על ספרו של דוד מלמד "כולם היו אוהביה"
גוונים, 2010, 159 עמ'
עניינו של הספר "כולם היו אוהביה" הוא קוריוזים קטנים ומשובבי נפש הקשורים באירועים גדולים ובאישים מרכזיים בתולדות ישראל במאה ה-19 וה-20. יש בספר שלוש רשימות על זאב ז'בוטינסקי, אך הן אינן עוסקות במנהיגותו, במשנתו ובמעמדו בהיסטוריה, אלא בעניינים שוליים כביכול, שלמרבית הקוראים לא היתה הזדמנות להכירם, למשל, שז'בוטינסקי עם ד"ר שמואל פרלמן הפיקו בלייפציג ב-1925 את האטלס העברי הראשון (עמ' 73-79); שהוא התנגד להיגוי הגרוני "המזרחי" בטענה שאנחנו עם "מערבי", ולא רק זאת, אלא שהוא ואיתמר בן אב"י היו שני הלוחמים העיקריים לליטון (לאטיניזציה) של כתיב השפה העברית, בדומה למעשה שעשה כאמל אטטורק עם הכתיב הטורקי בתחילת המאה העשרים (עמ' 98-102). ברשימה שלישית על ז'בוטינסקי מתואר ריחוקו מהיהדות המסורתית והחרדית – עד כי ציין בצוואתו שמבחינתו אין מניעה שישרפו את גווייתו אחר מותו, מעשה הנוגד באופן חריף את פסיקות ההלכה. הספר מזכיר פולמוס בינו ובין הרב קוק אשר שלל זכות בחירה מנשים. יחד עם זאת, בשלבים מאוחרים היה ז'בוטינסקי פחות בוטה כלפי היהדות המסורתית, והפיק גם אמרות בזכות הליכה לאור הכתבים המקודשים (118-125).
ברשימה מלבבת אחרת מתאר המחבר כיצד דווקא עיתונאים הפכו לחלוצי עבודת האדמה בארץ ישראל – הכוונה לעיתונאי והעורך יואל משה סלומון, וכתב החוץ של "ג'ואיש כרוניקל" יהושע שטמפפר, אשר הניחו את קולמוסיהם למען עבוד את אדמת המולדת (עמ' 14-19).
אנחנו קוראים בספר שמנחם אוסישקין נשא נאום בוועידת המורים הראשונה בזיכרון יעקב (1903) בעברית אשכנזית (עמ' 36), וכי מאיר דיזנגוף, ראש העיר תל-אביב, העניק מתנה של 50 לירות לאגודת הסופרים שאך נולדה בוועידה שנערכה ביפו ב-1921 (עמ' 70). אולי רון חולדאי יילך בעקבותיו, עתה כשאגודת הסופרים שרויה בחסרון כיס?
ברשימה אחרת מסופר כיצד מיד אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר הותקף אוטובוס שנסע מנתניה לירושלים על ידי כנופייתו של סייף אבו קישק, אשר רצחה חמישה נוסעים כדי לשדוד את כספם ורכושם, וכיצד בעקבות אירוע זה פרצו מחדש פעולות איבה בין היהודים לערבים. הספר מתאר את תעתועי הגורל באירוע טרגי זה: מרדכי אולמרט ניצל ממוות משום שהחליף מקום עם אחת הנוסעות, שנורתה על ידי השודדים. באותם ימים היה אהוד אולמרט, לימים ראש ממשלת ישראל, בן שנתיים (עמ' 126-132).
הספר מזכיר שהשם "אל-על" הוענק לחברת התעופה הלאומית של ישראל על-ידי דוד רמז, שהיה שר התחבורה, כשהוא מסתמך על הפסוק מספר הושע (י"א 7), וכן כי המטוס הראשון של החברה היה למעשה מטוס קרב שנצבע והוסב למטוס אזרחי כדי שיהיה אפשר להחזיר את ד"ר חיים וייצמן מג'נבה לאחר ניתוח עיניים שעבר שם (עמ' 137-141) – כל זאת בשל התנגדותה של שווייץ הניטרלית שמטוס קרב ישראלי ינחת בשטחה.
