הציוריות, המוארות-למחצה. על קירות הבתים תמונות רבות עשויות אריחים, מתארות את סינטרה ומאורעות היסטוריים. ביתו של ביירון. האמירה שלו שסינטרה היא גן עדן עלי אדמות – מופיעה שוב ושוב בציורים ובשלטים. יושבים בקפה במרכז, ליד הארמון. שותים יין, קפה, טה, ואני מזמין לכולם שתי חבילות של עוגיות הקיז'אדה המיוחדות לסינטרה. אני גם קונה חבילה אחת לקחת איתי לארץ.

אני יושב ליד כריסטינה קונדא ((Christina Kunda מזאמביה, העובדת כמתאמת פרוייקטים במרכז לזכויות אדם של ארצה בלוסאקה. היא בקיאה יותר ממני בתנ"ך, למשל בספר דניאל. היא שייכת לכת הפנטאקוטיסטים, כת פרוטסנטאנטית. מתברר מדבריה שהיא מאמינה אמיתית באל. יודעת אפילו את המילה יהוה. היתה לה התגלות בגיל ארבע-עשרה. היא טוענת שכל מנהג מיובא, למשל מאיטליה, שהכלה לובשת לבנים – נחשב תרבותי בארצה, ואולם מנהגים מקומיים שמתלווים לטקסי נישואים – נחשבים ללא-תרבותיים. היא עצמה אינה נשואה עדיין. היא מספרת לי שאצל היהודים נהוג שהחתן בונה את הבית, ואילו הכלה יושבת בבגדי לבן ומחכה לו שיבוא. יום אחד הוא בא, לפתע, מבלי להודיע לה קודם, ולוקח אותה אל הבית שבנה להם, ועליה להיות מוכנה יום-יום לכך שיופיע אצלה. וכך היא רואה את עצמה מוכנה לקריאת האל.

נפש מאוד שלימה. לא נשואה עדיין. פעם ראשונה שאני פוגש אמונה עזה ותמימה כזו באלוהים. אמונה מאוד לא יהודית.

בתמונה שמצלמת אווה על מעקה הארמון אני מחבק מצד אחד את כריסטינה ומצד שני את אימה הקטנה והזקנה של אלזה הארגנטינאית.

משתתפים בטיול הלילי – אלזה ואימה, אווה, כריסטינה, ראול, אני, בו המרוקאי, לואיש ((Luis Bustamante הגבוה מפרו, וחואן הבוליביאני.

המשך יבוא