את הצגת "גטו" בקאמרי

פרס נובל בספרות לישראלי היינו מעניקים ליהושע סובול

הצגת המחזה "גטו", עדיין בפני אולמות מלאים בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, כחמישה חודשים אחרי הצגת הבכורה, היא אחת מחוויות התיאטרון העזות והמרגשות ביותר שלי; ואני גם זכיתי לראות את הפקת המחזה בהצגת תיאטרון חיפה ב-1984, שנערכה באולם הקאמרי בפסג' דיזנגוף בתל אביב, בבימויו של גדליה בסר, וגם אז היתה ההצגה מרגשת ובייחוד תמונת הסיום עם היריות, הנחרתת לתמיד בזיכרון.

הפעם, 26 שנים מאוחר יותר, הבמאי בעל מגע יד הקסמים הוא עומרי ניצן, גאון בתחומו, וגם שורת השחקנים היא מאיכות בלתי רגילה: אניה בוקשטיין, רמי ברוך, אלי גורנשטיין, עזרא דגן, נתן דטנר, איתי טיראן, גדי יגיל, ועוד רבים אחרים, כולם משחקים וגם רוקדים ושרים נפלא, והקצב של ההצגה ממש מטלטל. אין רגע שיעמום ונפילת מתח. אין פעלולים מיותרים (ויש הרבה פעלולים), הטקסט מושל בכיפה, נשמע ברור, הגיוני, חכם, היסטורי, חד כסכין, מצמרר ותופס אותך עד כדי תחושת מחנק בגרון, על סף בכי, כמעט לאורך כל ההצגה.

כל הדמויות קיימות כל הזמן. אין הרגשה שהן משחקות, כי הן משחקות שחקנים, ואינך יכול שלא להאמין להן. זהו מחזה גאוני, וההצגה, עד כמה שבקיאותי מגיעה (הייתי גם שלוש שנים "שופט" בפרס "האקדמיה לתיאטרון" וראיתי עשרות הצגות ישראליות) – ההצגה היא ברמה שאינה מביישת את הטובות שבבמות העולם (והמחזה אמנם הוצג בהן במרוצת השנים), וזוהי אחת ההצגות החזקת ביותר שראיתי אי פעם בתיאטרון העברי.

אין טעם לפרוש את תוכנו של המחזה ולדון עליו. הדברים ידועים. זוהי קלאסיקה של התופת שהכינו הנאצים ליהודים. נזכיר רק כי ליטמן מור, שהיה במחתרת גטו וילנה וברח והצטרף לפרטיזנים ביערות, כתב אצלנו על התרשמותו החיובית מההצגה, ועדיין הוא ממשיך להשתתף ולשלוח ממחשבו למכתב העיתי, כמו בגיליון הזה, וכל אחד מפרקיו הוא בעל ערך היסטורי רב.

הצגה חזקה, הצגה אמיתית, הצגה מרגשת וטובה – היא זו שלאחר רדת המסך אתה כה נרגש שאתה עדיין לא מסוגל לדבר על אודותיה כי אתה חושש שירגישו שאתה עומד לפרוץ בבכי. כך הרגשתי. אסור להחמיץ.

"גטו" היא גם נקודת מפגש אדירה בין התוכן היהודי לביצוע הישראלי העברי. ושלא יספרו לנו על נתק ועל כך שרק החרדים והדתיים שומרים את רצף היהדות. רצף היהדות האמיתי נמצא בחולייה מדהימה דוגמת "גטו" – שהרבה רבנים מפוקפקים ואברכים ביריוניים ששומרים עבורנו את ה"יהדות" – יכולים לנשק את כפות רגליהם של שחקני "גטו", שראויים לכל שבח על עבודתם הנהדרת.

ונציין עוד לטובה את התפאורה של רוני תורן, התלבושות של אורנה סמורגונסקי, המוסיקה של יוסי בן נון, הכוריאוגרפיה של עוז מורג והתאורה של פליס רוט, ויש בחלק זה של התוכנייה עוד פרטים רבים אחרים, אך הוא נדפס באותיות אפור ואדום על גבי שחור בוהק ולכן בלתי ניתן לקריאה בערב ההצגה, ופוענח בעזרת זכוכית מגדלת ואלומת אור חזקה רק בשובנו הביתה. גם האותיות של המאמרים בהמשך התוכנייה, שחור על גבי לבן, הן כל כך קטנות, מכוערות וצפופות, שבקושי ניתן לקרוא אותן. זו שוב דוגמה לגישה גראפית מטומטמת, גם בספרי קריאה ובאלבומים, שלא טובת הקוראים נגד עיניה אלא האגו המנופח והחובבני של המעצבים.