מסתבר שכדי שהשידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית מהמצעד הצבאי ביום העצמאות של שנת 1967 יתאפשר, היה צריך לבקש את הסכמתה של קפריסין לא לשדר את אות התחנה שלהם באותו הזמן. כל העוסקים במלאכת השידור היו משוכנעים שתהיינה תקלות, לכן הכינו שלטי התנצלות, אך השידור עבר בהצלחה, עד כדי כך שכל העיתונים (חוץ מעיתוני החרדים שהתעלמו מהשידור) גמרו עליו את ההלל, תופעה שלא חזרה על עצמה מאז. בתי קולנוע הצטיידו במקלטי טלוויזיה וגבו תשלום מיוחד ביום הזה, ובשכם (!) התגודדו הצעירים בבתי קפה כדי לראות את המצעד "הציוני". ולא רק זאת, ישראל גלילי, שהיה נוכח על בימת הכבוד בתפקידו כשר ההסברה, החזיק בידו מקלט טלוויזיה נייד, וראה את המצעד החי והמשודר בו זמנית (עמ' 150-153).
רוב הרשימות מעלות על שפתי הקורא חיוך של הנאה, אך יש גם שתי רשימות המזכירות את גורלו המר של עם ישראל באמצע המאה העשרים, ושוב בשני עניינים שלא זכו לכיסוי היסטורי מרכזי – האחד מספר על הגירוש הברוטאלי של הגרמנים את היהודים בעלי האזרחות הפולנית לפולין ב-1938, וההתנכרות של שלטונות פולין לאזרחים מוכי גורל אלה – תמרור ראשון לזוועות שעוד יבואו (עמ' 104-110); והשנייה מספרת על קורותיו של בית הכנסת באסן שבגרמניה מליל הבדולח ועד ימינו (עמ' 113-117).
אין בספר חדשות מרעישות, אך הוא גדוש בקוריוזים, שספרי ההיסטוריה לא מיקמו אותם במרכז דיוניהם, ודווקא אלה מעוררים עניין, אולי משום הסלחנות הטבועה בקורא האמפטי למעידות שהחיים מועידים לכול. אזכיר שתי דוגמאות: באחת הרשימות מסופר איך בפתח תקווה עלתה באש דווקא תחנת הכבאות, ולכן לא היה מי שיכבה אותה (עמ' 28); ברשימה אחרת מסופר שדווקא העיתון הכלכלי "מסחר ותעשייה" לא דיווח על משבר המניות בניו-יורק ב-24.10.1929, משבר שהתפשט בכל העולם, והוביל בסופו של דבר לזוועות מלחמת העולם השנייה. האירוע הכלכלי המרכזי הזה דווח בהרחבה בשאר העיתונים העבריים של אותה התקופה.
קוריוזים אמרנו? הספר מתאר את דמותו הססגונית של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, אליו נשלחה הצהרת בלפור. מסתבר שהוא היה זואולוג מוכשר ויוצא דופן, שרתם למרכבתו ארבע זברות וסובב כך ברחובות לונדון (עמ' 62-66); ומלמד גם מונה הספרו בזה אחר זה את כל "הזקנים" של תולדות הציונות, כמו דוד בן-גוריון, יצחק שדה פנחס רוטנברג וא"ד גורדון ואחרים, והרי אלה היו נחשבים היום, כשנשיא המדינה מתקרב לגיל תשעים, ל"צעירי התנועה"!
למרות שהכרתי חלק מהרשימות מפירסומן בכתבי-עת שונים, נהניתי לקרוא אותן שוב, ואני משוכנע שהקריאה בספר זה תגרום קורת רוח רבה לאוהבי דברי ימי עמנו.